היום, 24 באפריל, מציינים בארמניה ובמקומות נוספים בעולם מאה שנה לתחילתו של אחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20 - רציחתם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מאנית בשיאה של מלחמת העולם הראשונה. מהם שורשיו של הפשע ההיסטורי, מה מקומו בתולדות האנושות ומה חלקה של הטראומה בחלקם של הארמנים כיום במולדתם ובגולה?
מאז שנחנכה במאי 1991, הייתה כנסיית הזיכרון לרצח העם הארמני בשכונת א-רשידייה בעיר דיר א-זור (Deir ez-Zor) שבמזרח סוריה מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפים מבני הקהילה הארמנית במדינה. אלה הגיעו מדי שנה ב-24 באפריל, כדי להתייחד עם זכרם של מיליון וחצי הנרצחים ברצח העם ב-1915, ששרידיהם של רבים מהם היו טמונים בכנסייה.
לא בכדי הוקם מתחם כנסיית "הקדושים המעונים הארמנים", שכלל גם אנדרטה ומוזיאון, בדיר א-זור. העיר הייתה נקודת הסיום של מצעדי המוות של הפליטים הארמנים שגורשו מאדמותיהם על ידי התורכים העות'מאנים, ושם, במדבר הסורי, נרצחו לפי ההערכות מאות אלפי בני אדם.
"לעתים קרובות, היסטוריונים ועיתונאים משווים את דיר א-זור לאושוויץ ואומרים כי 'דיר א-זור היא אושוויץ של הארמנים'", אמר נשיא ארמניה, סרז' סרקזיאן, במהלך בביקור בכנסיית הזיכרון במרס 2010. "אני חושב שהכרונולוגיה מאלצת אותנו להציג את העובדות בדרך הפוכה: אושוויץ היא דיר א-זור של היהודים. רק דור מאוחר יותר, הייתה האנושות עדה לדיר א-זור של היהודים".
ב-21 בספטמבר 2014, בדיוק ביום עצמאותה של ארמניה, הוחרבה הכנסייה על ידי חמושי ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע"ש). "ברבריות כזו היא פשע חסר מצפון שאינו קשור באופן כלשהו לדת כלשהי", אמר נשיא ארמניה בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ימים אחדים לאחר מכן. "על הידיים שהיו מאחורי פיגוע הטרור הזה לדעת שדיר א-זור, המקום הקדוש של קורבנות רצח העם הארמני, אשר מציין את הזיכרון של הקדושים שלנו ומסמל את המאבק של עמנו למען צדק, אינה יכולה להיעלם מהזיכרון של עמנו", הוסיף אראם הראשון, ראש הקתוליקוס הארמני של הבית הגדול של קיליקיה (שבתחום השיפוט שלו הוא לבנון, סוריה, קפריסין, איראן, המפרץ הפרסי, ארצות הברית, קנדה וונצואלה).
המסע למדבר הסורי
ב-24 באפריל יציינו בני הקהילה הארמנית במולדתם וברחבי העולם את יובל המאה לאחד מפשעי המלחמה המפורסמים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות האנושות. על אף שנרצחו ארמנים עוד קודם לכן, מועד זה נבחר לציון רצח העם הארמני, משום שבאותו יום בשנת 1915, עצרו השלטונות התורכיים מאות אינטלקטואלים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים ארמנים בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול). העצירים רוכזו במחנות מעצר ליד אנקרה, שם רובם נרצחו. לאחר מכן התרחשו עוד כמה גלי גירוש ומעצר ומספר המגורשים האמיר לכ-2,300 איש. מעטים מהם שרדו.
זו היתה רק ההתחלה. לפי עדי ראייה, ניצולים, צילומים ומסמכים ארכיוניים מארצות הברית, מבריטניה ומגרמניה – אשר הוזכרו גם בדוח של ועדת או"ם ב-1985 – בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נרצחו על ידי השלטון העות'מאני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1916-1915 (לפי הגרסה הארמנית, מעשי ההרג נמשכו עד הקמתה של הרפובליקה התורכית ב-1923). ההשמדה נעשתה בעיקר באמצעות רצח המוני של ארמנים מכל שכבות האוכלוסייה; גירוש של הארמנים מבתיהם בששת המחוזות של רמת אנטוליה, כפי שהיו באותם ימים - ארזורום (Erzurum), סיוואס (Sivas), דיארבקיר (Diyarbakır), ביטליס (Bitlis), ואן (Van) והרפוט (Harput, כיום אלזיג) – שנמצאים מערבית לארמניה של היום, מאזור קיליקיה שלחוף הים התיכון ומקונסטנטינופול; ושליחתם לצעוד בשיירות לעומק המדבר הסורי.
