אדריכל המלחמה הקרה: מי אתה וויליאם בראודר?

בדפי ההיסטוריה של המשבר הבינלאומי בין רוסיה לבין ארצות הברית, יישמר מקום של כבוד לוויליאם בראודר - איש עסקים לונדוני שהיה אחד ממקורביו של הנשיא פוטין עד לפני עשור, וכעת הוא אחד מיריביו המרים ביותר ומבוקש על ידי הרשויות במוסקבה. ניסיון לפצח את דמותו של האיש השנוי במחלוקת שהצליח לשכנע את הבית הלבן לאשר את החוק התקיף ביותר נגד רוסיה

אחת המטרות המוצהרות של מדיניות החוץ של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, עם כניסתו לתפקיד הייתה לפתוח דף חדש ביחסים עם רוסיה אחרי העוינות ההדדית בתקופתו של הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש. אולם אירועי ששת החודשים האחרונים באוקראינה שינו לחלוטין את התמונה ושתי המדינות שוב עומדות זו מול זו במה שנראה כמו "מלחמה קרה" חדשה, במיוחד לאור הדיווחים על פלישה רוסית בימים האחרונים.

לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, יש לא מעט אחריות למשבר. זו הייתה התנהלותו של פוטין - שלא הסתיר מעולם את רצונו לחדש ולחזק את השפעתה של מוסקבה באזורים שהיו חלק מברית המועצות, שעוררה את כדור השלג שהוביל להתקוממות העממית באוקראינה - ולאחר מכן לסיפוח האי קרים ולמרד האלים במזרח המדינה. אירועים אלה הם שהפכו את מוסקבה ליעד לסנקציות חריפות מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי.

אבל כאשר תיכתב ההיסטוריה של המשבר הבינלאומי המשמעותי ביותר של המאה ה-21 (עד כה), יהיה מקום של כבוד לשחקן נוסף – וויליאם (ביל) בראודר, איש העסקים המצליח שמתגורר כיום בלונדון ,אשר היה עד לפני עשר שנים אחד ממקורביו של פוטין, אבל כעת הוא אחד מיריביו המרים ביותר ומבוקש על ידי הרשויות במוסקבה.

בראודר הוא אדם שנוי במחלוקת. מצד אחד, הוא נראה כמי שמוביל מסע צלב נגד השחיתות בשלטון ובכלכלה ברוסיה. אולם מצד שני, נאמר עליו כי הוא מנהל מסע נקם אישי נגד פוטין ואחראי בעצמו למעשי שחיתות ואולי אף למעשים חמורים יותר. אולם השורה התחתונה מעידה, כפי שעולה ממסמכים שהגיעו לידי מעריב סופהשבוע, כי בראודר, שאינו אזרח אמריקאי או רוסי, הוא האדם שרקם בפומבי ומאחורי הקלעים את החוק הנוקשה ביותר שהעבירה ארצות הברית נגד רוסיה ואשר תרם לא מעט לקרע בין המעצמות.

וויליאם בראודר (50) נולד בשיקגו למשפחה מוכרת ביותר. סבו, ארל בראודר, עמד בראש המפלגה הקומוניסטית האמריקאית ואף ניסה להתמודד פעמיים על נשיאות ארצות הברית. הוא סולק מהמפלגה על ידי מנהיג ברית המועצות, יוזף סטלין, אחרי שטען כי הקומוניזם והקפיטליזם יכולים לחיות זה לצד זה. אביו של בראודר, פליקס, היה מתמטיקאי מחונן שהתקשה במשך שנים להשתלב בממסד האקדמאי בארצות הברית בשל הזהות הקומוניסטית של משפחתו, אך בסופו של דבר עמד בראש המחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת שיקגו.

בניגוד לתפיסה הקומוניסטית שהייתה בבית, וויליאם בראודר בחר בדרך הקפיטליסטית. הוא למד כלכלה באוניברסיטת שיקגו ובהמשך קיבל תואר במינהל עסקים מאוניברסיטת סטנפורד. בשנת 1989, עבר בראודר ללונדון, שם עבד במחלקות לענייני מזרח אירופה של קבוצת הייעוץ של בוסטון ושל בנק ההשקעות "סולומון בראדרס". לפי פרסומים שונים, בראודר אף שימש אנליסט של הסוכנות הבריטית למודיעין חוץ (MI-6).

בזכות שהותו בלונדון, שם גם נישא לתושבת מקומית, קיבל בראודר אזרחות בריטית. אולם מסיבות שעדיין אינן ברורות, הוא החליט שלא לשמור יותר על אזרחותו האמריקאית. "הגענו ממשפחה שנרדפה באמריקה", ניסה להסביר בראיון למגזין "ניו רפובליק" בנובמבר 2012 את הסיבות להחלטה, אך הודה שאינו רוצה לפרט.

וויליאם בראודר (מתוך ויקיפדיה)

מוות בתא המעצר

עם נפילת חומת ברלין ב-1989, נפתחה מזרח אירופה – ובמיוחד רוסיה – בפני אזרחי המערב ובראודר ניצל את ההזדמנות. אחרי ששהה שנים אחדות בפולין ולמד על תהליכי ההפרטה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר, הוא הקים בשנת 1996 את קרן ההשקעות הרמיטאז' קפיטל לצורך פעילותו ברוסיה, בסיוע של 25 מיליון דולר מצדו של הבנקאי היהודי ואחד מעשירי העולם, אדמונד ספרא. ההצלחה הייתה מיידית, בתוך שנה אחת גדל הרווח של הקרן ל-125 מיליון דולר וכעבור שנה נרשם רווח נוסף של יותר מ-200 אחוז.

שנים אלה, תחת שלטונו של הנשיא בוריס ילצין, התאפיינו בהפרטה נרחבת של נכסי המדינה לטובת משקיעים זרים, כמו בראודר וספרא, ולטובתה של שכבת מתעשרים חדשה – האוליגרכים – שהשם הבולט ביותר בקרבה היה של בוריס ברזובסקי, שבין השאר החזיק בתחנת הטלוויזיה המובילה ברוסיה ובחברות נפט. רוסיה החדשה נראתה בדרך לשגשוג עד אשר בשנת 1998, התרחש המשבר הכלכלי החריף שהביא את המדינה לסף פשיטת רגל ואילץ את הממשלה לבצע פיחות חד ברובל.

בזמן המשבר, נעלמו מיליארדי דולרים מקופת האוצר הרוסי, ואחד החשדות המרכזיים היה שמדובר בפעולה של ארגוני המאפיה הרוסית, שלפי הספר "מקמאפיה" של מישה גלני, היו קשורים לאוליגרכים החדשים. חקירה גילתה כי הכספים הועברו דרך בנק ניו יורק לבנק רפובליק שהיה בבעלותו של ספרא, והמיליארדר היהודי החליט לסייע לבולשת האמריקאית לחשוף את נתיבי הלבנת הכספים מרוסיה.

אולם ב-3 בדצמבר 1999, נספה ספרא בדליקה מסתורית באחוזתו במונקו. מי שנעצר והואשם ברצח של ספרא ושל האחות המטפלת היה טד מאהר, לוחם לשעבר בצבא האמריקאי שהצטרף זמן לא רב לפני כן לצוות המטפלים של ספרא. עם זאת, ממשיך לטעון כי הוא הוכה על ידי שני רוסים שהיו מחופשים לנינג'ות. שאלות נוספות היו מדוע ספרא – שהיה אובססיבי לביטחונו, במיוחד אחרי שהחל לסייע לבולשת, שחרר באותו לילה את כל צוות האבטחה שלו שמנה בעיקר יוצאי יחידות מובחרות ישראליות, ומדוע לקח לכבאים זמן כה רב להגיע ולהשתלט על האש. גם אחרי 15 שנה, התעלומה עדיין פתוחה, אבל זה לא היה המוות המסתורי האחרון בסביבתו של בראודר.

על אף המשברים, בראודר לא עצר את פעילותו הענפה ברוסיה. הוא השקיע בחברות ממשלתיות רבות, בהן ענקית הגז גזפרום, כשהוא פועל לחשוף את השחיתויות שבמסגרתן העלימו בכירים מאות מיליוני דולרים. בראודר מצא בן ברית בולדימיר פוטין, סוכן הקג"ב שהיה ראש הממשלה האחרון של הנשיא בוריס ילצין לפני שירש אותו בשנת 2000. "פוטין נלחם באותם אנשים שאנחנו נלחמנו בהם: האוליגרכים", אמר בראודר בראיון עיתונאי.

אבל בפועל, כפי שמתארים הספרים "פוטין: האיש ללא פנים" של מאשה גסן ו"הנפט של פוטין" של מרטין סיקסמית,, היה זה הנשיא הרוסי שהחל להיות מעורב יותר בשחיתות כשהוא דואג לגזור קופונים מעסקאות שבהן היו מעורבים מקורביו.

בשנת 2003, בירך בראודר על מעצרו של מיכאיל חודורקובסקי, מנכ"ל חברת הנפט יוקוס והאיש העשיר ביותר ברוסיה, אשר הואשם העלמת מס ונשלח לכלא. גסן מציינת כי האירוניה היא שדווקא חודורקובסקי היה זה שנלחם בשחיתות וכי הוא נעצר רק בגלל שניסה להביע עמדה נגדית לפוטין ולא התכופף מול איומיו. בראודר, שעדיין לא הבין זאת, לא ידע כי בקרוב, גורלו הולך להשתנות וכי גם הוא יהיה עד לאותו מסלול שעבר חודורקובסקי.

שנתיים מאוחר יותר, אחרי שהרמיטאז' רשמה ברוסיה השקעות בשווי של 4.5 מיליארד דולר בתוך עשור, הפך גם בראודר לאויב השלטון במוסקבה. בנובמבר 2005, הוא עוכב בשדה התעופה של מוסקבה ואחרי שעות אחדות גורש לצמיתות בטענה שהוא מהווה "סכנה לביטחון המדינה". בתוך זמן קצר, העביר בבראודר את מרבית הונו ואנשיו מחוץ לרוסיה והתמקם מחדש בלונדון.

