מלחמה וזיכרון: מאה שנה להתקוממות חג הפסחא באירלנד

היום, היום הראשון של חג הפסחא, מציינים באירלנד מאה שנה להתקוממות ההיסטורית, אירוע מכונן בדרכה של האומה האירית לשחרור מהשלטון הבריטי. מה מקומו של האירוע בזיכרון הקולקטיבי ומה צופן העתיד?

אגנס בראון היא אחת הדמויות האהובות באירלנד. אם לחמישה בנים ובת וסבתא לנכד, שבעלה מת במפתיע והיא מנהלת דוכן לירקות ולפירות בשוק הפתוח של רחוב מור (Moore) ברובע ההיסטורי שבמרכז דבלין. בראון, דמות שנוצרה על ידי הקומיקאי ברנדן או'קרול כבר בשנות ה־90, הופיעה בספרים, בתסכיתי רדיו, במחזות על הבמה ואף בסרט קולנוע בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון בשנת 1999.

לפני ארבע שנים החלו רשות השידור האירית (RTE) והבי.בי.סי לשדר את הסיטקום "הבנים של גברת בראון", שבו מגלם או'קרול עצמו את הדמות הראשית. על אף הביקורות השליליות זכתה הסדרה לרייטינג גבוה באירלנד ובבריטניה. באופן טבעי, על רקע ההצלחה, הגיעה הגרסה הטלוויזיונית גם למסך הגדול והקומדיה יצאה לאקרנים ביוני 2014, כאשר במרכז העלילה מאמציהם של בראון ושל הסוחרים האחרים למנוע מי̞זם רוסי מושחת להרוס את הדוכנים בשוק כדי להקים מרכז קניות גדול.

באחד מרגעי השיא בסרט מתייצבת בתה של בראון, קאתי, בפני בית המשפט, ונושאת נאום על הצורך לשמור על הרחוב מפני התוכנית של היזם. "הלב, הדופק של דבלין האמיתית, נמצא ברחוב מור", היא אומרת בהתרגשות לשופטים. "רחוב מור תמיד קיבל בברכה את הנזקקים, את הבודדים, את האבודים מבין תושבי העיר הזו – ועשה את זה עם לב פתוח. זה לא משנה מי אתה, תמיד תתקבל בברכה ברחוב מור. יש מי שרוצים לנקות אותו, לסלק את רחוב מור ולהפוך את העיר הזו לעותק חסר פנים של כל עיר אחרת. אבל הם לא יכולים והם לא יעשו את זה. כי אנחנו לא ניתן להם – אנחנו רחוב מור!".

הסרט, כמובן, הסתיים בניצחונה של בראון והשוק הפתוח נותר במקומו. אולם במציאות, רחוב מור עדיין נמצא במרכזה של סערה ציבורית, כאשר מאות מפגינים מוחים, מאז תחילת חודש ינואר השנה, על הכוונה לבצע עבודות הריסה ופיתוח סביב אחד מאתרי המורשת החשובים ביותר בהיסטוריה האירית – המבנה שבו שכנה המפקדה האחרונה של המרד האירי הגדול של חג הפסחא 1916, בדיוק לפני מאה שנה.

הפגנה ברחוב מור, סוף ינואר

תולדות הסכסוך

במאה ה-12 השתלטו האנגלים (המלך הנרי השני, 1171) לראשונה על האי האירי. ואילו המלך הנרי השמיני היה הראשון שנשא לראשונה את התואר 'מלך אירלנד' בשנת 1541. תחת הנהגתו החלו אנגלים וסקוטים פרוטסטנטים להתיישב באירלנד, בעיקר בחלק הצפוני של האי, והדבר עורר עימות עם התושבים האירים הקתולים, אשר התעצם בזמן שלטונו של אוליבר קרומוול באנגליה באמצע המאה ה-17, שבמהלכו הוא דיכא באלימות אכזרית ניסיון התקוממות של הקתולים בצפון האי האירי.