רבים מהארמנים שצעדו בשיירות אלה מתו מרעב וממחלות או כתוצאה מהתעללות מצד תושבים שהתגוררו לאורך נתיבי הגירוש, בעיקר כורדים, אשר ניצלו את היותם של המגורשים חסרי הגנה. היו ארמנים שהצליחו לשרוד אחרי שנמלטו למדינות אחרות, קיבלו את ההצעה להתאסלם או התחבאו בבתי שכניהם, שסיכנו בכך את חייהם.
הסיבה העיקרית לרצח העם הארמני הייתה הרצון לדכא את שאיפותיו הלאומיות. אף שהארמנים, בדומה ליהודים, זכו במשך שנים ליחס סובלני מצד השלטון העות'מאני ויכלו לשמר את אורח חייהם הדתי והתרבותי, החלה במחצית השנייה התעוררות ארמנית לאומית בעידוד של גורמים ארמניים ברוסיה. בתגובה החלו כוחותיו של הסולטאן לטבוח באלפים מבני הקהילה הארמנית הנוצרית. מעשי ההרג קיבלו גם היבט דתי כאשר הארמנים הנוצרים נפלו קורבן להתקפות מצד הכורדים המוסלמים. גם תחת שלטון "התורכים הצעירים", שהדיחו את הסולטאן ב-1908, נמשכו רדיפות הארמנים - שנתפסו על ידי השלטון החדש כמכשול ליישום רעיון הפאן-תורכיות שכלל התפשטות לעבר מרכז אסיה.
מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914 ושבה עמדה האימפריה העות'מאנית השוקעת לצד הקיסרות הגרמנית, העלתה חשש בקרב ההנהגה התורכית כי הארמנים יהוו גיס חמישי ויסייעו למדינות ההסכמה, ובמיוחד לרוסים, בהשתלטות על שטחים ברחבי האימפריה. זאת אף על פי שמנהיגי הארמנים הביעו את נאמנותם לעות'מאנים. התבוסות שספג הצבא התורכי בפתח המלחמה סיפקו לשלטון העות'מאני את התירוץ להתחיל את טיהור האזורים הארמניים (בה בעת בוצעו מעשי טבח גם בקהילה היוונית ובקהילה האשורית).
פרופ' יאיר אורון מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת שבאוניברסיטה הפתוחה, שנחשב לאבי חקר רצח העם בארץ, מבהיר לי כי אין לו שום ספק שאכן מדובר ברצח עם וכי גם המשפטן היהודי רפאל למקין, שהיגר מאירופה לארצות הברית ואיבד את כל משפחתו בשואה, התייחס למקרה הארמני בעת שטבע את המושג "רצח עם" (Genocide) לראשונה בשנת 1944. "אמנת האו"ם מ-1948 קובעת כי 'רצח עם' הוא הכוונה להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא", הסביר. "חד-משמעית מדובר ברצח עם. התורכים רצו להשמיד את הארמנים כמו שהנאצים רצו להשמיד את היהודים".
כיצד זוכרים
בעיני הארמנים, במולדתם ובגולה, רצח העם הוא חלק מהזהות הלאומית הקולקטיבית שלהם. ריצ'רד הובאניסיאן, פרופ' אמריטוס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס שחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושא רצח העם, סיפר בריאיון שהעניק לי כי הארמנים הקפידו תמיד לאזכר את רצח העם, גם כשהתנאים לא אפשרו זאת – למשל בימי ברית המועצות, לפני שארמניה זכתה בעצמאות (ב-1990). "הסובייטים לא רצו לאומנות ארמנית ודיכאו אותה, אבל ביובל ה-50 התקיימו עצרות בלתי חוקיות רבות ומאות אלפים יצאו לרחובות ולא הסתירו את כעסם", אומר הובאניסיאן, בעצמו צאצא לניצולי רצח העם.
עם זאת, הובאניסיאן מודה כי רק בשנים האחרונות החלו הרשויות הארמניות ללמד את רצח העם בבתי הספר. "תחת השלטון הסובייטי זה לא היה חלק מתוכנית הלימודים והוראת רצח העם צריכה עדיין להתפתח", הוא אומר. "ואולם, מדובר באתגר כי צריך להבין כיצד אפשר ללמד ילדים קטנים על כך מבלי לגרום לטראומה, כדי שלא יחיו בפחד מתמיד".
