אמריקה X: בעיית הגזענות עדיין בועטת בארצות הברית

150 שנה אחרי אישור התיקון ה-13 שביטל את העבדות בארצות הברית ו-50 שנה אחרי חוק זכות ההצבעה שאפשר לאפרו-אמריקאים להשתתף בבחירות – אירועי האלימות האחרונים של שוטרים לבנים כלפי שחורים וסקרים שנערכו לאחרונה מעידים כי עדיין קיימות תחושות אפליה עזות בקרב הקהילה השחורה במדינה. מנאום ה"יש לי חלום"  של מרטין לותר קינג ב-1963, דרך הקמתה של תנועת Black Lives Matter ב-2013 ועד להבטחות המועמדים לקראת הבחירות הקרובות – המאבק על החלום האמריקאי 

בנות מועדון הקריאה מהעיר אנטיוך (Antioch) שבקליפורניה החליטו לציין את יום הולדתה של אחת מחברותיהן בנסיעה ברכבת היין המפורסמת של עמק נאפה. ב-22 באוגוסט בשנה שעברה, עלו לרכבת 11 חברות הקבוצה - כולן, מלבד אחת, אפרו-אמריקאיות, ונהנו מיין, גבינות וארוחות גורמה, בעוד הרכבת חולפת בין כרמי הענבים של העמק המפורסם. 

אולם החוויה המשותפת לא הסתיימה באופן חיובי. בשלב מסוים, עצרה הרכבת באחת התחנות, ששם המתינו שוטרים, והנשים נדרשו לרדת מיד מהרכבת מאחר ונטען כי הן היו קולניות מדי. בחברה המפעילה את הרכבת טענו כי התקבלו תלונות מנוסעים אחרים וכי כאשר אנשי הצוות פנו לנשים, הן הגיבו עם "התעללות מילולית ופיזית" כלפי אנשי הצוות ונוסעים, ועל כן הוזעקה המשטרה והן פונו מהמקום. למרות זאת, מנכ"ל החברה התנצל על כך שהנשים היו צריכות לעבור בשישה קרונות לפני שהורדו לרציף, החזיר להן את הכסף והציע לתת להן כפיצוי נסיעה בקרון פרטי.

חברות הקבוצה לא התרשמו מההתנצלות, ובתחילת אוקטובר הגישו תביעה בדרישה לקבל פיצויים בסך 11 מיליון דולר בגין אפליה על רקע גזעי מכיוון שלטענתן הן סומנו רק בשל צבע עורן. הנשים הודו כי הן אמנם מדי פעם דיברו וצחקו בקול רם, אולם הן הכחישו כי היו שתויות או פגעו במישהו באופן פיזי, וכי כל הפרשה פגעה בהן ואף גרמה לפיטוריהן של שתיים מהנשים מעבודתן. "זו הייתה ההתנסות המשפילה ביותר שעברתי בימי חיי", אמרה חברת הקבוצה, ליסה רנה ג'ונסון, ללוס אנג'לס טיימס. "זו 2015, זה לא יכול לקרות. זה פשוט לא יכול לקרות שוב".

לינדה קרלסון, הלבנה היחידה בקבוצה, הצטרפה לעמדת חברותיה וטענה כי אם כולן היו לבנות, ההתנהגות שלהן לא הייתה מעוררת תגובה נזעמת. "אני באמת מאמינה שמהרגע שעלינו לרכבת, סימנו אותנו", אמרה. "אני באמת יודעת מה זה להיות אישה שחורה בימים האלה ולהיות מופלה".

גם על טיסה 868 של חברת התעופה האמריקאית ספיריט איירליינס, שעמדה להמריא מלוס אנג'לס לדאלאס בתחילת נובמבר האחרון, לא היה שקט כאשר שבעה נוסעים אפרו-אמריקאים הורדו מהמטוס דקות לפני ההמראה. לפי גרסת חברת התעופה, מושב שבור אילץ את אנשי הצוות למקם מחדש את הנוסעים, אולם שניים מהם לא שיתפו פעולה ועל כן היה צריך לקרוא לשוטרים. בעקבות זאת, נוסעים נוספים "החלו להפריע וגם הם הוצאו".