ביוני 2007, נערכה פשיטה על משרדי החברה במוסקבה ונתפסו מסמכים, מחשבים וחומרים רגישים אחרים. לטענתו של בראודר, גורמים מושחתים במשטרה וברשות המסים הרוסית השתמשו במסמכים ובחותמות כדי להקים חברות קש על בסיס החברות של בראודר ולקבל את החזר המס הגדול ביותר בתולדות רוסיה – 230 מיליון דולר.

כדי לחשוף את הפרשה, הפעיל בראודר את סרגיי מגניצקי, שעבד בפירמה שייצגה את הרמיטאז' קפיטל ברוסיה. אחרי שאסף מסמכים רבים שמעידים לכאורה על מעשי המרמה מצד גורמים ברשויות החוק והמס, פנה מגניצקי לרשויות בנובמבר 2008 כדי להגיש תביעה רשמית נגד בכיר במשטרה, אולם במקום זאת הוא נעצר והואשם בעבירות מס יחד עם בראודר.

לפי המסמכים שהציגו הרשויות הרוסיות במסגרת המשפט, בראודר – בסיועו של מגניצקי - הקים שתי חברות באזור קלמיקיה שברוסיה שהעלימו מס בשווי של 17 מיליון דולר בשנת 2001. התביעה טענה כי בראודר ומגניצקי ניצלו תקנה שמאפשרת הקלות מס של 50% עבור חברות שיותר ממחצית העובדים הם מוגבלים, וטענו כי באחת החברות עובדים שלושה בני אדם – בראודר ושני מוגבלים שעבורם יוצרו פנקסי עבודה מזויפים.

מגניצקי מעולם לא הגיע למשפט. אחרי שהועבר בין ארבעה מתקני כליאה, הוא הגיע לבית הכלא הידוע לשמצה בוטקיריה שבמוסקבה, שם הוא מת ב-16 בנובמבר 2009, שבוע בלבד לפני תום המועד שבו היה יכול להיות מוחזק ללא משפט. נסיבות מותו של עורך הדין בן ה-37 עדיין לא ברורות. פוטין ורשויות הכלא טענו כי מדובר בהתקף לב, אולם ועדה של הקרמלין דווקא קבעה כי מגניצקי עבר עינויים לפני מותו ונמנע ממנו טיפול רפואי. למרות זאת, לא נפתחה חקירה כלשהי נגד המעורבים.

ולדימיר פוטין (מתוך אתר הקרמלין)

הנתיב לבית הלבן

בראודר, שסיפר כי הידיעה על מותו של מגניצקי הרגישה עבורו כמו "סכין בלב", החליט לנקום באחראים למותו של העובד שלו, אך גם לצאת למלחמה אישית נגד פוטין, אותו סימן כמי שאחראי לשחיתות המשתוללת ברוסיה.

חודשים ספורים אחרי מותו של מגניצקי, נפגש בראודר עם ידידו ג'ונתן ויינר, לשעבר בכיר במחלקת המדינה, שסיפר לו על הצו הנשיאותי 7750, שמאפשר למשרד החוץ לאסור על גורמים בכירים זרים להיכנס למדינה. אולם במחלקת המדינה התנגדו לכך.

על כן, פנה בראודר לסנאטור הדמוקרט, בנג'מין קרדין, שדרש משרת החוץ, הילארי קלינטון, לבטל מיד את הוויזה לשישים בכירים רוסים שהיו מעורבים לכאורה במותו של מגניצקי. בשל חוסר התגובה מצד מחלקת המדינה, החל מהלך בקונגרס להעברת חוק רשמי שיאפשר את מיסודה של הרשימה השחורה. את הצעת החוק של בית הנבחרים גיבש הציר הדמוקרט, ג'יימס מקגוורן, ואילו בסנאט הוביל קרדין את הצעת החוק יחד עם 25 סנאטורים נוספים משתי המפלגות, בהם ג'ון מקיין הרפובליקני.

במרץ 2012, במסגרת הדיונים בקונגרס, הופיע בראודר בפני ועדת החוץ של בית הנבחרים כדי לעודד את הצירים לתמוך בחוק. "ברור שלא ניתן להשיג צדק ברוסיה, ולכן אני ומשפחתו (של מגניצקי), החלטנו לחפש צדק מחוץ לרוסיה", אמר בראודר שהציג את גרסתו לאירועים. "הסיפור הזה הוא סיפור שובר לב עבור משפחתו של סרגיי ועבורי, אבל זה קצהו של קרחון אדיר ברוסיה. הסיפור הזה חושף את פניה של רוסיה כיום".

מי שהסתייג מהצעת החוק הוא הבית הלבן שחשש כי המהלכים בקונגרס יקשו על ההתקרבות לרוסיה. אולם מסמכים שהגיעו לידי "מעריב סופהשבוע" מציגים כיצד הצליח בראודר להשפיע על הבית הלבן לאשר בסופו של דבר את הצעת החוק.

לצורך המשימה, שכרה קרן הרמיטאז' של בראודר את "קבוצת אשקרופט", חברת הייעוץ שהקים שר המשפטים לשעבר, ג'ון אשקרופט. את הטיפול קיבלה ג'וליאנה גלובר, לשעבר אחת היועצות הבכירות של הסנאטור הרפובליקני, ג'ון מקיין, במהלך התמודדותו לנשיאות בשנת 2008.

גלובר, כך עולה מהמידע שהגיע לידי "מעריב סופהשבוע", ארגנה פגישה עם סטיבן מוילנן, שעבד במשרדה של האחראית מטעם הבית הלבן על המאבק בשינוי האקלימי, קרול ברונר. ביום שבו הם נפגשו לראשונה, העבירה קרן הרמיטאז' סכום של 7,393.50 דולר לידי קבוצת אשקרופט.

לפגישה בין גלובר ומוילנן הצטרף ג'ורג' עבאר, פעיל דמוקרטי בכיר שעבד במשרדו של יו"ר ועדת החוץ של הסנאט (וכיום מזכיר המדינה), ג'ון קרי. במקביל, נפגשה גלובר פעמיים גם עם דיוויד זיקוסוקה, אחד מאנשי הצוות של סגן הנשיא ושל היועץ לביטחון לאומי. פגישות אלה סיפקו למעשה לנציגיו של בראודר גישה ישירה לתוך הבית הלבן.

הפעילות הנמרצת של גלובר וקבוצת אשקרופט למען "חוק צדק למגניצקי 2010" – לא רק מול הבית הלבן, אלא גם מול המועצה לביטחון לאומי, הסנאט, בית הנבחרים, משרדי האוצר, המשפטים והמסחר, כפי שעולה מהדוח שפרסמה החברה ברבעון השני של 2010 – סייעה לשנות את הגישה של ממשל אובמה.

ב-14 בדצמבר 2012, אחרי שההצעה אושרה בשני בתי הקונגרס, חתם הנשיא על "חוק מגניצקי", אשר צורף לחוק שהסדיר את יחסי הסחר עם רוסיה. ארבעה חודשים לאחר מכן, פרסם משרד האוצר את שמותיהם של 18 בכירים במשטרה, ברשות בתי הסוהר, ברשות המסים ובסוכנות לחקירות שנטען כי היו מעורבים בחקירה נגד מגניצקי ובמותו ונאסרה עליהם הכניסה לארצות הברית וחשבונותיהם בארצות הברית הוקפאו.

בקבוצת אשקרופט לא הסתירו את קורת רוחם מההישג ומהקשר שלהם עם בראודר. באתר הקבוצה מופיעה בגאון כתבה שפורסמה באתר הפוליטי The Hill, שבו נאמר כי העברת החוק "הגיעה בזכות עבודת שטח עקשנית של ביל בראודר". "לבראודר היה ייצוג של רחוב K (רחוב הלוביסטים בוושינגטון) – ג'ולאנה גלובר מקבוצת אשקרופט – והוא היה נוכח כל העת בגבעת הקפיטול במהלך הדיון על חוק הסחר עם רוסיה", נאמר בידיעה.

מה יש לו להסתיר?

מוסקבה זעמה על המהלך האמריקאי, ובתגובה העביר בית הנבחרים הרוסי חוק שאוסר על זוגות אמריקאים לאמץ ילדים רוסים. כמו כן, פורסמה רשימה של 18 אישים אמריקאים, שנטען כי היו מעורבים במעשי עינויים במתקן המעצר לחשודים בטרור בגואנטנמו ובמעצרם של אזרחים רוסים, ונאסרה עליהם הכניסה למדינה.

גורמים ברוסיה אף האשימו כי בראודר קשור למותו של מגניצקי מאחר שעורך הדין עמד לחשוף את האמת על התנהלותו של איש העסקים הבריטי. "המוות הטראגי הזה לא נתן שום דבר לאף אחד מלבד לבראודר", אמר איש העסקים דמיטרי קלויב, שבראודר ואנשיו האשימו אותו במעורבות במותו של מגניצקי, בראיון לעיתון כלכלי ברוסיה. "הוא הרוויח הכל ממותו של מגניצקי. יש לי רושם שאם סרגיי לא היה מת, בראודר היה ממציא את המוות הזה איכשהו".

ביולי 2013, גזר שופט בית המשפט המחוזי במוסקבה תשע שנות מאסר על בראודר בשל האישומים על העלמת המסים (האישומים נגד מגניצקי בוטלו בשל מותו). רוסיה אף פנתה לאינטרפול בבקשה שיוציא צו מעצר בינלאומי נגד איש העסקים, אולם בסוכנות השיטור דחו פעמיים את הבקשה מאחר שראו בה מהלך פוליטי.

בינתיים, ממשיך בראודר לשבת בבטחה בבריטניה, שאין לה הסכם הסגרה עם רוסיה, וממשיך לקרוא למדינות המערב להקשיח את צעדיהן נגד משטרו של פוטין באמצעות חשבונו הפעיל בטוויטר, ובמקביל הוא מקדם גרסה של "חוק מגניצקי" גם במדינות אירופה.

