היום מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה, המוגדרים על ידי האו"ם כ"אנשים אשר נעצרו, עוכבו לחקירה או נחטפו בניגוד לרצונם או שחירותם נשללה מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה". ארגון הסבתות של כיכר מאי שפועל בארגנטינה הצליח לאתר מאז הקמתו יותר ממאה נכדים שנעלמו בתקופת המשטר הצבאי, ועדיין, גם בימינו, בני אדם נעלמים במקומות שונים בעולם
פעילת זכויות האדם, אסטלה דה קרלוטו, היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בארגנטינה וזוכה גם להוקרה ברחבי העולם. זה 26 שנה שהיא עומדת בראש ארגון הסבתות של כיכר מאי ומשמיעה קול שפועל כדי לזכור ולא לשכוח את פשעיה של אחת התקופות האפלות ביותר בתולדותיה של המדינה הדרום אמריקאית - שלטון החונטה הצבאית (1983-1976) שרדפה, עינתה, רצחה והעלימה עשרות אלפי פעילי שמאל, אנשי רוח ואזרחים תמימים שנחשדו בהתנגדות למשטר.
מספרים האמיתיים של הקורבנות אינם ידועים משום שהחונטה הסתירה את הנתונים, ולכן פורסמו לאורך השנים גרסאות שונות: הוועדה הלאומית להיעלמות בני אדם טענה בשנת 1984 כי מספר הנרצחים והנעלמים עומד על כ-9,000 בני אדם, משרד זכויות האדם גרס בשנת 2003 כי המספר עומד על 13 אלף בני אדם וארגוני זכויות אדם בארגנטינה מציינים כי כ-30 אלף בני אדם נרצחו או נעלמו.
לצד חברותיה לארגון, פעלה קרלוטו במשך שנים בניסיון לאתר את עקבותיהם של כ-500 תינוקות שנולדו בעת שהאמהות שלהם הוחזקו במעצר ולאחר מכן נעלמו אחרי שקציני הצבא רצחו את ההורים שנחשדו בפעילות במסגרת ארגוני שמאל. היא עזרה לעלות על עקבותיהם של יותר ממאה מהילדים הנעלמים, שבדרך כלל הועברו למשפחות שהיו מקורבות לאנשי הצבא, אך תמיד תהתה מה עלה בגורל הנכד שלה - גידו.
בתה של קרלוטו, לורה, סטודנטית להיסטוריה שהייתה פעילה בתנועת הצעירים של תומכי משטר פרון (שהופל על ידי הקצינים), נחטפה בנובמבר 1977, בעת שהייתה בחודש השלישי להריונה, על ידי אחת מיחידות המוות שהפעילו אנשי הצבא בעיר לה פלאטה (La Plata), ונלקחה למתקן סודי. בן זוגה ואבי הילד, וולמיר מונטויה, שהיה חבר בארגון גרילה, נחטף אף הוא, עבר עינויים והוצא להורג. לורה ילדה את בנה, כשהיא קשורה באזיקים, ביוני 1978, וחודשיים מאוחר יותר נורתה למוות. רק אחרי שגופתה הוחזרה להוריה, התברר להם שבתם הייתה בהיריון ושנולד להם ילד.
קרלוטו הצטרפה לקבוצה של סבתות שעברו חוויה דומה לשלה והתקבצו בכיכר מאי שבמרכז בואנוס איירס, מול ארמון הנשיאות ובנייני ממשל נוספים. יחד הן הקימו את תנועת הסבתות של כיכר מאי, שדרשה מקציני הצבא לספר להם מה עלה בגורל הילדים, שמספרם לפי ההערכות שלהן הגיע ל-500. הן המשיכו את החיפושים גם לאחר חזרת הדמוקרטיה, תוך כדי הובלת קמפיינים תקשורתיים שנועדו להבטיח כי הסוגיה אינה יורדת מסדר היום הציבורי, כולל הקמת בנק דנ"א עם דגימות שלהן שנועד לאפשר לכל מי שחושד כי הוא אחד מאותם ילדים נעדרים לתת דגימה משלו לצורך השוואה. הן אף היו מועמדות לפרס נובל לשלום לפחות שש פעמים על פעילותן.