אולם אלכסנדרה רייט, אחת מהנוסעות שפונו מהמטוס והכריזה כי היא שוקלת להגיש תביעה נגד חברת התעופה, טענה לגרסה שונה. במסיבת עיתונאים שערכה אחרי התקרית היא טענה כי הדיילת הסלימה את המצב כאשר דרשה מגבר ואישה שחורים לעזוב את המטוס על אף שהם כבר ישבו, וכי כאשר היא וחבריה שאלו את אנשי הצוות מתי ממריאים וצילמו את האירוע בטלפונים הניידים שלהם, נאמר להם כי גם הם נדרשים לעזוב את המקום. לגרסתה של רייט, ההחלטה לסלק את כל שבעת הנוסעים נבעה ממניעים גזעניים. "זה לא הוגן, זה לא צודק", אמרה. "זה מביך כשמעיפים אותך מטיסה בלי כל סיבה מול כל כך הרבה אנשים, זה מחריד".

ההכרעה אם אכן מדובר בתקריות על רגע גזעי ככל הנראה תתקבל רק בבית המשפט, אולם שני האירועים מעידים על תחושות האפליה העזות בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית גם כיום,  150 שנה אחרי אישור התיקון ה-13 שביטל את העבדות (דצמבר 1865), 50 שנה אחרי חוק זכות ההצבעה שנועד להבטיח שהאפרו אמריקאים לא יופלו במימוש זכותם להשתתף בבחירות (אוגוסט 1965) ושנה בדיוק לפני שהנשיא האפרו-אמריקאי הראשון מסיים שתי קדנציות בבית הלבן.

החלום ושברו

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות המאבק האפרו-אמריקאי לשוויון התרחש באוגוסט 1963, כאשר יותר מ-200 אלף בני אדם הגיעו לבירת ארצות הברית במסגרת "המצעד על וושינגטון למען תעסוקה וחירות" שארגנו פעילי זכויות אדם ואזרח, ובראשם הכומר מרטין לותר קינג. האירוע נכנס להיסטוריה לא במעט בזכות "יש לי חלום", נאומו הידוע של קינג, שבו הכריז: "יש לי חלום שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: 'אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים'".

באוגוסט 2013, במלאות יובל לנאום ההיסטורי, נערך טקס למרגלות אנדרטת לינקולן בוושינגטון בהשתתפות הנשיא ברק אובמה, שהתייחס לשינוי שהתרחש מאז אותו מצעד. "בגלל שהם המשיכו לצעוד, אמריקה השתנתה", אמר. "בגלל שהם צעדו, המועצות העירוניות שלנו השתנו ובתי המחוקקים המדינתיים שלנו השתנו והקונגרס השתנה, וכן – בסופו של דבר הבית הלבן השתנה".

אובמה הדגיש כי "לפטור בלא כלום את עוצמת התהליך הזה, ולומר, כפי שיש מי שעושים לפעמים, שמעט השתנה, זה לא מכבד את האומץ ואת ההקרבה של מי ששילמו את המחיר על שצעדו בשנים ההן. יהיו לנו נסיגות מדי פעם, אבל אנחנו ננצח את הקרבות האלה", הכריז הנשיא האמריקאי. "המדינה הזו השתנתה יותר מדי".

אולם סקר שפרסמו רשת CNN והקרן של משפחת הנרי קייזר (מכון ללא כוונת רווח מקליפורניה שעוסק בסוגיות בריאות) בנובמבר האחרון על העמדות של לבנים, שחורים והיספאנים ביחס לגזענות, סיפק נתונים שמראים כי בקהילה האפרו-אמריקאית עדיין לא מרגישים כמו הנשיא אובמה. בסקר שנערך בקרב 1,951 בוגרים בין 25 באוגוסט ל-3 באוקטובר, אמרו שליש מהמשתתפים השחורים כי הם היו קורבנות של אפליה על רקע גזעי בשלב מסוים בחייהם. 53 אחוז מהשחורים – בתוכם 67 אחוז בני 18 עד 34 – אמרו שהם קיבלו יחס בלתי הוגן בגלל הגזע שלהם רק בחודש שקדם לסקר.