אולם המניעים לגבי פעילותו של בראודר נגד רוסיה ופוטין עדיין לא ברורים לחלוטין. האם הוא אכן "האביר על הסוס הלבן" שרוצה לטהר את השחיתות ברוסיה ולסגור חשבון עם המעורבים במותו של מגניצקי או שמא מדובר בנקמה אישית על כך שהרשויות במוסקבה עצרו את הפעילות המשגשגת שלו?

בחודש האחרון גברו סימני השאלה סביב התנהלותו של בראודר. איש העסקים הבריטי הוא עד מפתח במשפט שמנהלת התביעה האמריקאית בבית משפט מחוזי בניו יורק נגד חברת פרבזון אחזקות הרוסית בחשד שנכסים שרכשה בעיר היוו למעשה חלק ממזימה להלבנת 230 מיליון דולר שנגנבו מקופת האוצר הרוסי.

הפרשה מבוססת על המסמכים של מגניצקי ובראודר, ועורך הדין של ההגנה, מארק סימרוט, דורש כי איש העסקים יגיע לדוכן העדים כדי "לענות על שאלות קשות בנוגע להעלמת המסים שלו עצמו ברוסיה ועל היבטים נוספים של פעולותיו כדי להראות שאין לו אמינות ושהוא לא צריך להיות עד או אפילו מקור שעליו יכול התובע להסתמך לצורך התביעה".

במשך חודשים, הצליח בראודר להתחמק מהניסיונות להגיש לו את הצו להופעה בבית משפט. רק ב-29 ביולי, בעת ששהה באספן שבקולורדו, איתר אותו בלש פרטי מטעם ההגנה והגיש לו את הצו. למרות זאת, לא הגיע בראודר לשני הדיונים שנקבעו בחודש אוגוסט, ובינתיים, השופט העניק לעורכי דינו של בראודר ארכה עד 12 בספטמבר. אולם ההערכות הן כי הוא יימנע מלהגיע והתמיהות סביבו רק יתעצמו.

אישור "חוק מגניצקי" בארצות הברית היה ניצחון גדול עבור בראודר ומקרה נדיר – ואולי אף תקדימי – של אדם שאינו אזרח אמריקאי שמצליח להשפיע על מקבלי ההחלטות להעביר חוק בעל השלכות מרחיקות לכת על הזירה הבינלאומית. מאז העברת החוק, לא מתקיימים קשרים מהותיים בין רוסיה לבין ארצות הברית, ובמיוחד בין פוטין לבין אובמה, דווקא כאשר צריך קו חם בין וושינגטון לבין מוסקבה במטרה להרגיע את המתיחות באוקראינה, כמו גם בזירות בוערות אחרות כמו סוריה ועיראק.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון מעריב סופהשבוע ב-29.8.14

משבר הקטינים: הבעיה האמיתית של אובמה

ארצות הברית מתקשה להתמודד עם גלי ההגירה המתנפצים על גבולה הדרומי, מהם עשרות אלפי ילדים ממרכז אמריקה שמגיעים ללא מסמכים או קרובים מבוגרים. הקונגרס המשותק מונע העברת סיוע חירום שאותו ביקש אובמה, והרפובליקנים מפחדים ממחטף פוליטי ומאיימים בהליך הדחה

פארק אנזלדואס שבדרום טקסס הוא אחד מאתרי הנופש היפים במדינה. מאות מבקרים מגיעים מדי סוף שבוע ובחגים אל פיסת הטבע שעל גדות נהר ריו גרנדה, עושים פיקניקים, שוחים במים ושטים בסירות ובאופנועי מים או צופים על מגוון הציפורים שמקננות באתר, החל מאנפות ועד נקרים זהובי חזה.

אבל בחודשים האחרונים, הפארק הוא מקור לכאב ראש עבור הרשויות בטקסס בכלל, ובארצות הברית בפרט. בשל מיקומו על הגבול עם מקסיקו, הפך אתר התיירות והנופש לאחד מנקודות המעבר המועדפות על אלפי המהגרים הבלתי חוקיים ממרכז אמריקה שמנסים לבנות חיים חדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בעיית ההגירה הבלתי חוקית לארצות הברית אמנם אינה חדשה, הרי צריך לזכור שאמריקה היא בבסיסה ארץ מהגרים ומהווה מוקד משיכה עבור פליטים ומהגרים מרחבי העולם. אבל הפעם מדובר בבעיה אקוטית במיוחד כאשר השנה נשבר שיא חדש במספר הילדים המהגרים שמגיעים לגבולה הדרומי של ארצות הברית בלי ליווי של קרובים מבוגרים ובלי מסמכים אחרי מסע ממושך ומסוכן.

על פי המשרד להגנת המולדת, מאז אוקטובר 2013 (תחילתה של השנה התקציבית בארצות הברית – ח"א), חצו את הגבול 57 אלף קטינים שהגיעו לבדם, פי שניים מהתקופה המקבילה שנה לפני כן, והתחזית היא כי מספרם יגיע עד סוף השנה ל-90 אלף. עוד מעריך הממשל כי בשנה הבאה עלול המספר להגיע ל-150 אלף ילדים.

מנתונים ממשלתיים שפרסם בשבוע שעבר מכון המחקר פיו עולה כי הייתה עלייה של 117 אחוז במספר המעצרים של קטינים ללא ליווי בני 12 ומטה, ועלייה של 77 אחוז במספר הבנות שהגיעו. 84 אחוז מכלל הקטינים שנעצרו הם בגילאים 13 עד 17, מרביתם נערים בני 16 עד 17.

עיקר המהגרים הבלתי חוקיים מגיעים משלוש מדינות אמריקה המרכזית – הונדורס, אל סלבדור וגואטמלה – ומיעוטם הם תושבי מקסיקו. הן נחשבות למדינות מסוכנות ביותר בגלל פעילות של ארגוני פשע וקרטלי סמים, והן בין העניות ביותר בחצי הכדור המערבי. בהונדורס, למשל, עומד אחוז מעשי הרצח על 90.4 אחוז ל-100 אלף בני אדם, הנתון הגבוה ביותר בעולם.

נער בן 16 מהונדורס סיפר מה גרם לו ולאחיו לברוח מביתם. "גנגסטרים אמרו שבן דודי ואני צריכים למכור איתם סמים ואמרנו לא", תיאר הצעיר. "הם לקחו אותנו לבית קברות ותקעו כדור בראש של בן דודי. הם נתנו לי ללכת ואמרו שהם יעשו אותו דבר גם לי אם לא אמכור סמים".

על כן, ברור מדוע משפחות רבות במדינות הללו בוחרות לשלוח את ילדיהן, לעתים לבדם ולפעמים באמצעות סוחרים בבני אדם שדורשים תשלומים של מאות או אלפי דולרים, כדי לחפש עתיד חדש בארצות הברית, שם במקרים רבים כבר ממתינים להם קרובי משפחה. אבל הדרך הממושכת לעבר הארץ המובטחת רצופה תלאות. קטינים שהצליחו להגיע לגבול סיפרו כיצד הם נאלצו לעלות על רכבות ומשאיות באמצע הלילה, ללכת קילומטרים בחום במדבריות מקסיקו או להיות עדים למעשי רצח ואונס.

אולם חציית הגבול אינה מבטיחה שהמסע הושלם בהצלחה. אלפים מבין הילדים שנעצרו לאורך הגבול הארוך בין מקסיקו לבין ארצות הברית מועברים למקלטים בטקסס, אוקלהומה, קליפורניה ואריזונה בהמתנה לדעת מה יעלה בגורלם. תלונה שהגישו בחודש שעבר חמישה ארגונים שפועלים למען זכויות המהגרים תוארו מקרים שבהם ילדים בני חמש עד 17 היו נתונים לאלימות פיזית ומילולית, הוכנסו לתאים צפופים בלי תנאים בסיסיים, בלי לקבל מזון ומים ראויים.

שופטי ההגירה, שאמורים להכריע בגורלם של הקטינים, קורסים תחת הנטל לנוכח המספרים ההולכים וגדלים של מהגרים בלתי חוקיים, ורק לפני ימים אחדים קבע שופט שימועים בווירג'יניה שימועים לפברואר 2017. "זה כמו לנהל משפטים של עונש מוות בבית משפט לתעבורה", הסבירה שופטת ההגירה, דנה לי מרקס, את הקושי שלה ושל עמיתיה מול העומס חסר התקדים.

ילדים מהגרים בלתי חוקיים במתקן שהייה

מיליציות חמושות בגבול

לנוכח גלי ההגירה המתנפצים על הגבול הדרומי של ארצות הברית, לא פלא שהנשיא ברק אובמה נאלץ להקדיש את מרבית זמנו לפתרון הבעיה, שאותה כבר כינה "משבר הומינטרי", לעתים אף יותר מהזמן שהוא מקדיש לשני המשברים הבינלאומיים שמתרחש כיום בעולם – המלחמה בין ישראל לחמאס והמלחמה הקרה מול רוסיה בשל הלחימה במזרח אוקראינה.

בשבוע שעבר, נפגש אובמה בבית הלבן עם שלושת מנהיגי מרכז אמריקה שמעורבים בבעיית ההגירה – נשיא גואטמלה, פרז מולינה, נשיא הונדורס, חואן אורלנדו הרננדז, ונשיא אל סלבדור, סאנצ'ס סרן. בהודעת הסיכום נאמר כי הארבעה הסכימו כי מדובר במשבר חמור שמצריך מאמץ משותף וטיפול מעמיק בבעיות היסוד, כמו האלימות והסמים, ומאבק בסוחרי בני האדם שמנצלים את הקטינים ובני משפחותיהם. בהונדורס, כבר החלו הרשויות להציב יחידות עילית לאורך הגבול עם גואטמלה בניסיון לעצור את גלי ההגירה.