גידו וסבתא
באוגוסט 2014, אחרי שכבר אותרו 113 מהילדים הנעלמים, זכתה גם קרלוטו להגשים את חלומה בגיל 83. איגנציו הורבן, מנהל בית ספר למוזיקה ומנהיג להקת ג'ז מהעיר אולווריה (Olavarría), גדל עם הוריו בחווה כפרית בשטח שהיה שייך לבעל אדמות עשיר ומקורב לצבא, אבל רק בקיץ שעבר גילה כי הוא מאומץ. הוא החליט לתת דגימה בבנק הדנ"א של תנועת הסבתות בלי לפתח ציפיות, אבל בתוך זמן קצר התברר כי הוא גידו, הנכד האבוד של קרלוטו.
בתחילת אוגוסט התרחש כאמור האיחוד שריגש את כל ארגנטינה ועורר התלהבות גם בקרב כוכבי הכדורגל דייגו מרדונה וליאו מסי. "מה שקורה לי זה נפלא וקסום", אמר הורבן-קרלוטו לעיתונאים שסיקרו את המפגש בינו ובין סבתו ובני משפחה נוספים בבואנוס איירס. "לא רציתי למות בלי לחבק אותו", הוסיפה קרלוטו.
מאז, התגלו עוד שני ילדים נעלמים שהתאחדו עם בני משפחותיהם, ועל אף גילן המתקדם, מבטיחה קרלוטו כי היא וחברותיה אינן מתכוונות להפסיק עם המשימה. "המחשבה היחידה שהייתה לי (בעת המפגש עם הנכד – ח"א) היא שלורה יכולה לנוח כעת בשלום", אמרה קרלוטו ל"גרדיאן הבריטי" ביוני השנה. "חשתי שלורה אמרה לי: 'אימא, המשימה הושלמה'. אבל יש עדיין הרבה מה לעשות. אני מתכוונת להמשיך ולחפש אחרי נעלמים נוספים".
בעוד הסבתות מחפשות אחרי נכדיהן, האימהות של כיכר מאי - תנועה שהוקמה ב-1977 - מבקשות לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שהועלמו על ידי אנשי הצבא ותומכיהם. מדי יום חמישי, כפי שעשו עוד בימי החונטה על אף האיומים וההטרדות, הן ממשיכות להתייצב בכיכר ולשמר את זכרם של הנעלמים, למרות גילן המופלג. "אנחנו חלושות, אבל כאשר אנחנו מגיעות לכיכר, זה פשוט נעלם", אמרה מנהיגת הארגון הבה דה בונפיני בת ה-86, בריאיון לאתר OZY במאי השנה. היא הבטיחה כי הן ימשיכו להילחם עד היום האחרון "כי מרבית האמת נותרה עלומה".
אף שחילוקי דעות סביב אידיאולוגיה, דרכי פעולה ויעדי המאבק הביאו להקמת ארגונים נוספים שמטרתם לדעת מה עלה בגורלם של הנעלמים והנרצחים, כל הגופים שותפים לרצון להמשיך ולחשוף את כל האמת סביב הימים האפלים של החונטה. מי שבא לעזרתם הוא האפיפיור פרנציסקוס – יליד ארגנטינה בעצמו שעמד בראש מסדר ישועי בזמן הרודנות הצבאית. באפריל השנה הורה פרנציסקוס על פתיחת ארכיוני הוותיקן כדי לחשוף את כל המידע שאספו אנשי הכנסייה באותן שנים הן מהקהילות שאותן הובילו והן מקשריהם עם קציני הצבא.
זווית נוספת במאבק של ארגוני זכויות האדם היא הרצון למצות את הדין עם האחראים לפשעים החמורים של ימי החונטה. אחרי נפילת הרודנות, החלו הליכים משפטיים נגד מאות אנשי צבא, כולל המפקדים הבכירים ביותר, ונגזרו עליהם עונשים ממושכים, אך בשנת 1986 התקבל חוק שעוצר את המשפטים אחרי שהצבא איים לבצע הפיכה חדשה. זאת ועוד: בשנת 1990, העניק הנשיא קרלוס מנם חנינה לבכירים הכלואים כחלק מרצונו להביא לפיוס לאומי.