בשנת 1690, הגיע העימות בין שתי הקהילות לרגע השיא, כאשר כוחותיו של הנסיך ההולנדי הפרוטסטנטי וויליאם מאורנג', ששנה קודם לכן הפך למלך אנגליה עם התואר וויליאם השלישי, הביסו בקרב בוין (Boyne) את כוחותיו של המלך ג'יימס השני (הקתולי האחרון שמלך על אנגליה, סקוטלנד או אירלנד), אשר הודח מכיסאו אחרי "המהפכה המהוללת" בשנת 1688. בעקבות זאת, הוחרמו אדמותיהם של הקתולים באירלנד והוטלו עליהם מגבלות שהפכו את הפרוטסטנטים לשליטים המוחלטים של האי לשנים ארוכות. גם הניסיונות הבאים של הקתולים להתקומם דוכאו במהירות, ובשנת 1801 הפכה אירלנד לחלק בלתי נפרד מהממלכה המאוחדת.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, נעשו ניסיונות בפרלמנט הבריטי לקדם שלטון עצמי באירלנד, אולם החוק לשלטון עצמי, שאושר בשנת 1912, לא יושם בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה כעבור שנתיים. הדבר עורר את זעמם של הקתולים הלאומנים ששאפו להקים רפובליקה אירית משלהם. ב-24 באפריל 1916, יום שני של חג הפסחא, השתלטו מורדים אירים לאומנים על בניין הדואר המרכזי של דבלין ברחוב אוקונל (O’Connell) ועל מבנים נוספים ברחבי העיר, והכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית. על אף שהיו עסוקים במלחמת החפירות של מלחמת העולם, הבריטים הגיבו בכוח רב. כוחות צבא גדולים נשלחו לדבלין, ובמשך ימים הפגיזו בארטילריה את מרכז העיר בעוצמה חסרת רחמים, והותירו בה עיי חורבות.

מנהיגי המרד הצליחו להימלט מבניין הדואר דרך קירות המבנים הסמוכים לעבר המבנה ברחוב מור מספר 16, שם הקימו את המפקדה החדשה. אולם כאשר היה ברור כי המרד נועד לכישלון מול העליונות הבריטית, נכנע מנהיג המורדים, פטריק פירס (Pearce). אלפים נעצרו ו-16 ממנהיגי המרד, בהם פירס ועוד שישה מהחותמים על הצהרת העצמאות הוצאו להורג.  

למרות זאת, השאיפה של האירים לעצמאות לא נמוגה. בינואר 1919 הכריזו הלאומנים האירים על הקמת פרלמנט מקומי (Dáil), צעד שהצית את המאבק המחודש להגדרה עצמית ובעקבותיו פרצה מלחמת העצמאות. במשך שנתיים התנהלה לחימה עזה בין המורדים לבין הבריטים, עד אשר ביולי 1921 נחתם הסכם הפסקת האש שהוביל לחלוקת האי, כאשר האירים קיבלו שלטון עצמי, למעט ששה מחוזות בצפון, שנותרו שייכים לבריטניה בשל הרוב הפרוטסטנטי בהם. ההסכם הוביל למלחמת אזרחים בין התומכים למתנגדים, שנכנעו רק בשנת 1923. אירלנד החופשית המשיכה להשתייך לחבר העמים הבריטי עד חג המולד של 1949, אז הכריז הפרלמנט על הקמת רפובליקה אירית עצמאית.

בית הדואר של דבלין

שימור אתרי מורשת

במסגרת תוכנית לאומית, אשר גובשה בשיתוף פעולה של הממשלה ושל גופים חינוכיים ואגודות אזרחיות, מציינת השנה אירלנד את שנת המאה למרד של חג הפסחא בתוכנית מקיפה, שכוללת פעילויות חברתיות ברחבי המדינה ובקהילות האיריות ברחבי העולם. הפעילויות נועדו להציג את חשיבותו של המרד בהיסטוריה של האי, ולהבליט את ההישגים שאליהם הגיעה אירלנד במאה השנים האחרונות, לצד אירועים שמבליטים את השפה הגאלית המקומית. 

השיא מתרחש היום, יום ראשון של חג הפסחא, שבו מתקיים בבניין הדואר של דבלין טקס ממלכתי בנוכחות הנהגת המדינה, טקס שכולל את הקראת הצהרת העצמאות, מצעד צבאי עם מטס של חיל האוויר ומטח כבוד של 21 תותחים. לכבוד היובל ההיסטורי מוצג לראשונה בפומבי אחד העותקים המקוריים של הצהרת העצמאות, בטריניטי קולג' שבדבלין.

במסגרת האירועים משקיעה הממשלה גם יותר מ־30 מיליון אירו בשורה של פרויקטים לשיקום אתרים היסטוריים שקשורים למרד חג הפסחא ולמאבק האירי לעצמאות, במטרה להפוך אותם למוזיאונים. אחד הפרויקטים המדוברים הוא הקמת מרכז הנצחה בבניינים מספר 14 עד 17 ברחוב מור, אתר המפקדה האחרונה של המורדים בשנת 1916.

יזמי נדל"ן גיבשו, עוד בשנת 1998 ובתמיכת המועצה העירונית, תכנית להרוס את המבנים, בכוונה לחדש את האזור ולהפוך אותו למתחם קניות. אולם פעילים לשימור המורשת ההיסטורית של אירלנד וצאצאים של מנהיגי המרד גילו זאת, והחלו במאבק ציבורי שנשא פרי, ובשנת 2007 הכריזה הממשלה על ארבעת הבניינים כעל אתר לאומי.