"הונדורס אינה כלא. לא מדובר במבצע מעצרים, אלא משימה של הצלה ומידע", הסביר קפטן מיגל מרטינז, מפקד הימ"מ של הונדורס שמנהל את המבצע. "אנחנו לא אוזקים ילדים או אדם שחוצה את הגבול. אנחנו מזהים את המבריחים, מצילים ילדים, מעניקים להם טיפול רפואי ומזון ולוקחים אותם למתקני סיוע לילדים בעיר".

אובמה הבהיר לעמיתיו כי מרבית הילדים יצטרכו לשוב לארצותיהם, וכי מטוסים כבר החלו להשיב חלק מהקטינים לבני משפחותיהם. "ייתכן שיהיו נסיבות מסוימות שבהן יש מעמד הומינטרי או מעמד פליט שמשפחה תוכל לזכות בו", אמר. "אבל אני סבור שחשוב להכיר בכך שלא נוכל לאכלס מספר גדול".

סקרים שפורסמו השבוע מעידים כי עתידם של הילדים מעורר מחלוקת עמוקה בציבור האמריקאי. סקר של המכון הציבורי למחקר דתי מצא כי 70 אחוז מהאמריקאים תומכים במתן מקלט לקטינים עד אשר ייקבע מעמדם, בעוד שבסקר של סוכנות אי-פי ציינו 52 אחוז כי הילדים שנכנסים באופן בלתי חוקי לארצות הברית צריכים להיות מטופלים כמו מהגרים בלתי חוקיים ולא כפליטים שנמלטים מאלימות בארצותיהם.

המתיחות סביב המהגרים באה לידי ביטוי גם בשטח. לפני כשבוע, חסמו מפגינים שלושה אוטובוסים שהעבירו משפחות של מהגרים לאל מסמכים למתקן בעיירה מורייטה שבקליפורניה אחרי שלא היה להם מקום במתקני השהייה בטקסס. באירוע נוסף, מושל טנסי הרפובליקני, ביל הסלם, לא הסתיר את כעסו אחרי שנודע לו כי סוכנים פדרלים שחררו באישון לילה 760 קטינים לקרובי משפחה שמתגוררים במדינה. "זה בלתי מתקבל על הדעת שהדבר נודע לנו על כך מהודעה שפורסמה באתר המשרד להגנת המולדת", כתב המושל לנשיא אובמה.

השבוע, אף התקבלו דיווחים על כך שפעילים חמושים של מיליציות ימניות מסתובבים באזורים שבהם עוברים המהגרים בטקסס, לעתים תוך עצימת עין של הרשויות. צילומים שהציג העיתון סן אנטוניו אקספרס-ניוז תיעדו עשרות פעילים מכוונים רובים ואקדחים ואף מנהלים שיחות עם סוכני משמר הגבול.

מושל טקסס הרפובליקני ריק פרי, ממבקריו הבולטים של אובמה, כבר מיהר לשלוח אלף חיילים של המשמר הלאומי לגבול והבהיר כי רק חיזוק הגבול עם מקסיקו ישלח מסר הרתעתי. "אם יש לך חולה שמדמם, הדבר הראשון שאתה עושה הוא לעצור את הדימום, וזו הסיבה שצריך לאבטח את הגבול", אמר פרי לרשת CBS. "מדינות מרכז אמריקה יקבלו מהר מאד את המסר שהן לא יכולות לשלוח את הילדים שלהן לפה שהם לא יכולים לתפוס רכבת או אוטובוס או להשתמש במבריחים כדי להגיע לפה, לחצות את הגבול ולהישאר בחופשיות בארצות הברית".

הפגנה נגד מהגרים בלתי חוקיים

קולות של הדחה

בניסיון להתמודד עם התופעה, פנה החודש אובמה לקונגרס בבקשה שיקצה תקציב חירום של 3.7 מיליארד דולר שיאפשרו את חיזוק הגבול עם מקסיקו, ישפר את הטיפול בקטינים שנעצרו, יגדיל את מספר השופטים המטפלים בתיקי ההגירה, יוסיף עוד מתקנים שבהם יאוכלסו המהגרים ויסייע למדינות מרכז אמריקה שמהן מגיעים המהגרים.

אבל שלושה חודשים בלבד לפני בחירות האמצע הקדנציה לקונגרס, הפכה סוגיית ההגירה לכלי ניגוח פוליטי בין המפלגות היריבות. ביום שישי בלילה אישר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים הצעת חוק שמקצה רק 694 מיליון דולר לטובת הטיפול בסוגיית המהגרים, כולל הצבת חיילי המשמר הלאומי לאורך הגבול והגדלת מספר שופטי ההגירה. ההצעה מכניסה שינויים בחוק שהתקבל על ידי ממשל בוש, ולפיו מותר לגרש רק מהגרים בלתי חוקיים שמגיעים ממדינות שגובלות בארצות הברית, קרי מקסיקו וקנדה, אבל לא מהמדינות שמהן מגיעים כעת עיקר הקטינים.

מנגד, לא הצליח הסנאט להעביר הצעה משלו לחוק סיוע החירום, אשר היה אמור להקצות 2.7 מיליון דולר לטובת הסוכנויות הממשלתיות האחראיות על אבטחת הגבול והטיפול במהגרים. הניסיון לאשר את ההצעה כשל אחרי שהדמוקרטים ביקשו לאר את הסיוע במסגרת חבילה שתכלול גם את הסיוע של 225 מיליון דולר עבור "כיפת ברזל" (סיוע שבסופו של דבר התקבל בנפרד).

למרות האישור בבית הנבחרים, הצעת החוק עדיין רחוקה מהפיכתה לחוק רשמי בשל התנגדותם של הדמוקרטים בסנאט ושל הנשיא אובמה למרבית סעיפי החוק, ובעיקר לשינוי החוק מ-2008. מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, כבר הבהיר כי הוא מתכוון לנצל את הדיונים הצפויים בין שני בתי הקונגרס על גיבוש הצעה מוסכמת אחת כדי לקדם את רפורמת ההגירה המקיפה שמתכנן ממשל אובמה ואשר אמורה להסדיר באופן תקדימי את מעמדם של המהגרים הבלתי חוקיים שמתגוררים בארצות הברית. הצעת הרפורמה כבר עברה את אישור הסנאט בשנה שעברה, אולם הרפובליקנים בבית הנבחרים מתנגדים לכך בתוקף מחשש שמיליוני מהגרים יוכלו להפוך לאזרחים.

בסוף השבוע יצא הקונגרס לפגרת הקיץ עד לחודש ספטמבר, אולם נראה כי הסוגיה צפויה להמשיך ולהתחמם עם שובם של המחוקקים לדיונים בעוד חמישה שבועות. גורמים שמעורבים בשיחות עם הבית הלבן מסרו לסוכנות אי-פי כי בחודש הבא, צפוי אובמה לחתום על צו נשיאותי, אשר יעניק היתרי עבודה למיליוני מהגרים בלתי חוקיים וימנע את גירושם, וזאת בלי צורך באישורם של חברי הקונגרס. בניסיון למנוע זאת, אישרו הרפובליקנים בבית הנבחרים גם החלטה שנועדה למנוע מאובמה לנקוט בצעד כזה.

הסערה סביב ההגירה גם עוררה אזהרות מצד גורמים בפלג הימני במפלגה הרפובליקנית שאיימו כי יפעלו להדיח את אובמה אם ימשיך לנצל את כוחו כדי לפעול חד צדדית.  בכירים בבית הלבן הודו כי הם מכירים בכך שמדובר באפשרות סבירה. "ראיתי סקר שבו רבים מתומכי הרפובליקנים אמרו שהם תומכים בהדחת הנשיא. הרבה צוחקים על זה, אבל לא הייתי פוסל את האפשרות", אמר יועצו הבכיר של אובמה, דן פייפר. גם דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, אמר דוברים דומים.

עד כה, הרעיון של הדחת הנשיא עוד לא צובר תאוצה בקרב רוב הרפובליקנים בקונגרס, ויו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, אף טען כי מדובר ב"מזימה של הדמוקרטים בבית הלבן" בניסיון לגייס תרומות עבור המפלגה לקראת הבחירות הקריטיות בנובמבר.

בינתיים הסתפקו הרפובליקנים ביום רביעי קבלת החלטה על תביעה נגד הנשיא בשל טענות כי הצווים הנשיאותיים שעליהם חתם כדי לקדם את רפורמת הבריאות היו מנוגדים לחוקה. אבל בהחלט ייתכן כי עם התסכול הגובר ממדיניותו של אובמה בנושאי פנים וחוץ, ואם הרפובליקנים יצליחו להשתלט גם על הסנאט בבחירות הקרובות, המגמה דווקא עשויה להשתנות והקיצונים במפלגה יצליחו להוביל מהלך דרמטי שלא נראה בפוליטיקה האמריקאית מאז ימי ביל קלינטון ופרשת מוניקה לווינסקי.

אי המריבה: 40 שנה לפלישה הטורקית לקפריסין

ב-20 ביולי 1974 פלש צבא טורקיה לצפון קפריסין והאי התפצל לשני חלקים - יווני וטורקי, כאשר בתווך עומדת ורושה – פעם יעד תיירותי לוהט והיום עיר רפאים דוממת. בימים אלה מתקיים סבב שיחות חדש בין הצדדים, בניסיון להגיע להסדר שיסיים את הפילוג. כיצד משפיעים גילוי הגז הטבעי בחופי הים התיכון והמשבר הכלכלי בקפריסין על אפשרות להסכם והאם ורושה תשוב לשקוק חיים?


ורושה (Varosha), פרבר של העיר פמגוסטה (Famagusta) שבמזרח קפריסין, הייתה אחד היעדים הלוהטים ביותר של תחילת שנות ה-70. חופי הים הזהובים, מלונות היוקרה שניצבו זה לצד זה בשדרה המרכזית שנקראה על שמו של נשיא ארצות הברית המנוח ג'ון פ. קנדי, המסעדות ומועדוני הלילה הפכו אותה למוקד משיכה תיירותי - לא פחות מהריביירה הצרפתית - לאליטה האירופית והאמריקאית. אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, פול ניומן, בריז'יט ברדו וראקל וולש היו רק חלק מהשמות הנוצצים שהרבו לבקר באתר הנופש הפופולרי הזה. 