רק בשנת 2003, תחת שלטונו של הנשיא נסטור קירשנר ולאחר מכן של רעייתו כריסטינה פרננדס דה קירשנר, בוטלו החוקים השנויים במחלוקת והתחדשו החקירות והמשפטים נגד המעורבים במעשי הרצח, העינויים וההיעלמויות הכפויות. לפי נתוני המרכז ללימודים משפטיים וחברתיים, ארגון בלתי ממשלתי להגנה על זכויות אדם, עד אוגוסט 2014 התקיימו 121 משפטים על עברות שבוצעו בזמן החונטה והם הביאו ל-503 הרשעות בפשעים נגד האנושות.
תופעה עולמית
היום, ה-30 באוגוסט, מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה. לפי הצהרת האו"ם מדצמבר 1992 בדבר הגנה על כל בני האדם מפני היעלמות כפויה, היעלמות כפויה מתרחשת כאשר "אנשים נעצרים, מעוכבים לחקירה או נחטפים בניגוד לרצונם או שחירותם נשללת מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה, או על ידי קבוצות מאורגנות או אנשים פרטיים שפועלים בשם ממשלה או בתמיכתה הישירה או העקיפה, בהסכמתה הגלויה או בהסכמתה שבשתיקה, וכאשר יש סירוב לגלות מה עלה בגורלם או מהו מיקומם של אותם אנשים או סירוב להכיר בכך שחירותם נשללה מהם, אשר מציב אנשים כאלה מחוץ להגנת החוק".
עוד קובע האו"ם כי היעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות מאחר שהקורבנות מאבדים את זכותם להיות מוכרים כבני אדם בפני החוק וכך נשללות מהם זכויות בסיסיות נוספות - הזכות לחירות ולביטחון, הזכות לא להיות נתונים לעינויים ולטיפול אכזר ובלתי אנושי אחר, הזכות לחיים (אם הקורבנות מאבדים גם את חייהם), הזכות לזהות, הזכות למשפט הוגן, הזכות לריפוי יעיל והזכות לדעת את האמת בנוגע לנסיבות ההיעלמות.
היעלמות בני אדם בארגנטינה היא רק דוגמה אחת של היעלמויות כפויות בהיקף נרחב. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, העלימו המשטר הנאצי בגרמניה והשלטון הקומוניסטי בברית המועצות את מתנגדיהם ואת כל מי שראו בו סיכון לשלטון ולחברה. מאז הפך אמצעי זה לכלי נפוץ של ארגוני טרור ומשטרים רודניים ברחבי העולם, כגון הקמר רוז' בקמבודיה; "המדינה הספרדית" - ספרד תחת שלטונו של הגנרליסימו פרנקו; עיראק בימיו של סדאם חוסיין; בוקו חראם – הארגון האסלאמיסטי הניגרי שחטף בשנים האחרונות מאות נשים וילדות כדי להפוך אותן למחבלות מתאבדות או לשפחות מין עבור הלוחמים (המקרה הזכור ביותר הוא חטיפתן של כ- 270 תלמידות באפריל 2014); וכוחות הביטחון וקרטלי הסמים במקסיקו, שם לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הועלמו יותר מ-26 אלף בני אדם בשנים 2012-2006 במלחמה המדממת שפוקדת את המדינה (בספטמבר שעבר נחטפו 43 סטודנטים בעיר איגואלה שבדרום מקסיקו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהם נשרפו, והחקירה העלתה כי האחראים היו חברי קרטל מקומי ששיתפו פעולה עם ראש העיר ורעייתו ועם אנשי המשטרה המקומיים).
הזירה הבולטת ביותר כיום שבה מתרחשות היעלמויות כפויות היא סוריה. על פי סדרה של דוחות שפרסמה ועדת החקירה העצמאית מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם מאז נובמבר 2011, המשטר הסורי אחראי להעלמתם של פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר, של אנשים שנחשדו כמורדים ובני משפחותיהם ושל נערים וגברים בגילים 60-15 כדי למנוע את הצטרפותם לשורות ארגוני המורדים. גם ארגוני המורדים הואשמו בדוחות אלה בהעלמות בני אדם, ובייחוד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) שאחראי לחטיפתם של תומכי השלטון ושל בני דתות וקהילות אחרות שנחשבים בעיניו לכופרים, בעיקר נוצרים ושיעים, גם בשטחים בעיראק השכנה הנמצאים תחת שליטתו.