גם אורון, שמעביר כיום קורס על רצח עם באוניברסיטה בירוואן (Yerevan), מציין כי המורשת של רצח העם היא חלק מההוויה של הארמנים בארצם ובתפוצות. "מדובר בדור רביעי וחמישי מאז רצח העם והסטודנטים כבר אינם מכירים ניצולים בחיים, אבל זה נוכח בהוויה שלהם ואין זה מרפה מהם", הוא אומר. "הצעירים בגולה מדברים ארמנית ובוחרים להיות ארמנים והם נאבקים למען ההכרה במדינה שלהם בעולם. זוהי טראומה שאינה מרפה מהם".
הזיכרון בא לידי ביטוי בדרכים שונות. מדי שנה מלווים טקסים רשמיים, קונצרטים, כנסים ועצרות פוליטיות את יום הזיכרון, החל כאמור ב-24 באפריל. לנוכח התאריך ההיסטורי של יובל המאה, האירועים הנוכחיים משתרעים על פני כל השנה ונערכים גם במדינות רבות ברחבי העולם. כך למשל, בחודש מרס נערך בירושלים קונצרט תחת הכותרת "איתך ארמניה" כחלק מסדרת קונצרטים דומים בערים מרכזיות בעולם. באותו חודש התקיים פסטיבל רד זון השנתי לחופש הביטוי באוסלו בסימן רצח העם, ובנובמבר צפוי לצאת לאקרנים סרט הוליוודי חדש בשם "מחרוזת האבן של פומגרנאטה", אשר מביא את רצח העם דרך סיפורה של שרשרת ארמנית עתיקה.
נוסף לכך, אתרי זיכרון חדשים ייחנכו בכמה ערים בעולם, בהן לאס וגאס ואתונה, ויצטרפו ליותר מ-130 אנדרטאות ואתרי זיכרון שכבר הוקמו לזכר קורבנות רצח העם ברחבי העולם. החשוב ביותר שבהם הוא המתחם להנצחת רצח העם הארמני, ששוכן על גבעה מעל בירת ארמניה, ירוואן. המתחם כולל מוזיאון-מכון מחקר (Armenian Genocide Museum-Institute), אשר מציג תערוכות על רצח העם, עדויות מוקלטות וכתובות של ניצולים ומסמכים שמתארים את האירוע ההיסטורי. כמו יד ושם בישראל, גם המוזיאון הארמני הוא בבחינת אתר חובה לכל מנהיג זר שמבקר במדינה.
על אף המודעות הבינלאומית הגבוהה לרצח העם הארמני, במיוחד השנה, עדיין מדובר בנושא רגיש מאוד מבחינה פוליטית בשל עמדתה של תורכיה. מאז הקמתה של הרפובליקה התורכית על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, השלטון התורכי מכחיש באופן גורף כל תוכנית לרצח מתוכנן של העם הארמני. על פי העמדה הרשמית של התורכים קרוב ל-300 אלף ארמנים אכן מתו, אך הם נהרגו במסגרת הלחימה שהשתוללה באותן שנים.
תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן, נראה היה כי המגמה מתחילה להשתנות. בשנת 2009 חתמו תורכיה וארמניה על פרוטוקולים שבהם סוכם על פתיחה מחודשת של הגבול ועל תחילתו של סחר בין המדינות, אך ההסכמים לא עסקו בסוגיה של רצח העם. ביום הזיכרון לרצח העם בשנה שעברה, הביע ארדואן תנחומים על מותם של הארמנים ועל גירושם, אם כי נמנע מלהתנצל רשמית על רצח העם או להודות כי האירועים היו מתוכננים. "התקריות של מלחמת העולם הראשונה הן הכאב המשותף שלנו", אמר ארדואן, ראש הממשלה דאז ומי שהפך באוגוסט 2014 לנשיא תורכיה. "מיליוני בני אדם מכל הדתות והקהילות האתניות איבדו את חייהם במלחמת העולם הראשונה. אירועים בעלי השלכות בלתי אנושיות – כמו יישוב מחדש – במהלך מלחמת העולם אינם צריכים למנוע מתורכים ומארמנים לגבש עמדות של רחמים והומניות אלה כלפי אלה".
מכחישי שואה?