ואולם, כבר 40 שנה שוורושה היא עיר רפאים. הים הוא אותו ים כחול אבל הרחובות שוממים, מלאים בעשבים שגדלו פרא. בבתים הריקים ניצבים עדיין הרהיטים של אלפי התושבים שנמלטו שעות ספורות לפני הפלישה, ועל השולחנות ממתינות הצלחות לארוחה המשפחתית שלא התקיימה. בחלונות הראווה נראות עדיין בובות עם בגדי מעצבים של ראשית שנות ה-70, ובאחת מסוכנויות הרכב עומדות ללא נוע מכוניות משנת 1974.

"זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת. זה היה עצוב ומטריד", סיפר אוקאן דאגיל, תושב פמגוסטה, ל"ניו יורק טיימס" בספטמבר 2012 על המראות שלהם היה עד בעת שסייר בוורושה במסגרת שירותו בצבא הטורקי. 

מבט אל ורושה

הקרב על האי

ורושה עומדת כיום כאנדרטה חיה למלחמה בין טורקיה ליוון, שפילגה את קפריסין בדיוק לפני 40 שנה. ב-20 ביולי 1974, חמישה ימים אחרי שאנשי צבא קפריסאים ביצעו הפיכה באי וקראו לאיחוד עם יוון, פלשו כוחות הצבא הטורקי לצפון קפריסין מהאוויר ומהים. הממשלה באנקרה טענה כי הפעולה, שקיבלה את הכינוי "מבצע אטילה", נועדה להגן על האוכלוסייה התורכית באי. 

כדי להבין מדוע טורקיה מיהרה להתערב, צריך לחזור אחורה בזמן. יוונים החלו להתיישב באי כבר באלף השני לפני הספירה, בעוד הטורקים החלו להגיע רק אחרי כיבוש קפריסין על ידי האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-16. אחרי שקפריסין הפכה למושבה בריטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ניסו הקפריסאים היוונים לנהל מלחמת גרילה כדי לאחד את האי עם יוון, בעוד הקפריסאים הטורקים הקימו מיליציה משלהם שנלחמה ביוונים ופעלה למען חלוקת האי בין הקהילות היריבות. 

ב-1960 קיבלה קפריסין עצמאות אחרי הסכם בין בריטניה, יוון וטורקיה, והחוקה החדשה ארגנה את חלוקת השלטון בין הקהילות באופן שוויוני, עם זכות וטו הדדית. ואולם, כעבור שלוש שנים, על רקע כוונתו של הנשיא, הארכיבישוף מקריוס השלישי, להציע תיקונים לחוקה שיחזקו את מעמד הקהילה היוונית, פרצו עימותים אלימים בין הצדדים. יותר מ-500 בני אדם נהרגו בסכסוך שנמשך קרוב לשנה וכלל מעשי טבח הדדיים. הרגיעה הגיעה אחרי שהאו"ם הציב כוח שמירת שלום שהפריד בין השכונות התורכיות לשכונות היווניות בניקוסיה, אך המתיחות נמשכה, במיוחד לאחר ההפיכה הצבאית באתונה ב-1967, כאשר החונטה הצבאית שאפה לאחד את המדינה עם קפריסין.

ההפיכה של יולי 1974 בקפריסין נראתה כהזדמנות להשיג את המטרה, אך התורכים לא היו מוכנים להשלים עמה. הקרבות בין הצדדים נמשכו עד 17 באוגוסט, אז הושגה הפסקת אש שפילגה את האי ואת הבירה ניקוסיה. הצבא הטורקי כבש סופית את הרבעים הטורקיים בעיר והוקמה חומה שמפרידה עד היום בין הצדדים. הטורקים הצליחו להשתלט על כשליש משטח האי והקימו את הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שלא זכתה להכרתה של אף מדינה בעולם מלבד טורקיה. לפי הערכות האו"ם, כ-170 150 אלף קפריסאים יוונים נמלטו לחלק הדרומי, בעוד כ-45 60 אלף קפריסאים טורקים ברחו לחלק הצפוני של האי. מדובר בממוצע, בדקתי בכמה מקורות, דוחות וספרים, ואלה המספרים. אין מספרים ממש מדויקים כי כיום היוונים גם מעבירים את התואר פליט לדור הבא.

יומיים לפני סיום המלחמה, נכבשה גם העיר פמגוסטה ועמה גם הפרבר ורושה. כל 39 אלף התושבים נמלטו לחלק היווני עם כל מה שהיו יכולים לקחת, בתקווה לחזור לשם יום אחד - אבל עד כה זה לא קרה. הטורקים הציבו גדרות מסביב לוורושה והכניסה לאתר הנופש מותרת רק לחיילים הטורקים ולאנשי האו"ם שמפקחים על הפסקת האש. בשנת 1984 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שקובעת כי ורושה תהיה תחת אחריות האו"ם וכי רק התושבים המקוריים יוכלו להתיישב בה, אך תורכיה סירבה לקבלה. 

ניסיונות הפיוס

היום, כאשר מציינים 40 שנה למלחמה, שוב מנסים שני הצדדים היריבים בקפריסין להתגבר על המחלוקת ולנסות למצוא פתרון של שלום שיסיים את הפילוג. בפברואר האחרון פרסמו נשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס ונשיא קפריסין הטורקית דרוויש ארוגלו הודעה משותפת על פתיחת סבב של שיחות שלום בחסות האו"ם. 

"הסטטוס קוו אינו מתקבל על הדעת ולהתמשכותו יהיו השלכות שליליות על הקפריסאים היוונים ועל הקפריסאים הטורקים", נאמר בהצהרה המשותפת. "המנהיגים הצהירו שלהסדר תהיה השפעה חיובית על כל האזור, ומי שירוויחו בראש ובראשונה יהיו הקפריסאים התורכים והקפריסאים היוונים, אשר יכבדו עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וחירויות בסיסיות ואת הזהות הנבדלת והשלמות של הצד השני, ויבטיחו את העתיד המשותף שלהם בקפריסין מאוחדת במסגרת האיחוד האירופי". 

זו לא הפעם הראשונה שבה שתי הקהילות מנסות ליישב את הסכסוך. הניסיון הבולט ביותר התרחש לפני כעשור, כאשר תחת חסותו של מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, ניסו הצדדים לגבש הסכם אשר יאפשר את צירופם של שני חלקי האי לאיחוד האירופי כישות אחת. לפי התוכנית, קפריסין הייתה אמורה להפוך לפדרציה עם שתי מדינות שתנוהל על ידי מועצה נשיאותית, פרלמנט שוויוני ובית משפט עליון שוויוני. כמו כן התוכנית קבעה כי תתאפשר זכות שיבה מוגבלת של תושבים משתי הקהילות. 

אחרי שנתיים של דיונים בין הצדדים, נערך ב-24 באפריל 2004 משאל עם כפול על התוכנית שגיבש אנאן. בקפריסין היוונית הצביעו 75.38 אחוז נגד ההסכם, בעוד בחלק הטורקי של האי נתנו 64.91 אחוז את קולם בעד התוכנית. הקפריסאים הטורקים ראו בהסכם הזדמנות לשפר את מצבם הכלכלי ולהשוות את מעמדם לעמיתיהם מהדרום, אך הצד היווני חש שההסכם מקפח אותו מכמה סיבות מרכזיות. ראשית, הם היו הרוב בקפריסין וסברו כי החלוקה השוויונית אינה צודקת. שנית, הם התנגדו לסעיפים שמעניקים לתורכיה זכות להחזיק כוחות צבא באי ומאפשרים לה להתערב בהסדרים הכלכליים ולשלוט על המרחב האווירי של קפריסין. מכיוון שהתוכנית לא זכתה לאישור בשני חלקי האי היא בוטלה, וקפריסין היוונית הצטרפה שבוע לאחר מכן לאיחוד האירופי. 

בשנים שחלפו מאז כישלון משאל העם נעשו ניסיונות נוספים להתקדם בתהליך השלום. בשנת 2008 שוב התחדשו המגעים בין הצדדים ואף הוסכם על פתיחתו של מעבר הגבול ברחוב לדרה, שהיה אחד מסמלי החלוקה של ניקוסיה, אך ארבע שנים לאחר מכן הסתיים סבב השיחות אחרי שהלאומנים עלו לשלטון בקפריסין. 



נותנים גז להסכם

עם פתיחת סבב השיחות הנוכחי הייתה תקווה רבה שהפעם, בניגוד לניסיונות הקודמים, אפשר יהיה להגיע להסדר. אחת הסיבות לכך הייתה גילוי הגז הטבעי בים התיכון, שכן גם קפריסין וגם טורקיה רוצות ללכת בדרכה של ישראל שצפויה להרוויח מיליארדי דולרים ממאגרי "תמר" ו"לווייתן". בריאיון שהעניק נשיא קפריסין אנסטסיאדיס לסוכנות אי-פי עם חידוש השיחות בפברואר, הוא ציין כי הסכם יוכל לאפשר לתורכיה לקבל אספקת גז מקפריסין ומישראל. חודש לאחר מכן, העריך גם שגריר ארצות הברית בקפריסין ג'ון קניג כי איחוד האי יוכל להביא להקמת צינור לאספקת גז לאירופה.

גורם נוסף שקשור בנושא ועודד אף הוא את פתיחת השיחות היה המשבר הכלכלי שפוקד את קפריסין היוונית. בשנה שעברה זכתה המדינה לחבילת סיוע של עשרה מיליארד אירו מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע העולמית אחרי שעמדה על סף פשיטת רגל בשל קריסת מגזר הבנקאות. "נסיבות כלכליות, קשות ככל שיהיו, מזכירות לאנשים שמציאת פתרון היא צעד רווחי עבור האי", אמר אלכסנדר דאונר, לשעבר שליח האו"ם לשיחות השלום בקפריסין, בריאיון לסוכנות רויטרס במרס האחרון. 