סמאר סאלח בת ה-25 נחטפה עם ארוסה, העיתונאי מוחמד אל-עומור, על ידי חמושי המדינה האסלאמית במחוז חאלב בנובמבר 2013. אחותה מייסה, שבעצמה הוחזקה בכלא של המשטר במשך חצי שנה אחרי שנחטפה מבית קפה בדמשק, סיפרה על חוסר האונים שגורמת אי הוודאות בנוגע לגורלם של השניים. "אנחנו מתפללים שמישהו יוכל רק לומר לנו משהו לגביהם, אם הם חיים או מתים", אמרה לבי-בי-סי בנובמבר 2014. "אפילו אם סמאר מתה, לפחות תנו לנו את הגופה שלה, תנו לנו לדעת. תגידו לנו כדי שנוכל לנוח".
אריאל דוליצקי, פרופ' למשפט מאוניברסיטת טקסס ויו"ר ועדת האו"ם להיעלמויות כפויות, ציין באוגוסט 2014 כי זוהו מקרים של היעלמויות ב-89 מדינות ברחבי העולם, כולל מקרים של החזקת חשודים בטרור במתקנים חשאיים של הביון האמריקאי כחלק מהמלחמה בטרור אחרי פיגועי ההתאבדות שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. "אנחנו רואים את זה בכל מקום", אמר בריאיון לאתר IBTimes הבריטי. "זו תופעה עולמית".
דוליצקי ועמיתו לראשות הוועדה עמנואל דקו הבהירו כי המדינות שבהן תועדו מקרים של היעלמויות כפויות חייבות להפסיק את התופעה, לאתר את כל הנעדרים, לפצות אותם ולהעניש את האחראים. "כל זה דורש תגובה מוסדית מוצקה ומלאת מחויבות, בעוד בדרך כלל זה נותר כיוזמה של משפחות הנעלמים או השותפים שלהם", אמרו השניים לחברי העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2014. "זמן ההבטחות עבר, כעת הגיע הזמן לפעול. ההכרה בבעיה ובהיקף שלה היא הצעד הראשון והחיוני לקראת פיתוח צעדים יעילים ומקיפים לצורך הכחדתה של התופעה".
הכתבה פורסמה גם בגיליון אוגוסט של מגזין "מסע אחר"
פעילת זכויות האדם, אסטלה דה קרלוטו, היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בארגנטינה וזוכה גם להוקרה ברחבי העולם. זה 26 שנה שהיא עומדת בראש ארגון הסבתות של כיכר מאי ומשמיעה קול שפועל כדי לזכור ולא לשכוח את פשעיה של אחת התקופות האפלות ביותר בתולדותיה של המדינה הדרום אמריקאית - שלטון החונטה הצבאית (1983-1976) שרדפה, עינתה, רצחה והעלימה עשרות אלפי פעילי שמאל, אנשי רוח ואזרחים תמימים שנחשדו בהתנגדות למשטר.
מספרים האמיתיים של הקורבנות אינם ידועים משום שהחונטה הסתירה את הנתונים, ולכן פורסמו לאורך השנים גרסאות שונות: הוועדה הלאומית להיעלמות בני אדם טענה בשנת 1984 כי מספר הנרצחים והנעלמים עומד על כ-9,000 בני אדם, משרד זכויות האדם גרס בשנת 2003 כי המספר עומד על 13 אלף בני אדם וארגוני זכויות אדם בארגנטינה מציינים כי כ-30 אלף בני אדם נרצחו או נעלמו.
לצד חברותיה לארגון, פעלה קרלוטו במשך שנים בניסיון לאתר את עקבותיהם של כ-500 תינוקות שנולדו בעת שהאמהות שלהם הוחזקו במעצר ולאחר מכן נעלמו אחרי שקציני הצבא רצחו את ההורים שנחשדו בפעילות במסגרת ארגוני שמאל. היא עזרה לעלות על עקבותיהם של יותר ממאה מהילדים הנעלמים, שבדרך כלל הועברו למשפחות שהיו מקורבות לאנשי הצבא, אך תמיד תהתה מה עלה בגורל הנכד שלה - גידו.