פרופ' הובאניסיאן מבהיר כי מעמדה הבינלאומי של תורכיה הוא שגורם לכך שרק מיעוט מדינות – פחות מ-30 – הכירו רשמית ברצח העם הארמני עד כה, לעומת השואה היהודית שזוכה להכרה בינלאומית נרחבת. "לארמנים יש מעמד פוליטי נחות לעומת התורכים. קל יותר למעצמות לשמור על היחסים עם תורכיה, אפילו אם הן עושות משהו בהקשר של אזכור רצח העם", הוא אומר. "השואה מוכרת יותר כי ישראל והקהילות היהודיות עושות יותר למען הזיכרון ויש להן יותר כוח פוליטי לעומת הארמנים. אני בספק אם היו מכירים בשואה אם גרמניה הייתה מכחישה אותה ואם מדינת ישראל לא הייתה קיימת".
פרופ' אורון מסכים כי מצב זה, ובו מדינות ספורות מכירות ברצח העם הארמני, הוא "עגום מאוד". "העולם ציני. ארמניה אינה שווה בשוק העולמי, בעוד תורכיה שווה מהרבה בחינות", אומר אורון ומדגיש כי "רצח עם מוכחש מכין את הקרקע לרצח עם חדש. אפשר לראות איך בסוריה לא עושים כלום אחרי ארבע שנים עם 300 אלף הרוגים ובדארפור שבסודן ההרג נמשך מאז 2003. והעולם חי עם זה בשלום".
עיקר ביקורתו של אורון מופנית לעבר מדינת ישראל, אשר לדבריו, על אף השואה, לא רק שאינה מוכנה להכיר בקיומו של רצח העם הארמני אלא גם מכחישה אותו ואף לוחצת לטענתו על מדינות אחרות שלא להכיר ברצח העם. אורון אף ציין ציטוט שמיוחס לשמעון פרס, בעת שהיה שר החוץ ב-2001, ובו אמר לכאורה לעיתון טורקיש דיילי ניוז כי "אנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות. לא התרחש דבר הדומה לשואה. הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".
"זהו חילול זכר קורבנות השואה. אנחנו דה פקטו מצדדים בעמדה התורכית וזה דבר פסול מבחינה מוסרית. זה גורם לנו נזק וזה עלול להגיע בהמשך גם לשואה", אומר אורון בכעס. הוא מציין כי מבחינת הארמנים סוגיית ההכחשה של רצח העם היא אובססיה יומיומית וכי ארמנים רבים מדגישים בפניו שההכחשה של ישראל היא "פצע מדמם פתוח" מאחר שבראייתם, ישראל – בשל השואה – הייתה אמור להיות הראשונה שמכירה במה שעבר עליהם.
מאה שנה אחרי רצח העם, אין עוד ניצולים חיים שעדיין נושאים על גופם את הצלקות ויכולים להביא את סיפורם באופן בלתי אמצעי. פרופ' הובאניסיאן מודה כי מדובר באתגר של שימור הזיכרון, בייחוד בקרב הגולים שנמצאים כבר חמישה דורות מחוץ למולדתם. ואולם, הוא מאמין שמורשת הזיכרון של רצח העם תישאר ואף תמשיך לשגשג."כשאני למדתי, היו אולי שני ספרים על רצח העם וכיום יש מאות ספרים בנושא. יש יותר ויותר חוקרים בתחום ויש מודעות ציבורית גדולה יותר לסוגיה לעומת המצב לפני 30 ו-40 שנה".
עם זאת, הובאניסיאן מציין כי הפיכתו של רצח העם הארמני לנושא מוכר ברמה הבינלאומית תלויה "ביכולת של החוקרים ושל הקהילה הארמנית להפוך את הניסיון שלהם לכזה שאינו ייחודי רק לארמנים אלא לכל העולם". "אם השואה מוכרת בעולם זה מפני שזו היסטוריה של העולם ולא רק של היהודים, ולכן רצח העם הארמני צריך להיות מוצג כחלק ממלחמת העולם הראשונה", הוא גורס. "רצח העם הוא חלק מההיסטוריה העולמית ויש לשלב אותו בלימודים של ההיסטוריה האנושית".
פרופ' אורון מודה כי יש פעמים שבן הוא חש שיהיה שינוי ביחס הבינלאומי לרצח העם הארמני, אך לא פעם הוא גם חש את ההפך. המפתח לשינוי, לדעתו, טמון בשינוי ביחסה של ישראל. "אם ישראל תכיר ברצח העם הארמני, גם ארצות הברית תכיר בו ואז כל העולם יכיר בו. כרגע אנחנו מכחישים אותו ובכך אנחנו בעצם עוזרים לתורכים", הוא מסכם בצער.
הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון אפריל של מגזין מסע אחר
מאז שנחנכה במאי 1991, הייתה כנסיית הזיכרון לרצח העם הארמני בשכונת א-רשידייה בעיר דיר א-זור (Deir ez-Zor) שבמזרח סוריה מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפים מבני הקהילה הארמנית במדינה. אלה הגיעו מדי שנה ב-24 באפריל, כדי להתייחד עם זכרם של מיליון וחצי הנרצחים ברצח העם ב-1915, ששרידיהם של רבים מהם היו טמונים בכנסייה.
לא בכדי הוקם מתחם כנסיית "הקדושים המעונים הארמנים", שכלל גם אנדרטה ומוזיאון, בדיר א-זור. העיר הייתה נקודת הסיום של מצעדי המוות של הפליטים הארמנים שגורשו מאדמותיהם על ידי התורכים העות'מאנים, ושם, במדבר הסורי, נרצחו לפי ההערכות מאות אלפי בני אדם.
"לעתים קרובות, היסטוריונים ועיתונאים משווים את דיר א-זור לאושוויץ ואומרים כי 'דיר א-זור היא אושוויץ של הארמנים'", אמר נשיא ארמניה, סרז' סרקזיאן, במהלך בביקור בכנסיית הזיכרון במרס 2010. "אני חושב שהכרונולוגיה מאלצת אותנו להציג את העובדות בדרך הפוכה: אושוויץ היא דיר א-זור של היהודים. רק דור מאוחר יותר, הייתה האנושות עדה לדיר א-זור של היהודים".
ב-21 בספטמבר 2014, בדיוק ביום עצמאותה של ארמניה, הוחרבה הכנסייה על ידי חמושי ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע"ש). "ברבריות כזו היא פשע חסר מצפון שאינו קשור באופן כלשהו לדת כלשהי", אמר נשיא ארמניה בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ימים אחדים לאחר מכן. "על הידיים שהיו מאחורי פיגוע הטרור הזה לדעת שדיר א-זור, המקום הקדוש של קורבנות רצח העם הארמני, אשר מציין את הזיכרון של הקדושים שלנו ומסמל את המאבק של עמנו למען צדק, אינה יכולה להיעלם מהזיכרון של עמנו", הוסיף אראם הראשון, ראש הקתוליקוס הארמני של הבית הגדול של קיליקיה (שבתחום השיפוט שלו הוא לבנון, סוריה, קפריסין, איראן, המפרץ הפרסי, ארצות הברית, קנדה וונצואלה).
 |
| ארמנים מגורשים מבתיהם. צילום: ויקיפדיה |
המסע למדבר הסורי
ב-24 באפריל יציינו בני הקהילה הארמנית במולדתם וברחבי העולם את יובל המאה לאחד מפשעי המלחמה המפורסמים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות האנושות. על אף שנרצחו ארמנים עוד קודם לכן, מועד זה נבחר לציון רצח העם הארמני, משום שבאותו יום בשנת 1915, עצרו השלטונות התורכיים מאות אינטלקטואלים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים ארמנים בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול). העצירים רוכזו במחנות מעצר ליד אנקרה, שם רובם נרצחו. לאחר מכן התרחשו עוד כמה גלי גירוש ומעצר ומספר המגורשים האמיר לכ-2,300 איש. מעטים מהם שרדו.
זו היתה רק ההתחלה. לפי עדי ראייה, ניצולים, צילומים ומסמכים ארכיוניים מארצות הברית, מבריטניה ומגרמניה – אשר הוזכרו גם בדוח של ועדת או"ם ב-1985 – בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נרצחו על ידי השלטון העות'מאני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1916-1915 (לפי הגרסה הארמנית, מעשי ההרג נמשכו עד הקמתה של הרפובליקה התורכית ב-1923). ההשמדה נעשתה בעיקר באמצעות רצח המוני של ארמנים מכל שכבות האוכלוסייה; גירוש של הארמנים מבתיהם בששת המחוזות של רמת אנטוליה, כפי שהיו באותם ימים - ארזורום (Erzurum), סיוואס (Sivas), דיארבקיר (Diyarbakır), ביטליס (Bitlis), ואן (Van) והרפוט (Harput, כיום אלזיג) – שנמצאים מערבית לארמניה של היום, מאזור קיליקיה שלחוף הים התיכון ומקונסטנטינופול; ושליחתם לצעוד בשיירות לעומק המדבר הסורי.