יותר מכך, 49 אחוז מכלל הנשאלים, כולל 66 אחוז בקרב השחורים, ציינו כי גזענות היא עדיין בעיה גדולה בארצות הברית. זוהי עלייה של שמונה אחוזים לעומת שנת 1995, אולם קפיצה דרמטית של 21 אחוז לעומת סקר שנערך בשנת 2011. עורכי המשאל הסבירו כי באותה תקופה תשומת הלב הייתה מופנית יותר לעבר המלחמה באפגניסטן, המהפכות בעולם הערבי או המחאה נגד וול סטריט (שהקבילה להפגנות נגד יוקר המחייה בישראל ובמדינות נוספות).

פרופ' גלן אדמס מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קנזס הסביר לרשת CNN כי רמת הגזענות בארצות הברית ככל הנראה לא השתנתה באופן משמעותי בשנים האחרונות, אולם השינוי הוא "שיותר אנשים מודעים לכך", וזאת בשל העובדה שדיווחים על מקרי אפליה וגזענות זוכים כיום לסיקור נרחב לא רק בכלי התקשורת המסורתיים, אלא בעיקר מקבלים תהודה ברשתות החברתיות.

קינג בנאום "יש לי חלום"

שחורים על הכוונת

את מרבית הכותרות בשנתיים האחרונות סיפקו דיווחים על אלימות משטרתית מופרזת כלפי אפרו-אמריקאים, בעיקר מקרים שהסתיימו במוות – אריק גארנר (43) בניו יורק ביולי 2014, מייקל בראון (18) בפרגוסון באוגוסט 2014, לקוואן מקדונלד (בן 17) בשיקגו באוקטובר 2014, תמיר רייס (12) בקליבלנד בנובמבר 2014, וולטר סקוט בצ'רלסטון באפריל 2015, פרדי גריי (25) בבולטימור באפריל 2015 וג'מאר קלארק (24) במיניאפוליס בנובמבר 2015 הם רק חלק מהאירועים הבולטים ביותר.

לא מדובר בתופעה חדשה, בקהילה השחורה טוענים כבר עשרות שנים כי הם "מסומנים" על ידי רשויות אכיפת החוק וזכורות המהומות בלוס אנג'לס וברחבי ארצות הברית אחרי שבית משפט זיכה את ארבעת השוטרים הלבנים שתועדו מכים את רודני קינג בסרטון המפורסם בשנת 1991. אולם כיום, לא מעט בשל הסרטונים שמתעדים את האירועים וסותרים לעתים את גרסת המשטרה בדבר האיום שהיווה החשוד שנפגע – ושמועלים לרשתות החברתיות, המידע מופץ במהירות רבה יותר ולקהל נרחב יותר וכל תקרית מעוררת הפגנות גדולות. כך קרה בשיקאגו בסוף נובמבר האחרון כאשר נחשף הסרטון שהראה כיצד נורה הנער לקוואן מקדונלד למוות עם לא פחות מ-16 קליעים מאקדחו של שוטר לבן. בשל כך, לא מעט מהשוטרים שהיו מעורבים בתקריות שהסתיימו בהרג החשודים מוצאים כיום את עצמם עומדים למשפט על עבירות רצח או הריגה. 