בתה של קרלוטו, לורה, סטודנטית להיסטוריה שהייתה פעילה בתנועת הצעירים של תומכי משטר פרון (שהופל על ידי הקצינים), נחטפה בנובמבר 1977, בעת שהייתה בחודש השלישי להריונה, על ידי אחת מיחידות המוות שהפעילו אנשי הצבא בעיר לה פלאטה (La Plata), ונלקחה למתקן סודי. בן זוגה ואבי הילד, וולמיר מונטויה, שהיה חבר בארגון גרילה, נחטף אף הוא, עבר עינויים והוצא להורג. לורה ילדה את בנה, כשהיא קשורה באזיקים, ביוני 1978, וחודשיים מאוחר יותר נורתה למוות. רק אחרי שגופתה הוחזרה להוריה, התברר להם שבתם הייתה בהיריון ושנולד להם ילד.
קרלוטו הצטרפה לקבוצה של סבתות שעברו חוויה דומה לשלה והתקבצו בכיכר מאי שבמרכז בואנוס איירס, מול ארמון הנשיאות ובנייני ממשל נוספים. יחד הן הקימו את תנועת הסבתות של כיכר מאי, שדרשה מקציני הצבא לספר להם מה עלה בגורל הילדים, שמספרם לפי ההערכות שלהן הגיע ל-500. הן המשיכו את החיפושים גם לאחר חזרת הדמוקרטיה, תוך כדי הובלת קמפיינים תקשורתיים שנועדו להבטיח כי הסוגיה אינה יורדת מסדר היום הציבורי, כולל הקמת בנק דנ"א עם דגימות שלהן שנועד לאפשר לכל מי שחושד כי הוא אחד מאותם ילדים נעדרים לתת דגימה משלו לצורך השוואה. הן אף היו מועמדות לפרס נובל לשלום לפחות שש פעמים על פעילותן.
 |
| הפעילות מפגינות בכיכר מאי |
גידו וסבתא
באוגוסט 2014, אחרי שכבר אותרו 113 מהילדים הנעלמים, זכתה גם קרלוטו להגשים את חלומה בגיל 83. איגנציו הורבן, מנהל בית ספר למוזיקה ומנהיג להקת ג'ז מהעיר אולווריה (Olavarría), גדל עם הוריו בחווה כפרית בשטח שהיה שייך לבעל אדמות עשיר ומקורב לצבא, אבל רק בקיץ שעבר גילה כי הוא מאומץ. הוא החליט לתת דגימה בבנק הדנ"א של תנועת הסבתות בלי לפתח ציפיות, אבל בתוך זמן קצר התברר כי הוא גידו, הנכד האבוד של קרלוטו.
בתחילת אוגוסט התרחש כאמור האיחוד שריגש את כל ארגנטינה ועורר התלהבות גם בקרב כוכבי הכדורגל דייגו מרדונה וליאו מסי. "מה שקורה לי זה נפלא וקסום", אמר הורבן-קרלוטו לעיתונאים שסיקרו את המפגש בינו ובין סבתו ובני משפחה נוספים בבואנוס איירס. "לא רציתי למות בלי לחבק אותו", הוסיפה קרלוטו.
מאז, התגלו עוד שני ילדים נעלמים שהתאחדו עם בני משפחותיהם, ועל אף גילן המתקדם, מבטיחה קרלוטו כי היא וחברותיה אינן מתכוונות להפסיק עם המשימה. "המחשבה היחידה שהייתה לי (בעת המפגש עם הנכד – ח"א) היא שלורה יכולה לנוח כעת בשלום", אמרה קרלוטו ל"גרדיאן הבריטי" ביוני השנה. "חשתי שלורה אמרה לי: 'אימא, המשימה הושלמה'. אבל יש עדיין הרבה מה לעשות. אני מתכוונת להמשיך ולחפש אחרי נעלמים נוספים".
בעוד הסבתות מחפשות אחרי נכדיהן, האימהות של כיכר מאי - תנועה שהוקמה ב-1977 - מבקשות לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שהועלמו על ידי אנשי הצבא ותומכיהם. מדי יום חמישי, כפי שעשו עוד בימי החונטה על אף האיומים וההטרדות, הן ממשיכות להתייצב בכיכר ולשמר את זכרם של הנעלמים, למרות גילן המופלג. "אנחנו חלושות, אבל כאשר אנחנו מגיעות לכיכר, זה פשוט נעלם", אמרה מנהיגת הארגון הבה דה בונפיני בת ה-86, בריאיון לאתר OZY במאי השנה. היא הבטיחה כי הן ימשיכו להילחם עד היום האחרון "כי מרבית האמת נותרה עלומה".