רבים מהארמנים שצעדו בשיירות אלה מתו מרעב וממחלות או כתוצאה מהתעללות מצד תושבים שהתגוררו לאורך נתיבי הגירוש, בעיקר כורדים, אשר ניצלו את היותם של המגורשים חסרי הגנה. היו ארמנים שהצליחו לשרוד אחרי שנמלטו למדינות אחרות, קיבלו את ההצעה להתאסלם או התחבאו בבתי שכניהם, שסיכנו בכך את חייהם.
הסיבה העיקרית לרצח העם הארמני הייתה הרצון לדכא את שאיפותיו הלאומיות. אף שהארמנים, בדומה ליהודים, זכו במשך שנים ליחס סובלני מצד השלטון העות'מאני ויכלו לשמר את אורח חייהם הדתי והתרבותי, החלה במחצית השנייה התעוררות ארמנית לאומית בעידוד של גורמים ארמניים ברוסיה. בתגובה החלו כוחותיו של הסולטאן לטבוח באלפים מבני הקהילה הארמנית הנוצרית. מעשי ההרג קיבלו גם היבט דתי כאשר הארמנים הנוצרים נפלו קורבן להתקפות מצד הכורדים המוסלמים. גם תחת שלטון "התורכים הצעירים", שהדיחו את הסולטאן ב-1908, נמשכו רדיפות הארמנים - שנתפסו על ידי השלטון החדש כמכשול ליישום רעיון הפאן-תורכיות שכלל התפשטות לעבר מרכז אסיה.
מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914 ושבה עמדה האימפריה העות'מאנית השוקעת לצד הקיסרות הגרמנית, העלתה חשש בקרב ההנהגה התורכית כי הארמנים יהוו גיס חמישי ויסייעו למדינות ההסכמה, ובמיוחד לרוסים, בהשתלטות על שטחים ברחבי האימפריה. זאת אף על פי שמנהיגי הארמנים הביעו את נאמנותם לעות'מאנים. התבוסות שספג הצבא התורכי בפתח המלחמה סיפקו לשלטון העות'מאני את התירוץ להתחיל את טיהור האזורים הארמניים (בה בעת בוצעו מעשי טבח גם בקהילה היוונית ובקהילה האשורית).
פרופ' יאיר אורון מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת שבאוניברסיטה הפתוחה, שנחשב לאבי חקר רצח העם בארץ, מבהיר לי כי אין לו שום ספק שאכן מדובר ברצח עם וכי גם המשפטן היהודי רפאל למקין, שהיגר מאירופה לארצות הברית ואיבד את כל משפחתו בשואה, התייחס למקרה הארמני בעת שטבע את המושג "רצח עם" (Genocide) לראשונה בשנת 1944. "אמנת האו"ם מ-1948 קובעת כי 'רצח עם' הוא הכוונה להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא", הסביר. "חד-משמעית מדובר ברצח עם. התורכים רצו להשמיד את הארמנים כמו שהנאצים רצו להשמיד את היהודים".
 |
| הכנסייה ההרוסה בדיר א-זור. צילום מתוך יוטיוב |
כיצד זוכרים
בעיני הארמנים, במולדתם ובגולה, רצח העם הוא חלק מהזהות הלאומית הקולקטיבית שלהם. ריצ'רד הובאניסיאן, פרופ' אמריטוס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס שחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושא רצח העם, סיפר בריאיון שהעניק לי כי הארמנים הקפידו תמיד לאזכר את רצח העם, גם כשהתנאים לא אפשרו זאת – למשל בימי ברית המועצות, לפני שארמניה זכתה בעצמאות (ב-1990). "הסובייטים לא רצו לאומנות ארמנית ודיכאו אותה, אבל ביובל ה-50 התקיימו עצרות בלתי חוקיות רבות ומאות אלפים יצאו לרחובות ולא הסתירו את כעסם", אומר הובאניסיאן, בעצמו צאצא לניצולי רצח העם.
עם זאת, הובאניסיאן מודה כי רק בשנים האחרונות החלו הרשויות הארמניות ללמד את רצח העם בבתי הספר. "תחת השלטון הסובייטי זה לא היה חלק מתוכנית הלימודים והוראת רצח העם צריכה עדיין להתפתח", הוא אומר. "ואולם, מדובר באתגר כי צריך להבין כיצד אפשר ללמד ילדים קטנים על כך מבלי לגרום לטראומה, כדי שלא יחיו בפחד מתמיד".