מי שעומדת מאחורי המחאה היא תנועת "Black Lives Matter" (חיים של שחורים חשובים), שהוקמה בקיץ 2013 אחרי שאיש המשמר האזרחי בפלורידה, ג'ורג' זימרמן, זוכה מהריגתו של הנער השחור, טרייבון מרטין, וצברה תאוצה שנה לאחר מכן, כאשר ארגנה הפגנות ענק בעקבות מותם של גארנר ובראון. התנועה פעילה ביותר ברשתות החברתיות, שם היא מדווחת בין השאר על אירועים בזמן אמת, מגייסת מפגינים לצעדות ועצרות המוניות ומנסה להציג גרסה שונה לנרטיב המוטה – כך לפי המארגנים - שמוצג בכלי התקשורת המסורתיים. "הדרישה שלנו פשוטה – תפסיקו להרוג אותנו", הכריזה ג'ונטה אלזי, אחת ממנהיגות התנועה, בראיון לניו יורק טיימס במאי 2015.

הסקר של CNN וקרן קייזר מצא כי 59 אחוז מהנשאלים האפרו-אמריקאים תומכים בתנועה, ואפילו הנשיא אובמה הודה כי יש לה חשיבות רבה. "אני חושב שכולם מבינים שכל החיים חשובים", אמר במהלך דיון בבית הלבן באוקטובר האחרון. "אני חושב שהסיבה שהמארגנים משתמשים במונח 'חיים של שחורים חשובים' הייתה לא כי הם רומזים שחיים של אחרים אינם חשובים, אלא כי יש בעיה ספציפית שמתרחשת בקהילה האפרו-אמריקאית שלא מתרחשת בקהילות אחרות. וזו סוגיה לגיטימית שאנחנו צריכים לטפל בה".

מקרה החניקה של אריק גארנר בניו יורק

בחירות בצל התסכול

ב-4 בנובמבר 2008 נרשמה היסטוריה בארצות הברית כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. הניצחון עורר תקוות עמוקות בקרב הקהילה השחורה כי כעת, כאשר בן הקהילה הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הגבוהה ביותר, הם יתקרבו לשוויון אמיתי, כפי שקיווה מרטין לותר קינג. "משמעות הניצחון שלו היא שאמריקה משתפרת", אמר הכומר ג'סי ג'קסון, פעיל זכויות האדם הוותיק שהיה לצדו של קינג בעת שנרצח בשנת 1968, אחרי נאום הניצחון של אובמה. "אנחנו בוגרים יותר. אנחנו פחות מתוחים אחד ליד השני".

אולם סקר שערך מכון הסקרים השמרני רסמוסן (Rasmussen) בספטמבר האחרון מצא כי התקוות שנשיאות אובמה תביא לשוויון בין הגזעים כמעט התבדו לחלוטין אחרי יותר משש שנים וחצי של כהונה. 47 אחוז מכלל הנשאלים אמרו כי הם סבורים שפעולותיו של אובמה הרחיקו יותר בין הקהילות הגזעיות ורק 20 אחוז ציינו כי לדעתם הנשיא הצליח להביא להתקרבות. רק 44 אחוז מכלל הנשאלים האפרו-אמריקאים אמרו כי הם חשים שינוי ביחסים בין הקהילות בתקופת ממשל אובמה.

הכומר אל שרפטון, פעיל זכויות אדם ותיק שגם סייע לעתים לאובמה בהידברות עם הקהילה השחורה, אמר בראיון ל"ניו יורק מגזין" באוקטובר האחרון כי "הייתי רוצה לראות שהשנים של אובמה היו עושות יותר. אני מסכים עם זה. אבל ברק אובמה מעולם לא נתן לנו חוק שפגע בנו". גם אלישיה גרזה, ממקימות תנועת "Black Lives Matter", הודתה באותה כתבה כי "אפשר לומר שהשחורים רצו שאובמה יעשה יותר. בשמונה השנים האחרונות, לא נעשה דבר בכל הנוגע לעניינים גזעיים".