אף שחילוקי דעות סביב אידיאולוגיה, דרכי פעולה ויעדי המאבק הביאו להקמת ארגונים נוספים שמטרתם לדעת מה עלה בגורלם של הנעלמים והנרצחים, כל הגופים שותפים לרצון להמשיך ולחשוף את כל האמת סביב הימים האפלים של החונטה. מי שבא לעזרתם הוא האפיפיור פרנציסקוס – יליד ארגנטינה בעצמו שעמד בראש מסדר ישועי בזמן הרודנות הצבאית. באפריל השנה הורה פרנציסקוס על פתיחת ארכיוני הוותיקן כדי לחשוף את כל המידע שאספו אנשי הכנסייה באותן שנים הן מהקהילות שאותן הובילו והן מקשריהם עם קציני הצבא.
זווית נוספת במאבק של ארגוני זכויות האדם היא הרצון למצות את הדין עם האחראים לפשעים החמורים של ימי החונטה. אחרי נפילת הרודנות, החלו הליכים משפטיים נגד מאות אנשי צבא, כולל המפקדים הבכירים ביותר, ונגזרו עליהם עונשים ממושכים, אך בשנת 1986 התקבל חוק שעוצר את המשפטים אחרי שהצבא איים לבצע הפיכה חדשה. זאת ועוד: בשנת 1990, העניק הנשיא קרלוס מנם חנינה לבכירים הכלואים כחלק מרצונו להביא לפיוס לאומי.
רק בשנת 2003, תחת שלטונו של הנשיא נסטור קירשנר ולאחר מכן של רעייתו כריסטינה פרננדס דה קירשנר, בוטלו החוקים השנויים במחלוקת והתחדשו החקירות והמשפטים נגד המעורבים במעשי הרצח, העינויים וההיעלמויות הכפויות. לפי נתוני המרכז ללימודים משפטיים וחברתיים, ארגון בלתי ממשלתי להגנה על זכויות אדם, עד אוגוסט 2014 התקיימו 121 משפטים על עברות שבוצעו בזמן החונטה והם הביאו ל-503 הרשעות בפשעים נגד האנושות.
 |
| קרלוטו במפגש האיחוד עם הנכד האבוד |
תופעה עולמית
היום, ה-30 באוגוסט, מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה. לפי הצהרת האו"ם מדצמבר 1992 בדבר הגנה על כל בני האדם מפני היעלמות כפויה, היעלמות כפויה מתרחשת כאשר "אנשים נעצרים, מעוכבים לחקירה או נחטפים בניגוד לרצונם או שחירותם נשללת מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה, או על ידי קבוצות מאורגנות או אנשים פרטיים שפועלים בשם ממשלה או בתמיכתה הישירה או העקיפה, בהסכמתה הגלויה או בהסכמתה שבשתיקה, וכאשר יש סירוב לגלות מה עלה בגורלם או מהו מיקומם של אותם אנשים או סירוב להכיר בכך שחירותם נשללה מהם, אשר מציב אנשים כאלה מחוץ להגנת החוק".
עוד קובע האו"ם כי היעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות מאחר שהקורבנות מאבדים את זכותם להיות מוכרים כבני אדם בפני החוק וכך נשללות מהם זכויות בסיסיות נוספות - הזכות לחירות ולביטחון, הזכות לא להיות נתונים לעינויים ולטיפול אכזר ובלתי אנושי אחר, הזכות לחיים (אם הקורבנות מאבדים גם את חייהם), הזכות לזהות, הזכות למשפט הוגן, הזכות לריפוי יעיל והזכות לדעת את האמת בנוגע לנסיבות ההיעלמות.