גם אורון, שמעביר כיום קורס על רצח עם באוניברסיטה בירוואן (Yerevan), מציין כי המורשת של רצח העם היא חלק מההוויה של הארמנים בארצם ובתפוצות. "מדובר בדור רביעי וחמישי מאז רצח העם והסטודנטים כבר אינם מכירים ניצולים בחיים, אבל זה נוכח בהוויה שלהם ואין זה מרפה מהם", הוא אומר. "הצעירים בגולה מדברים ארמנית ובוחרים להיות ארמנים והם נאבקים למען ההכרה במדינה שלהם בעולם. זוהי טראומה שאינה מרפה מהם".
הזיכרון בא לידי ביטוי בדרכים שונות. מדי שנה מלווים טקסים רשמיים, קונצרטים, כנסים ועצרות פוליטיות את יום הזיכרון, החל כאמור ב-24 באפריל. לנוכח התאריך ההיסטורי של יובל המאה, האירועים הנוכחיים משתרעים על פני כל השנה ונערכים גם במדינות רבות ברחבי העולם. כך למשל, בחודש מרס נערך בירושלים קונצרט תחת הכותרת "איתך ארמניה" כחלק מסדרת קונצרטים דומים בערים מרכזיות בעולם. באותו חודש התקיים פסטיבל רד זון השנתי לחופש הביטוי באוסלו בסימן רצח העם, ובנובמבר צפוי לצאת לאקרנים סרט הוליוודי חדש בשם "מחרוזת האבן של פומגרנאטה", אשר מביא את רצח העם דרך סיפורה של שרשרת ארמנית עתיקה.
נוסף לכך, אתרי זיכרון חדשים ייחנכו בכמה ערים בעולם, בהן לאס וגאס ואתונה, ויצטרפו ליותר מ-130 אנדרטאות ואתרי זיכרון שכבר הוקמו לזכר קורבנות רצח העם ברחבי העולם. החשוב ביותר שבהם הוא המתחם להנצחת רצח העם הארמני, ששוכן על גבעה מעל בירת ארמניה, ירוואן. המתחם כולל מוזיאון-מכון מחקר (Armenian Genocide Museum-Institute), אשר מציג תערוכות על רצח העם, עדויות מוקלטות וכתובות של ניצולים ומסמכים שמתארים את האירוע ההיסטורי. כמו יד ושם בישראל, גם המוזיאון הארמני הוא בבחינת אתר חובה לכל מנהיג זר שמבקר במדינה.
על אף המודעות הבינלאומית הגבוהה לרצח העם הארמני, במיוחד השנה, עדיין מדובר בנושא רגיש מאוד מבחינה פוליטית בשל עמדתה של תורכיה. מאז הקמתה של הרפובליקה התורכית על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, השלטון התורכי מכחיש באופן גורף כל תוכנית לרצח מתוכנן של העם הארמני. על פי העמדה הרשמית של התורכים קרוב ל-300 אלף ארמנים אכן מתו, אך הם נהרגו במסגרת הלחימה שהשתוללה באותן שנים.
תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן, נראה היה כי המגמה מתחילה להשתנות. בשנת 2009 חתמו תורכיה וארמניה על פרוטוקולים שבהם סוכם על פתיחה מחודשת של הגבול ועל תחילתו של סחר בין המדינות, אך ההסכמים לא עסקו בסוגיה של רצח העם. ביום הזיכרון לרצח העם בשנה שעברה, הביע ארדואן תנחומים על מותם של הארמנים ועל גירושם, אם כי נמנע מלהתנצל רשמית על רצח העם או להודות כי האירועים היו מתוכננים. "התקריות של מלחמת העולם הראשונה הן הכאב המשותף שלנו", אמר ארדואן, ראש הממשלה דאז ומי שהפך באוגוסט 2014 לנשיא תורכיה. "מיליוני בני אדם מכל הדתות והקהילות האתניות איבדו את חייהם במלחמת העולם הראשונה. אירועים בעלי השלכות בלתי אנושיות – כמו יישוב מחדש – במהלך מלחמת העולם אינם צריכים למנוע מתורכים ומארמנים לגבש עמדות של רחמים והומניות אלה כלפי אלה".
 |
| אנדרטת הזיכרון בירוואן. צילום מתוך אתר המוזיאון |
מכחישי שואה?