בעוד שנה בדיוק, ב-20 בינואר 2017, יסיים אובמה את כהונתו ולבית הלבן ייכנס נשיא חדש (או אולי נשיאה), שגם על שולחנו יישאר התיק של טיפול בטענות הקהילה השחורה לאפליה. עד אז, צפויות הסוגיות הגזעיות לזכות במקום נכבד במערכת הבחירות לנשיאות שתיכנס להילוך גבוה בחודש הבא, כאשר יחלו הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקנית לקביעת המועמדים לנשיאות לקראת ההצבעה ב-8 בנובמבר. התקריות המשטרתיות האלימות, ההפגנות הגדולות והפעילות הבלתי פוסקת של " Black Lives Matter" אילצו את המתמודדים בשתי המפלגות להתייחס לשאלה הגזעית כבר בחודשים האחרונים.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שעולה מהסקר של CNN וקרן קייזר, נתפסת כיום כמייצגת את האינטרסים של קבוצות המיעוט בחברה האמריקאית, ובייחוד האפרו-אמריקאים, ועל כן לא מפתיע ששלושת המועמדים – הילארי קלינטון, ברני סנדרס ומרטין אומאלי – נועדו עם מובילי "Black Lives Matter" כדי לשמוע מהם על טענותיהם ועל מצוקותיהם, ויצאו בהצהרות תמיכה במחאה ובדרישה לבצע רפורמה במערכת אכיפת החוק על מנת שתהיה שוויונית יותר.

"יש עדיין מעשים בלתי צודקים שמבוצעים מדי יום ברחבי המדינה שלנו, לפעמים על אף החוק, לעתים למרבה הצער בשמירה עליו", אמרה קלינטון בחודש שעבר (דצמבר), באירוע לציון 60 שנה למחאה של רוזה פארקס, אפרו-אמריקאית שסירבה לפנות את המושב שלה באוטובוס לנוסע לבן והפכה לסמל של המאבק של השחורים לשוויון. "יש עדיין אמריקאים רבים מדי, במיוחד אפרו-אמריקאים, שההתנסות שלהם עם מערכת המשפט היא לא כפי שצריך להיות".

גם הסנאטור סנדרס הדגיש את הצורך ברפורמה מקיפה. "אנשים חייבים לעשות יותר מאשר לחזור על המונח ''Black Lives Matter", אמר בנובמבר האחרון. "אנחנו חייבים לשים מעשים מאחורי המילים האלה. פעולות שיביאו לרפורמה בסיסית שדרושה לנוכח המשבר הזה. רפורמה במערכת המשפט הפלילית חייבת להיות הסוגיה של זכויות אזרח במאה ה-21 והחלק הראשון צריך להיות רפורמה במשטרה. הריגתם של אפרו-אמריקאים חייבת להיפסק".

תיאוריית הגורל הקשור

מנגד, במפלגה הרפובליקנית, נשמעים קולות מסויגים יותר ביחס למחאה, בעיקר בשל הרצון של המועמדים להפגין עמדה נוקשה יותר, ימנית יותר, בניסיון לפנות לבסיס המצביעים השמרני במפלגה. מושל ניו ג'רזי, כריס כריסטי, האשים באוקטובר האחרון את פעילי התנועה כי "הם קוראים לרצח של שוטרים" – טענה שהציג גם הסנאטור טד קרוז - והבהיר כי אף אחד מהמועמדים לנשיאות לא צריך להיפגש אתם.

גם המיליארדר דונלד טראמפ, שמוביל בסקרים לאורך שבועות ארוכים, לא הסתיר את טינתו כלפי תנועת "Black Lives Matter". בראיון למגזין GQ בנובמבר האחרון, טען טראמפ כי לא מדובר בתנועה גדולה כפי שהיא מתוארת בתקשורת וכי הוא לא מכיר את טענותיהם על "חוסר צדק". בנוסף, אחרי שתומך של התנועה הותקף בעת שניסה להפריע בעצרת שקיים טראמפ, הצדיק טראמפ את האלימות מכיוון ש"מה שהוא עשה זה דוחה". הוא אף צייץ מחדש בטוויטר נתונים שלפיהם 81 אחוז מהקורבנות הלבנים נרצחים על ידי שחורים וכי 97 אחוז מהשחורים נרצחו מידיהם של שחורים אחרים, אולם במהירות התברר כי הנתונים הם שקריים ואף נלקחו מחשבון של פעילים ניאו-נאציים.