הפעם, גם האמריקאים נמצאים בתמונה ומעודדים את הצדדים להתקדם לקראת הסכם. בחודש מאי האחרון הגיע סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לביקור בקפריסין, שבמהלכו נפגש עם מנהיגי שתי הקהילות ואף היה הנציג האמריקאי הבכיר ביותר שסייר בחלק הטורקי של האי מאז המלחמה. "שלום הוא תמיד אפשרי, אבל הוא דורש מחויבות לא רק מהמנהיגים אלא גם מאזרחים", אמר ביידן. "רק תדמיינו מה יכול לקרות אם תבטיחו שהפעם הזאת היא שונה, שהפעם יושג פתרון". 

אגמן בצ'י, חוקר מאוניברסיטת סקאריה שבטורקיה ועורך בכיר בכתב העת
Jerusalem Review for Near East Affairs ציין כי גם הקשרים המתהדקים בין ישראל לקפריסין עודדו את טורקיה לתמוך בשיחות. "תורכיה לא רוצה לראות את ישראל עושה עסקאות עם קפריסין שעלולות לערער את האינטרס הטורקי באזור", הסביר בשיחה עם "מסע אחר". "לכן, פתרון באי, כמו הקמת פדרציה, יחזק את האינטרסים הטורקיים". 

לדברי בצ'י, בהשוואה לשיחות שהתנהלו לפני עשר שנים, הפעם יש יותר נכונות מצד שני הצדדים. עם זאת, הוא הזהיר כי אם אחת הסיבות שעודדו את פתיחת המשא ומתן תשתנה – למשל אם קפריסין תצא מהמשבר הכלכלי או אם יימצא נתיב אחר לאספקת מאגרי הגז הטבעי – הפתרון עלול להידחות פעם נוספת.

ואכן, על אף האופטימיות של פתיחת השיחות, בפועל התגלעו קשיים. מצד אחד, הקפריסאים הטורקים האשימו את היוונים כי הם משתמשים בגילוי הגז הטבעי לקידום האינטרסים שלהם בלי להתחשב בצרכים של הצד התורכי, בעוד הקפריסאים היוונים טענו כי הטורקים מנסים לרוץ לעבר הסכם בלי לפתור לעומק את כל סוגיות הליבה. 

אחת מנקודות המחלוקת היא פתיחתה של ורושה מחדש. בעוד היוונים רוצים כי הטורקים יאפשרו גישה לפרבר הנטוש כצעד בונה אמון שיאפשר התקדמות לעבר הסכם, הטורקים טוענים כי הם יעשו זאת רק אם יקבלו תמורה מהצד היווני. בינתיים ורושה עומדת נטושה, מחכה ליום שבו אולי תיושב מחדש ותחדש את ימיה כקדם. 

מי שמקווה שהיום הזה יגיע במהרה היא ואסיה מרקידס, יוצרת סרטים מניו יורק שאמה הייתה בין המגורשים מוורושה. בתחילת השנה השיקה מרקידס פרויקט שנועד לבנות מחדש את פמגוסטה בכלל ואת ורושה בפרט, ולהפוך אותה לעיר אקולוגית ולמרכז תרבותי וכלכלי (ecocityproject.com/famagusta).

"לקחת מקום שהוא סמל של מלחמה והזנחה, שנאה והפקרות, ולהפוך אותו למודל ששאר העולם יכול להשתמש בו – בעיניי זה סיפור הצלחה אפילו אם רק ניצור מודעות, תוכנית עבור קהילות אחרות", אמרה מרקידס בריאיון שהעניקה לבי-בי-סי בינואר האחרון. 

הכתבה התפרסמה גם בגיליון יולי של מגזין "מסע אחר"

בלדה לסוכן: סיפורו של איש הקג"ב שהבריח למערב את ארכיון הסוכנות

מצבורי נשק סודיים ברחבי אירופה, ניסיון לשבש את השבעתו של יורש העצר הבריטי ואלף מרגלים שפועלים בשטח ארצות הברית. אלה רק חלק מהפרטים המרתקים שמופיעים במסמכים שהבריח עמו איש הקג"ב לשעבר, וסילי מיטרוחין, בעת שהגיע לשגרירות בריטניה בלטביה לפני יותר מעשרים שנה. החל מהשבוע נפתח לקהל באוניברסיטת קיימברידג' הארכיון האדיר שעליו עבד מיטרוחין במשך עשרות שנים ומספק הצצה נדירה לפעולותיו של ארגון הביון הסובייטי

מעטים הפנו את מבטם לעבר הגבר המשופם שהיה לבוש בבגדים מוזנחים ואחז במזוודה בעת שנכנס לשגרירות בריטניה בריגה, בירת לטביה, בשנת 1992. את פניו קיבל אחד הדיפלומטים הזוטרים בנציגות, שהושיב את האיש בן ה-70 ושאל אותו: "אתה רוצה כוס תה?".

לא היה מדובר במחזה נדיר באותם ימים. רבים הגיעו לנציגויות הדיפלומטיות של מדינות המערב במדינות הקומוניסטיות לשעבר אחרי נפילתה הסופית של ברית המועצות, מבקשים לפתוח בחיים חדשים באותן מדינות שעד לפני זמן לא רב נחשבו לאויבות מרות שמקדמות אידיאולוגיה בלתי ראויה.

אבל הדיפלומט הבריטי עדיין לא ידע שלא מדובר בעוד אזרח לשעבר של ברית המועצות שרק מחפש הזדמנות לזכות בהזדמנות חדשה במערב, אבל הוא לא ציפה למה שעמד להתרחש דקות ספורות לאחר מכן. מול עיניהם של הסוכנים הבריטים בשגרירות, שלף האיש מתוך המזוודה שלו, מתחת לערימה של בגדים מלוכלכים, מספר מסמכים שהיו רק חלק קטן מתוך אוצר בלום שהיה ברשותו – אנציקלופדיה מקיפה של הפעולות החשאיות של סוכנות הביון הסובייטית (הקג"ב) לאורך שנות המלחמה הקרה.

רק אז החלה להיחשף האמת המדהימה לגבי זהותו של העריק. וסילי מיטרוחין עבד בקג"ב מאז 1948, תחילה בפעולות חשאיות בחו"ל, אולם בעקבות תקלה באחת המשימות הוא הועבר לפעילות משרדית בארכיון הראשי של הסוכנות. בשנים 1972 עד 1984, היה אחראי מיטרוחין על העברת הארכיון מהמטה ההיסטורי ליד כיכר לוביאנקה במוסקבה לבניין החדש ביסנבו שבפאתי הבירה הרוסית.

וסילי מיטרוחין אחרי הגעתו לשגרירות הבריטית

בשלב הזה, מיטרוחין כבר החל להביע אי אמון באידיאולוגיה הקומוניסטית וברעיון האידיאלי שניסתו מנהיגי ברית המועצות לקדם. המסמכים שאליהם נחשף בארכיון לימדו אותו על השיטות האכזריות שבהם השתמשה ההנהגה נגד מי שלא סרו לעמדתה, ובהאזנה חשאית לתחנות הרדיו של הבי-בי-סי וקול אמריקה הוא שמע על המתרחש במערב.

במהלך שנות העברת הארכיון למעונו החדש, ניצל מיטרוחין את גישתו לתיקים הסודיים ביותר כדי לרשום פרטים על פתקים בכתב יד, ומדי ערב הוא הבריח אותם לביתו כשהם מוחבאים בנעליים או בכיסים. אחרי פרישתו מהשירות בשנת 1985, החל מיטרוחין להדפיס את מסמכים במכונת כתיבה וארגן אותם בעשרה כרכים מסודרים, מתארים את פעילות הקג"ב באופן גיאוגרפי. את כל המסמכים הוא הסתיר מתחת למחבצת חלב בדאצ'ה המשפחתית ליד מוסקבה.

על אף טינתו למשטר הקומוניסטי, לא ניסה מיטרוחין לערוק, אולם כאשר קרסה ברית המועצות הוא ניצל את ההזדמנות. אחרי שנסע ברכבת לריגה, הוא ניסה תחילה את מזלו בשגרירות האמריקאית, אולם נדחה על ידי אנשי הביון בנציגות שחשבו שהפתקים שלו הם זיוף. בלית ברירה, הוא פנה לעזרת הבריטים שמיהרו להבין איזה אוצר בלום נפל לידיהם.

הבריטים העבירו את מיטרוחין ובני משפחתו לבריטניה, שם הם שוכנו בזהויות בדויה ותחת הגנה משטרתית. מיטרוחין המשיך להדפיס את המסמכים ויצר עוד 26 כרכים שהצטרפו לחומר הסודי שפונה מהדאצ'ה בחשאי על ידי סוכני ביון בריטים. האמריקאים, שעברו על החומרים יחד עם הבריטים, קבעו כי מדובר "בפיסת המידע המקיפה והמושלמת ביותר שהתקבלה ממקור מודיעיני כלשהו אי פעם".

מאגר נשק ליד הכנסייה

מרגע עריקתו, התעקש מיטרוחין על פרסום המסמכים שאסף. לצורך הכנתם, הוא החל לעבוד עם פרופ' כריסטופר אנדרו, היסטוריון לענייני מודיעין מאוניברסיטת קיימברידג' שכיום משמש כהיסטוריון הרשמי של סוכנות ביון הפנים של בריטניה (MI-5). השניים פרסמו בשנת 1999 את הספר "ארכיון מיטרוחין: הקג"ב באירופה ובמערב" שסיפק הצצה ראשונה למסמכים המסווגים.