פרופ' הובאניסיאן מבהיר כי מעמדה הבינלאומי של תורכיה הוא שגורם לכך שרק מיעוט מדינות – פחות מ-30 – הכירו רשמית ברצח העם הארמני עד כה, לעומת השואה היהודית שזוכה להכרה בינלאומית נרחבת. "לארמנים יש מעמד פוליטי נחות לעומת התורכים. קל יותר למעצמות לשמור על היחסים עם תורכיה, אפילו אם הן עושות משהו בהקשר של אזכור רצח העם", הוא אומר. "השואה מוכרת יותר כי ישראל והקהילות היהודיות עושות יותר למען הזיכרון ויש להן יותר כוח פוליטי לעומת הארמנים. אני בספק אם היו מכירים בשואה אם גרמניה הייתה מכחישה אותה ואם מדינת ישראל לא הייתה קיימת".
פרופ' אורון מסכים כי מצב זה, ובו מדינות ספורות מכירות ברצח העם הארמני, הוא "עגום מאוד". "העולם ציני. ארמניה אינה שווה בשוק העולמי, בעוד תורכיה שווה מהרבה בחינות", אומר אורון ומדגיש כי "רצח עם מוכחש מכין את הקרקע לרצח עם חדש. אפשר לראות איך בסוריה לא עושים כלום אחרי ארבע שנים עם 300 אלף הרוגים ובדארפור שבסודן ההרג נמשך מאז 2003. והעולם חי עם זה בשלום".
עיקר ביקורתו של אורון מופנית לעבר מדינת ישראל, אשר לדבריו, על אף השואה, לא רק שאינה מוכנה להכיר בקיומו של רצח העם הארמני אלא גם מכחישה אותו ואף לוחצת לטענתו על מדינות אחרות שלא להכיר ברצח העם. אורון אף ציין ציטוט שמיוחס לשמעון פרס, בעת שהיה שר החוץ ב-2001, ובו אמר לכאורה לעיתון טורקיש דיילי ניוז כי "אנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות. לא התרחש דבר הדומה לשואה. הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".
"זהו חילול זכר קורבנות השואה. אנחנו דה פקטו מצדדים בעמדה התורכית וזה דבר פסול מבחינה מוסרית. זה גורם לנו נזק וזה עלול להגיע בהמשך גם לשואה", אומר אורון בכעס. הוא מציין כי מבחינת הארמנים סוגיית ההכחשה של רצח העם היא אובססיה יומיומית וכי ארמנים רבים מדגישים בפניו שההכחשה של ישראל היא "פצע מדמם פתוח" מאחר שבראייתם, ישראל – בשל השואה – הייתה אמור להיות הראשונה שמכירה במה שעבר עליהם.
מאה שנה אחרי רצח העם, אין עוד ניצולים חיים שעדיין נושאים על גופם את הצלקות ויכולים להביא את סיפורם באופן בלתי אמצעי. פרופ' הובאניסיאן מודה כי מדובר באתגר של שימור הזיכרון, בייחוד בקרב הגולים שנמצאים כבר חמישה דורות מחוץ למולדתם. ואולם, הוא מאמין שמורשת הזיכרון של רצח העם תישאר ואף תמשיך לשגשג."כשאני למדתי, היו אולי שני ספרים על רצח העם וכיום יש מאות ספרים בנושא. יש יותר ויותר חוקרים בתחום ויש מודעות ציבורית גדולה יותר לסוגיה לעומת המצב לפני 30 ו-40 שנה".
עם זאת, הובאניסיאן מציין כי הפיכתו של רצח העם הארמני לנושא מוכר ברמה הבינלאומית תלויה "ביכולת של החוקרים ושל הקהילה הארמנית להפוך את הניסיון שלהם לכזה שאינו ייחודי רק לארמנים אלא לכל העולם". "אם השואה מוכרת בעולם זה מפני שזו היסטוריה של העולם ולא רק של היהודים, ולכן רצח העם הארמני צריך להיות מוצג כחלק ממלחמת העולם הראשונה", הוא גורס. "רצח העם הוא חלק מההיסטוריה העולמית ויש לשלב אותו בלימודים של ההיסטוריה האנושית".
פרופ' אורון מודה כי יש פעמים שבן הוא חש שיהיה שינוי ביחס הבינלאומי לרצח העם הארמני, אך לא פעם הוא גם חש את ההפך. המפתח לשינוי, לדעתו, טמון בשינוי ביחסה של ישראל. "אם ישראל תכיר ברצח העם הארמני, גם ארצות הברית תכיר בו ואז כל העולם יכיר בו. כרגע אנחנו מכחישים אותו ובכך אנחנו בעצם עוזרים לתורכים", הוא מסכם בצער.
הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון אפריל של מגזין מסע אחר