על פי התכנית הממשלתית, הייתה כוונה להרוס את בניינים מספר 13, 18 ו-19, שמשרד המורשת טוען כי "אין חשיבות היסטורית" למבנים הללו שהוקמו בשנת 1763 וכי הריסתם הכרחית "על מנת לחזק את האתר הלאומי, שהוא בניין מיושן שנבנה ללא יסודות". במקביל, מתכננת חברת נדל"ן גדולה להקים מתחם קניות ענק שיתפרש מרחוב אוקונל ועד רחוב מור.

הפרויקטים עוררו מאבק ציבורי תחת הכותרת "להציל את רחוב מור", כאשר מאז תחילת ינואר התקיימו במקום הפגנות שכללו גם השתלטות של פעילים על המבנים ההיסטוריים, וצעדות של מפגינים לבושים במדים של מורדי 1916. באחד הלילות אף הופיע ברחוב ציור קיר בהשראת האומן הבריטי המפורסם באנסקי (Bansky), המבוסס על הצילום של פירס נכנע לשני קצינים בריטים בכירים בשנת 1916, אלא שבציור החדש את אנשי הצבא מחליפים שני יזמים עם קסדות בטיחות.

"פשוט לא יעלה על הדעת שבמדינה אחרת יתייחסו באופן כה מבזה לאתר שכל כך קשור למאבק לחירות שלה, בכך שיאפשרו להרוס את חלקו הגדול כדי שיהפוך למרכז קניות", אמרו הפעילים שעומדים מאחורי הציור ל-An Phoblacht ("רפובליקה" בגאלית), ירחון החדשות של השין פיין, שהיא המפלגה הרפובליקנית הוותיקה, שחבריה היו ממובילי ההתקוממות לפני מאה שנה ואשר כיום נמצאת גם בחזית הקמפיין להצלת המבנים ברחוב מור.

כמו בראון, גם פעילי המאבק הצליחו לרשום ניצחון משכנע. לפני כעשרה ימים, רגע לפני חגיגות המאה, קבע שופט בית המשפט העליון, מקס בארט, כי יש לשמר לא רק את מבנים 17-14 ברחוב מור, אלא גם את המבנים הסמוכים וכמה סמטאות ומרתפים צמודים מאחר שכל האזור מהווה "זירת קרב". 

בפסיקה שהשתרעה על פני כ-400 עמודים, כתב השופט כי אתר הקרב ברחוב מור היה "המקום שאליו נמלטו הגברים והנשים של בית הדואר, שבו הקרב הסתיים ונערך משא ומתן על הכניעה, ואתר שבו עובדים - אזרחים ולוחמים - חיו ומתו במה שהיה התקוממות של עובדים במובנה הרחב". הוא הוסיף כי "חלקים פיזיים משמעותיים של זירת הקרב שרדו", וזאת בניגוד לאתרים רבים אחרים שקשורים להתקוממות. 

המבנה לשימור ברחוב מור

טוב למות בעד ארצנו?

המחלוקת על עתידו של רחוב מור לא הייתה היחידה שמלווה את האירועים לציון מאה שנה למרד האירי. בתכנית האירועים הרשמית נאמר כי במהלך השנה יהיו מגוון פרויקטים ופעילויות "שנועדו לעודד דיון, להרחיב את הידע ואת ההבנה שלנו לגבי האירועים של 1916, ולחקור את המורשת שלנו כעבור מאה שנה".

הדיון על כך כבר החל בתקשורת, כאשר יש מי שמעלה על נס את מורשת המורדים, מול אלה שסבורים כי למרות חשיבותה ההיסטורית של ההתקוממות בתולדות המאבק לעצמאות, בסופו של דבר ייתכן שהמרד לא היה שווה את שפיכות הדמים – יותר מ-250 אזרחים ויותר משישים מורדים נהרגו – ואת ההרס העצום שנגרם לדבלין, במיוחד לנוכח העליונות הצבאית של הבריטים.

ג'רי אדמס, שמנהיג את השין פיין מאז שנות השמונים, כאשר המפלגה הייתה הזרוע הפוליטית של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) בזמן הסכסוך האלים בצפון אירלנד, ציין בנאום שנשא בתחילת ינואר השנה כי "ההתקוממות הייתה הכרזת חירות שנשמעה בכל העולם וכי "הפטריוטים של 1916 האמינו שאירלנד טובה יותר היא אפשרית. וכדי להשיג את זה – לזכות בחרות שלהם – הם שמו הכול על כף המאזניים, כולל חייהם שלהם".