בינואר 2004, בעת שהיה בן 81, הלך מיטרוחין לעולמו. השבוע, עשר שנים לאחר מכן, הוגשמה משאלתו, כאשר ארכיון צ'רצ'יל באוניברסיטת קיימברידג' פתח בפעם הראשונה לציבור את הארכיון שיצר איש הקג"ב לשעבר. כעת מתאפשרת גישה ל-19 מתוך 33 הארגזים של ארכיון הקג"ב, שבהם אלפי מסמכים שהכין מיטרוחין במכונת הכתיבה. עם זאת, עדיין אין גישה למסמכים שהוא רשם בכתב יד וגם בחלק מהמסמכים שנחשפו היו קטעים שצונזרו.

"מיטרוחין חלם שהחומר יתפרסם מ-1972 ועד מותו. זה קורה ב-2014", אמר אנדרו השבוע.  "העבודה הפנימית של הקג"ב, פעולות איסוף המודיעין שלו בחו"ל ומדיניות החוץ של רוסיה הסובייטית – הכל נמצא באוסף המדהים הזה".

הארכיון של מיטרוחין – שכולל פרטים מימי המהפכה הבולשביקית ב-1917 ועד שנותיה האחרונות של ברית המועצות תחת מיכאיל גורבצ'וב – מגלה עד כמה הביון הרוסי היה פעיל במערב ומספק סיפורים מרתקים שלעתים נראים דמיוניים יותר מהסרטים והסדרות על סוכנים סובייטיים (כמו הסדרה "האמריקאים" של רשת FX שמשודרת כיום גם ביס ומביאה את סיפורם של זוג סוכנים סמויים שפועלים באזור וושינגטון בשנות השמונים).

בין השאר, חשף הארכיון כי הקג"ב הציב מקומות מסתור ממולכדים של כלי נשק ואמצעי תקשורת ליד ערים מרכזיות במערב אירופה. על אחד המסתורים, שהוטמן ליד העיר ברן שבשווייץ, נאמר בהסבר כי "יש ללכת 36 צעדים מכנסייה שנמצאת ליד חווה". אחת המפות מציינת במדויק היכן ממוקם מאגר חשאי נוסף דרומית מזרחית לרומא, בירת איטליה.

המסמכים גם סיפקו פרטים על מזימות חשאיות של הקג"ב במערב. אחת התוכניות, שנקראה "מבצע אדינג", נועדה לשבש את טקס מינויו הרשמי של הנסיך צ'רלס ליורש העצר של בריטניה בשנת 1969. הביון הסובייטי תכנן להרוס גשר על הדרך בין פורטמדוג לטירת קארנרפון שבווילס, כחודש לפני שהאירוע היה אמור להיערך בטירה. ההתקפה הייתה אמורה להיראות ככשל של שירותי הביטחון הבריטיים, אולם המזימה סוכלה ברגע האחרון.

מטה הקג"ב במוסקבה

החפרפרת שסייעה לתוכנית האטום

אולם נראה כי תרומתו האדירה של הארכיון נגעה לחשיפת זהויותיהם של סוכנים סובייטיים שפעלו במדינות המערב ובתחומי מדינות "מסך הברזל". על פני ארבעים עמודים הופיעו שמותיהם של כאלף מרגלים שפעלו בשירות הקג"ב בארצות הברית, והאמריקאים מיהרו להשתמש במידע כדי לסגור חשבון עם החפרפרות.

אחד מהם היה "דן", שם הקוד של רוברט ליפקה, איש הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) שקיבל מהרוסים 27 אלף דולר בשנות השישים עבור העברת סודות, בהם דוחות מהבית הלבן ודיווחים על תנועות של כוחות צבא אמריקאיים. אחרי מעצרו, ליפקה הכחיש את החשדות, אולם כאשר התברר לו כי לתביעה יש ראיות מוצקות מתוך ארכיון הקג"ב, הוא הבין שלא יצליח להסתיר את האמת. בתום משפטו, נידון ליפקה ל-18 שנות מאסר, אך שוחרר בשנת 2006 ולפני שנה בדיוק הלך לעולמו.

רשימותיו של מיטרוחין גם כללו את שמותיהם של כ-200 בריטים שסייעו לקג"ב. בין השמות הבולטים היו חברי "חמישיית קיימברידג'", קבוצת צעירים מהאוניברסיטה הידועה שגויסו לביון הסובייטי עוד בשנות השלושים, ולאחר מכן – אחרי שהשתלבו במערך הביון הבריטי – העבירו לרוסים מידע מסווג בימי מלחמת העולם השנייה ותחילת המלחמה הקרה. ארבעה מחברי הקבוצה, הבולט שבהם היה קים פילבי, ערקו לברית המועצות אחרי שהתברר כי הבריטים עלו עליהם.

המסמכים מראים כי על אף חשיבותם האסטרטגית של החמישה, בהנהלת הקג"ב הדעות לגבי חלקם היו שליליות ביותר. על גאי בורג'ס נאמר כי הוא "נמצא כל הזמן תחת השפעת אלכוהול" והרוסים גם רשמו פרטים מקיפים על הרומנים שניהל בארצות הברית. על דונלד דוארט מקלין נכתב כי הוא "לא טוב בשמירת סודות" ו"שיכור כל הזמן", וכי הוא סיפר לאחיו ולמאהבת שלו כי הוא מרגל רוסי.

אחת החשיפות הגדולות ביותר הייתה של מטילדה נורווד, שנחשבת לסוכנת הבכירה ביותר והוותיקה ביותר של הקג"ב בבריטניה. נורווד, שגויסה לביון הסובייטי בשנת 1937 וקיבלה את שם הקוד "הולה", עבדה כמזכירתו האישית של מנהל התאחדות המחקר למתכות שאינן ברזל והעבירה מידע טכני ומדעי שסייעו באופן משמעותי לתוכנית הגרעין של ברית המועצות.

בביון הבריטי זיהו כבר בשנת 1933 כי נורווד מחזיקה בדעות קומוניסטיות מוצקות, אולם הממונים על הריגול הנגדי לא טיפלו במקרה כנדרש וכך הצליחה נורווד לקבל את האישור הביטחוני שאפשר לה את הגישה למסמכים המסווגים. רק בשנת 1951, אחרי ששוב התגלו הדוחות על פעילותה הקומוניסטית, הוחלט לשלוח ממנה את הסיווג, אולם נורווד המשיכה לשמש סוכנת של הקג"ב והעבירה חומרים מסחריים, שלפי מסמכי מיטרוחין, "זכו ליישום מעשי בתעשייה הסובייטית".

בשנת 1958, העניקו לה הסובייטים עיטור כבוד של מסדר הסרט האדום (אותו היא קיבלה באופן אישי בביקורה הראשון בברית המועצות ב-1979), ולאחר מכן שילמו לה פנסיה חודשית של 20 פאונד. נורווד המשיכה להעביר חומרים גם בשנות השישים, כשהיא נפגשת עם המפעיל שלה רק ארבע או חמש פעמים בשנה כדי להימנע ממעקב. רק בשנת 1974, אחרי קרוב לארבעה עשורים של פעילות חשאית, הסתיימה הפעלתה של נורווד.

על אף שלאורך השנים עלו חשדות לגבי נורווד, רק אחרי עריקתו של מיטרוחין בשנת 1992 התברר לשירותי הביון הבריטיים כי היא אכן הייתה מרגלת סובייטית, אולם מאחר שכבר הייתה בת 80, הוחלט שלא לנקוט נגדה בהליכים משפטיים. בשנת 1999, כאשר מיטרוחין ואנדרו פרסמו את ספרם על המסמכים, נחשף לראשונה שמה של נורווד לציבור. "מעולם לא ראיתי בעצמי מרגלת", אמרה הקשישה לעיתונאים שהגיעו לביתה בדרום מזרח לונדון. "הייתי עושה את הכל שוב". היא הלכה לעולמה בשנת 2005 בגיל 93.

הכתבה פורסמה במקור במגזין מעריב השבוע.

שמש אדומה עולה: תום עידן הפציפיזם ביפן?

ממשלת יפן קיבלה השבוע החלטה היסטורית כאשר קבעה כי החוקה הפציפיסטית שהתקבלה אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה תתיר מעכשיו לשלוח חיילים למשימות מחוץ לגבולות המדינה גם אם אין איום ישיר על ביטחונה של המדינה. ההחלטה עוררה מחאה ציבורית בשל החשש שהיא תוביל למעורבות של חיילים במלחמה, וגם בסין לא מסתירים את חוסר שביעות הרצון לנוכח המדיניות של טוקיו

העוברים והשבים בתחנת הרכבת שינג'וקו שבמרכז טוקיו, אחת העמוסות שבעיר, לא ציפו למראה הזה. ביום ראשון בצהריים, בעת שאלפים גדשו את התחנה, התייצב אדם בתחילת שנות השישים לחייו, לבוש בחליפה שחורה, על גשר להולכי רגל והשתמש במיקרופון כדי לצאת נגד כוונתו של ראש הממשלה, שינזו אבה, לשנות את החוקה הפציפיסטית.

אחרי קרוב לשעה, בעוד השוטרים מנסים לשכנע את האיש לרדת, הוא שפך לפתע על עצמו בנזין והחל לעלות באש מול עיניהם של הצופים ההמומים. הכבאים מיהרו לכבות אותו, והוא פונה לבית החולים במצב קשה מאד עם כוויות בכל חלקי גופו.

"כולם עצרו להסתכל מה קורה", סיפר יוטו אישידה, סטודנט בן 19 שהיה עד ראייה למתרחש, לעיתון יפן טיימס. "ברגע שהאיש הצית את עצמו, הקהל החל לצרוח, וכולנו היינו בהלם מוחלט".

ניסיון ההתאבדות של הגבר היה ביטוי קיצוני לזעם הציבורי שסוחף את יפן על החלטתה של הממשלה היפנית ביום שלישי האחרון (1 ביולי) לאשר את הצעתו של ראש הממשלה לפרש את החוקה, כך שיתאפשר לשלוח חיילים למשימות בחו"ל בניגוד למדיניות הפציפיסטית שאפיינה את יפן מאז תום מלחמת העולם השנייה.