בן קרסון, המועמד האפרו-אמריקאי היחיד במרוץ הרפובליקני, אמנם הביע תקווה כי המחאה בעקבות מותו של מייקל בראון בפרגוסון תביא לטיפול בטענות של השחורים לאפליה, אולם טען בראיון לרשת CBS בספטמבר כי תנועת "Black Lives Matter" אינה מעוניינת בדיאלוג אלא "בבריונות כלפי אנשים". קרסון, שגדל בשכונת עוני בדטרויט והפך לאחד ממנתחי המוח המוכרים בארצות הברית, הקפיד שלא לשים דגש על צבע עורו במהלך הקמפיין, אולם בחודש שעבר הודה כי הוא חש אפליה שנובעת יותר מעמדותיו השמרניות. "במדינה הזו, אתה לא אמור להיות שחור ולא אמור להיות שמרן", אמר בעצרת בדרום קרוליינה, שבה יש אוכלוסייה שחורה גדולה, והסביר כי מי שמשתייך לשני המחנות הללו, נתפש "כמטרה לגיטימית" שניתן לעוות את דבריו ולהפנות לעברו שקרים והתבטאויות נבזיות. 

מי שסיפק עמדה שונה בקרב הרפובליקנים הוא הסנאטור מרקו רוביו שהדגיש כי על אף שהשוטרים עושים את עבודתם, הטענות של הפעילים השחורים "לגיטימיות". "זו סוגיה לגיטימית", אמר בראיון לרשת פוקס באוגוסט האחרון. "זו עובדה שבקהילה האפרו-אמריקאית ברחבי המדינה הזו הייתה, במשך כמה שנים, טינה גוברת כלפי האופן שבה מערכת המשפט ואכיפת החוק מתקשרת עם הקהילה". הוא הוסיף כי "זה משהו שעלינו לטפל בו כי יש אחוז משמעותי מהאוכלוסייה שלנו שמרגישים שהם נותרו מחוץ להבטחה של המדינה הזו, והתוצאה היא חרדה ותסכול שאנחנו רואים שבאים לידי ביטוי" בהפגנות הגדולות ובהתנהגות אלימה מצד חלק מהמפגינים השחורים.

בשנת 1994, פיתח פרופ' מייקל דוסון (Dawson) מאוניברסיטת שיקגו את התיאוריה שמוכרת בכינוי "הגורל הקשור", ולפיה השחורים מוותרים על העדפותיהם האישיות בבחירות לטובת הצבעה כוללת כגוש אחד וזאת בשל הניסיון ההיסטורי המשותף שלהם. התיאוריה של דוסון באה לכלל יישום בכל מערכות הבחירות מאז המאבק של התנועה לזכויות אזרח בשנות ה-60, ג'רלד פורד היה המועמד הרפובליקני שרשם את התוצאה האחרונה הטובה ביותר כאשר 17 אחוז מכלל הקולות שקיבל בבחירות של 1976 היו של מצביעים שחורים. זה לא עזר לו והוא הפסיד לג'ימי קרטר. 

בחודשים הקרובים, במיוחד אחרי ששתי המפלגות יבחרו את המועמדים הסופיים שלהם לתפקידי הנשיא וסגן הנשיא, ויציגו את התוכניות שלהם עבור כלל התושבים, ובכלל זה גם עבור השחורים, אפשר יהיה לדעת אם התיאוריה תהיה תקפה גם לבחירות 2016 או שמא התסכול משנות אובמה והזעם הציבורי הגובר מהאפליה המתמשכת ומהאלימות המשטרתית כלפי שחורים יספקו פרק חדש במאבק האזרחי של הקהילה האפרו-אמריקאית.

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון ינואר של מגזין "מסע אחר"