אולם אדמס הודה כי המהפכה של 1916 כשלה מאחר שאירלנד חולקה וכך נותרה גם היום, וכי המנהיגים הנוכחים אינם מחזיקים בחזון של איחוד שני חלקי האי. "הם לא מבינים את 1916", התקומם. "זו סוגיה בלתי נעימה שהם מנסים לסלק מדרכם. לכן הגישה של הממשלה לאירוע המאה חסרה כל שאיפה ותוכן, וזה משקף את הגישה שלהם ל־1916, מס שפתיים לערכים הרפובליקניים הבסיסיים ולתמיכתם בחלוקה".

הסנאטור מארק דיילי הדגיש כי האירועים צריכים להבליט את חשיבותם של הערכים שצוינו בהכרזת העצמאות של 1916: "הרפובליקה תבטיח חירות דתית ואזרחית, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכל אזרחיה, ותכריז על נחישותה לקדם אושר ושגשוג עבור כל האומה וכל חלקיה, כשהיא מוקירה את כל ילדי האומה באופן שוויוני". "היעדים והמטרות של ההצהרה של 1916 הם על זמניים ואוניברסליים", כתב במאמר שפרסם באינדיפנדנט האירי בחודש ינואר. "האידיאלים שמופיעים בהצהרה רלוונטיים עבור האומה שלנו, החברה שלנו וכל העולם שלנו כיום, כפי שהם היו כאשר פירס הקריא אותם בקול בפעם הראשונה".

העיתונאי ג'ון ספיין ציין כי הוא חש שרבים מהאירים נמצאים בקונפליקט לגבי האירועים של 1916. במאמר שפרסם בינואר ב-Irish Central, הוא סיפר כי כילד בבית הספר בשנות השישים, המורים הציגו את פירס וחבריו כגיבורים שניצלו את העובדה שהבריטים היו במלחמה כדי לעורר את העם האירי.

"כמבוגרים, מרביתנו הבנו שההתקוממות של 1916 – וההקשר שבו היא התרחשה – היו מורכבים יותר מאשר הגרסה ההרואית האהובה. וזו הסיבה שהרבה אנשים כיום נמצאים בקונפליקט לגבי ציון ההתקוממות", כתב. "כמובן שאנחנו יכולים להעריך את פירס ואת חבריו לנשק. אין ספק לגבי האומץ שלהם. אבל נותרו שאלות מטרידות לגבי ההתקוממות, והאם בהתחשב במאות החיים שאבדו ובהרס של מרכז דבלין זה היה מוצדק או הכרחי".

ההרס בדבלין אחרי דיכוי המרד

למען הדורות הבאים

על אף המחלוקות סביב השאלות ההיסטוריות, ישנה תמימות דעים כי אירלנד עשתה כברת דרך מרשימה מאז ההתקוממות של 1916, אותה כינה המשורר הלאומי, ויליאם באטלר ייטס, "יופי איום ונורא נולד", בפואמה "פסחא, 1916" שחיבר מיד אחרי המרד והוצאתם להורג של המנהיגים. אירלנד של היום יכולה להסתכל בגאווה כיצד הפכה לדמוקרטיה תוססת, כלכלתה פורחת אחרי שנים של מיתון והאטה, והיא מהווה בית עבור המרכזים האירופיים של ענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק ואינטל. מדינה שיודעת להסתכל מעבר לעבר ולהתפייס עם אויבים ישנים, עובדה שבאה לידי ביטוי בקבלת הפנים שלה זכתה המלכה אליזבת השנייה בביקורה ההיסטורי בדבלין, במאי 2011.

צעירים ליד פאב בדבלין

בכינוס השנתי של מפלגת השלטון פיין גאל (Fine Gael) בסוף ינואר האחרון, ציין ראש הממשלה, אנדה קני, כי האירועים השנה צריכים להוות הזדמנות "לבחון לא רק מי היינו, אלא גם מי אנחנו רוצים להיות כאומה, כחברה, כרפובליקה אמיתית" וכי המסע שהחל בשנת 1916 עדיין לא הסתיים. "במאה שנה הקמנו מדינה חדשה, הכרזנו על רפובליקה, הצטרפנו לאיחוד האירופי", אמר קני. "זו אותה תחושה של נדיבות, רחמים, עוצמה ודמיון שהופכת את כולנו לעם, לאומה. זוהי הדוגמה הלאומית שאנחנו רוצים להיות כמותה ולחיות בה, עבור הדור הבא. אנחנו יכולים לומר שעבור אירלנד, הימים הטובים ביותר והבהירים ביותר עדיין לפנינו, עדיין צריך להסיר מעליהם את העטיפה. אנחנו יכולים לומר שהחלום שבלב האומה שלנו עדיין צריך להתגשם".

הכתבה מופיעה גם בגיליון מרץ של המגזין "מסע אחר"