היעלמות בני אדם בארגנטינה היא רק דוגמה אחת של היעלמויות כפויות בהיקף נרחב. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, העלימו המשטר הנאצי בגרמניה והשלטון הקומוניסטי בברית המועצות את מתנגדיהם ואת כל מי שראו בו סיכון לשלטון ולחברה. מאז הפך אמצעי זה לכלי נפוץ של ארגוני טרור ומשטרים רודניים ברחבי העולם, כגון הקמר רוז' בקמבודיה; "המדינה הספרדית" - ספרד תחת שלטונו של הגנרליסימו פרנקו; עיראק בימיו של סדאם חוסיין; בוקו חראם – הארגון האסלאמיסטי הניגרי שחטף בשנים האחרונות מאות נשים וילדות כדי להפוך אותן למחבלות מתאבדות או לשפחות מין עבור הלוחמים (המקרה הזכור ביותר הוא חטיפתן של כ- 270 תלמידות באפריל 2014); וכוחות הביטחון וקרטלי הסמים במקסיקו, שם לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הועלמו יותר מ-26 אלף בני אדם בשנים 2012-2006 במלחמה המדממת שפוקדת את המדינה (בספטמבר שעבר נחטפו 43 סטודנטים בעיר איגואלה שבדרום מקסיקו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהם נשרפו, והחקירה העלתה כי האחראים היו חברי קרטל מקומי ששיתפו פעולה עם ראש העיר ורעייתו ועם אנשי המשטרה המקומיים).
 |
| הפגנה למען הבנות שנחטפו בניגריה |
הזירה הבולטת ביותר כיום שבה מתרחשות היעלמויות כפויות היא סוריה. על פי סדרה של דוחות שפרסמה ועדת החקירה העצמאית מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם מאז נובמבר 2011, המשטר הסורי אחראי להעלמתם של פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר, של אנשים שנחשדו כמורדים ובני משפחותיהם ושל נערים וגברים בגילים 60-15 כדי למנוע את הצטרפותם לשורות ארגוני המורדים. גם ארגוני המורדים הואשמו בדוחות אלה בהעלמות בני אדם, ובייחוד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) שאחראי לחטיפתם של תומכי השלטון ושל בני דתות וקהילות אחרות שנחשבים בעיניו לכופרים, בעיקר נוצרים ושיעים, גם בשטחים בעיראק השכנה הנמצאים תחת שליטתו.
סמאר סאלח בת ה-25 נחטפה עם ארוסה, העיתונאי מוחמד אל-עומור, על ידי חמושי המדינה האסלאמית במחוז חאלב בנובמבר 2013. אחותה מייסה, שבעצמה הוחזקה בכלא של המשטר במשך חצי שנה אחרי שנחטפה מבית קפה בדמשק, סיפרה על חוסר האונים שגורמת אי הוודאות בנוגע לגורלם של השניים. "אנחנו מתפללים שמישהו יוכל רק לומר לנו משהו לגביהם, אם הם חיים או מתים", אמרה לבי-בי-סי בנובמבר 2014. "אפילו אם סמאר מתה, לפחות תנו לנו את הגופה שלה, תנו לנו לדעת. תגידו לנו כדי שנוכל לנוח".
אריאל דוליצקי, פרופ' למשפט מאוניברסיטת טקסס ויו"ר ועדת האו"ם להיעלמויות כפויות, ציין באוגוסט 2014 כי זוהו מקרים של היעלמויות ב-89 מדינות ברחבי העולם, כולל מקרים של החזקת חשודים בטרור במתקנים חשאיים של הביון האמריקאי כחלק מהמלחמה בטרור אחרי פיגועי ההתאבדות שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. "אנחנו רואים את זה בכל מקום", אמר בריאיון לאתר IBTimes הבריטי. "זו תופעה עולמית".
דוליצקי ועמיתו לראשות הוועדה עמנואל דקו הבהירו כי המדינות שבהן תועדו מקרים של היעלמויות כפויות חייבות להפסיק את התופעה, לאתר את כל הנעדרים, לפצות אותם ולהעניש את האחראים. "כל זה דורש תגובה מוסדית מוצקה ומלאת מחויבות, בעוד בדרך כלל זה נותר כיוזמה של משפחות הנעלמים או השותפים שלהם", אמרו השניים לחברי העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2014. "זמן ההבטחות עבר, כעת הגיע הזמן לפעול. ההכרה בבעיה ובהיקף שלה היא הצעד הראשון והחיוני לקראת פיתוח צעדים יעילים ומקיפים לצורך הכחדתה של התופעה".
הכתבה פורסמה גם בגיליון אוגוסט של מגזין "מסע אחר"