החוקה היפנית, שנכנסה לתוקף במאי 1947, עוצבה תחת פיקוחו של הגנרל האמריקאי, דאגלס מקארתור, אחרי הטלת שתי פצצות האטום על המדינה וכניעתה בתום מלחמת העולם השנייה. החוקה נועדה להוביל את יפן לעבר עידן דמוקרטי, תוך שמירה על מעמדו של הקיסר, ולסיים את מדיניותה הצבאית-אימפריאליסטית.

במרכז החוקה עומד סעיף 9, שמגדיר את יפן כמדינה שוחרת שלום שאינה מחזיקה יותר בכוחות צבא למטרות התקפיות. "כשהוא שואף בכנות לשלום עולמי המבוסס על חוק וסדר, העם היפני מגנה לעולמי עד את המלחמה כזכות ריבונית של המדינה ואת האיום של שימוש בכוח בתור אמצעי להסדרת מחלוקות בינלאומיות", נאמר בסעיף. "כדי להשיג את המטרה, לעולם לא יוחזקו כוחות יבשה, ים ואוויר, כמו גם פוטנציאל אחר למלחמה. הזכות למצב מלחמה של המדינה לא יוכר".

מאחר שהסעיף אסר על בניית כוחות צבא, הוקדם בשנת 1952 כוח משטרתי לאומי, וכעבור שנתיים – ב-1 ביולי 1954, בדיוק היום לפני 60 שנה – הוא הפך לכוחות ההגנה הלאומיים, אשר עדיין מוגדרים כזרוע משטרתית. לכוחות ההגנה, שמונים כיום כ-225 אלף חברים, יש זרועות אוויר, יבשה וים עם אמצעי לחימה מתקדמים מתוצרת אמריקאית, אולם מטרתם מוצהרת כהגנתית בלבד.

מאז כינון החוקה, לא נעשה בה כל שינוי מאחר שמדובר בתהליך מורכב – אישור של שני בתי הפרלמנט ולאחר מכן קיום משאל עם. עם זאת, לממשלה יש זכות לפרש את החוקה, ובמיוחד את סעיף 9, כך שניתן יהיה להגדיר מהו אותו מונח עמום של "פוטנציאל אחר למלחמה". בשל כך, אפשרה הממשלה לשלוח חיילים למטרות הומניטאריות אחרי הפלישה לעיראק בשנת 2003, אולם לא להשתתפות פעילה בקרבות.

חיילים יפנים באימון עם חיילים אמריקאים. בקרוב יילחמו אלה לצד אלה?

עוד בכהונתו הראשונה כראש הממשלה, לפני שבע שנים, קרא שינזו אבה לתיקון הסעיף כך שיתאפשר לכוחות היפניים לקחת חלק פעיל יותר בפעולות לשמירת הביטחון העולמי. מאז ששב לתפקיד בסוף 2012, המשיך אבה – בעל העמדות הלאומניות – לקדם את המדיניות, וזאת כדי להתאים את יפן למצב הגיאו-אסטרטגי הנוכחי של איומים, במיוחד מצד סין המתחזקת וצפון קוריאה המתגרענת.

"הכרחי להעמיק את שיתוף הפעולה עם מדינות אחרות כך שנוכל להתמודד עם כל מצב שיגן על חיינו השלווים", אמר אבה בנאום לפני כחודש וחצי. עם זאת, הוא הבהיר כי יפן לעולם לא "תהפוך שוב למדינה שמחרחרת מלחמה".

אחד הביטויים הבולטים למדיניות זו הייתה החלטתה של ממשלת יפן בדצמבר האחרון לאמץ תוכנית חומש אסטרטגית שבמסגרתה תרכוש המדינה אמצעי לחימה חדישים, כגון מטוסים ללא טייס, מטוסים חמקניים וכלי רכב אמפיביים עבור יחידה ימית חדשה שתוכל לבצע כיבוש איים.

אבל כעת מגיע המהלך המרכזי של הפירוש המחודש של סעיף 9. לפי ההחלטה החדשה, תוכל הממשלה בטוקיו לשלוח כוחות צבא מחוץ למדינה אם מדינה אחרת – בת ברית קרובה של יפן – תהיה תחת איום, וזאת אפילו אם לא מדובר באיום ישיר על ביטחונה הלאומי של יפן. על אף שלא מדובר בפעילות התקפית, יאפשר השינוי בין השאר ליפן להרחיב את השתתפותה בפעילויות לשמירת שלום של האו"ם.

כדי להשיג את האישור בממשלה לקראת העברתו של התיקון לחוקה בפרלמנט, היה צריך אבה להשיג את אישורה של שותפתו לקואליציה, מפלגת ניו קומייטו שידועה בעמדותיה הפציפיסטיות. על כן, הוחלט כי משלוח החיילים יתאפשר רק במקרים של "איומים ברורים" על חייהם של התושבים במדינות הידידותיות, ההתערבות הצבאית תהיה "מוגבלת לרמה המינימלית הדרושה" ויפן "תבטיח כי תישמר ההיסטוריה שלה כמדינה פציפיסטית".

האמריקאים מברכים

למרות המגבלות שהוכנסו, הפירוש המחודש של סעיף 9 עורר ביקורת ציבורית נוקבת ביפן. בימים האחרונים נערכו הפגנות נגד השינוי והסקרים הראו כי רוב מוץ של הציבור מתנגד למהלך. לפי סקר שפורסם אתמול בעיתון העסקים ניקיי, 50 אחוז מהנשאלים הביעו התנגדות ורק 34 אחוז תמכו, בעוד שסקר ביומון מייניצ'י שימבון קבע כי 71 אחוז מהתושבים חוששים כי השינוי עלול לגרום למדינה להיות מעורבת במלחמה בעוד ש-19 אחוז בלבד אמרו שלא מדובר במהלך מסוכן.

"היוזמה הזו, אם היא תקודם, תעקור לחלוטין את העקרונות הפציפיסטיים של החוקה ותשאיר את דעת הקהל של המדינה מפולגת לחלוטין", הזהיר מאמר המערכת ביומון אסאהי שימבון. "היא גם תגרום לציבור המצביעים היפני להביע חוסר אמון בפוליטיקאים יותר מאי פעם".

בקרב בנות בריתה של יפן, ובראשן ארצות הברית, הפירוש המחודש של החוקה זוכה לתמיכה נרחבת. מזה שנים לוחצת וושינגטון על מנהיגי יפן להיות מעורבים יותר בפעולות לשמירת הביטחון הבינלאומי, ועבור ממשל אובמה – ששם את אסיה בראש סדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלו – מדובר בצעד משמעותי שיחזק את ההרתעה מול סין וצפון קוריאה. באפריל האחרון, שיבח אובמה את אבה על "מאמציו לחזק את כוחות ההגנה של יפן ולהעמיק את התיאום בין הצבאות שלנו".

אולם מי שמוטרדת מהמדיניות היפנית החדשה היא סין, ובחודשים האחרונים גברה המתיחות הדיפלומטית בין בייג'ינג לבין טוקיו. אחת הסיבות לכך היא ביקורו של אבה בדצמבר האחרון במקדש יסוקוני שבטוקיו, אשר בו טמון אפרם של אלפי חיילים יפנים שנפלו בשירות הצבא האימפריאלי בין אמצע המאה ה-19 לסיום מלחמת העולם השנייה, ובהם גם 14 פושעי המלחמה היפנים הבכירים שהיו אחראים לכיבוש של סין בין 1937 ל-1945.

סיבה נוספת למחלוקת היא המאבק בין שתי המדינות על השליטה בשמונה איים סלעיים בלתי מיושבים, אבל עשירים בנפט, בגז ובדגה, בים סין המזרחי. כיום שולטים היפנים בקבוצת האיים, שלה הם קוראים איי סנקוקו, אולם הסינים שעד סוף המאה ה-19 שלטו באיים -  שלהם הם קוראים איי דיאויו – טוענים כי הם חלק בלתי נפרד משטחם.

המחלוקת החריפה בסוף השנה שעברה, כאשר סין הכריזה כי על מרחב הגנה אווירי שמכסה את האיים והבהירה כי כל כניסה של מטוס זר למרחב מחייב את אישורה. על אף שבימים הראשונים היה  חשש לעימות אווירי, כולל משחקי "חתול ועכבר" בין מטוסים סיניים לכלי טיס יפניים ואמריקאיים, עד כה נשמר השקט, אבל הוא עלול להתפרץ בכל רגע. השבוע, כאיתות לחוסר שביעותה של בייג'ינג ממדיניותו של אבה, שלחה סין שתי ספינות לשיט קצר במים הטריטוריאליים של האיים, וההתגרות הסתיימה בשקט.

בסוף השבוע  שעבר ביקר בסין שר התיירות והתחבורה היפני, אקיהירו אוטה, בסין – ביקור ראשון של חבר הממשלה היפנית בבייג'ינג מאז חזרתו של אבה לראשות הממשלה. מארחיו, ובראשם סגנית ראש הממשלה, ליו יאנדונג, הבהירו לאוטה כי אינם מרוצים מהפירוש החדש של החוקה ודרשו כי טוקיו תתנצל על הנזק שגרמה לסין במהלך שנות הכיבוש כדי שניתן יהיה לשפר את היחסים בין שתי המעצמות האירופיות.

למרות הביקורת הפנימית בתוך ארצו, ועל אף הכעס הסיני, נראה כי אבה נחוש לקדם את מדיניותו ולהגדיל את חלקה של יפן בזירה הבינלאומית. בעתיד הקרוב נדע אם דווקא מדיניות זו, שנועדה לסייע לחיזוק הביטחון הבינלאומי, לא תעורר גל תגובות שדווקא יערער יותר את היציבות באחד האזורים הנפיצים ביותר בעולם והחשובים ביותר לכלכלה הבינלאומית.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין של מעריב השבוע