דרך בורמה: מבחן הדמוקרטיה של מיאנמר

היום מתקיימות במיאנמר (לשעבר בורמה) בחירות כלליות, שאמורות להיות החופשיות ביותר מאז 1990. לאחר עשרות שנים של שלטון צבאי רודני שהוביל לבידוד בינלאומי, מקדם המשטר רפורמות דרמטיות בתחומי התקשורת והכלכלה וחברות מערביות פועלות במדינה. ימים יגידו אם מיאנמר בוחרת בנתיב הדמוקרטיה  

מאות בני אדם התקבצו בסוף יוני האחרון בשוק בוגיוקה אונג סאן שביאנגון (Yangon, לשעבר ראנגון), העיר הגדולה במיאנמר, כדי לקחת חלק באירוע חגיגי ונדיר במדינה: פתיחת הסניף החדש של רשת המזללות האמריקאית, KFC (קנטקי פרייד צ'יקן).

אף שהם היו צריכים להמתין דקות ארוכות, לעתים אף שעות, כדי לתפוס את אחד מ-240 המקומות בסניף, לא ויתרו הלקוחות הנלהבים על חוויית ההזמנה של אחד המאכלים המוכרים של הרלנד "קולונל" סנדרס, מייסד הרשת, לצד טעימת מאכלים מקומיים שנוספו במיוחד לתפריט. "כעת צעירים יכולים לאכול פה בדיוק כמו צעירים במדינות אחרות", אמרה הטאט איי בת ה-18, שהגיעה עם שלוש חברותיה, בשיחה עם סוכנות הידיעות הצרפתית.

קנטקי פרייד צ'יקן היא רשת המזון המהיר האמריקאית – והמערבית – הגדולה ביותר שהחלה לפעול במיאנמר, אחרי שבשנתיים האחרונות כבר החלו להיכנס רשתות קטנות יותר, בעיקר מאסיה, כמו רשת ההמבורגרים הדרום-קוריאנית לוטריה (Lotteria) שכבר מפעילה שבעה סניפים ברחבי המדינה.

הרחבת אפשרויות התזונה של תושבי מיאנמר – שהיו רגילים בעיקר לדוכני המזון ברחובות שהציעו נודלס, קארי ועוד מאכלים מקומיים – היא תוצאה של תהליכי הדמוקרטיזציה והפתיחות כלפי העולם שעוברים על המדינה אחרי עשרות שנים של שלטון צבאי רודני, שפגע בזכויות האדם והאזרח והפך את מיאנמר למבודדת בזירה הבינלאומית.

מלחמת העצמאות 

בורמה הייתה ממלכה בודהיסטית אשר בשנת 1886 סופחה במלואה לאימפריה הבריטית, אחרי סדרה של מלחמות שנמשכו קרוב ל-60 שנה. בשנת 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, כבשו כוחות הצבא היפני את בורמה מידי הבריטים בסיועו של צבא העצמאות של בורמה בפיקודו של גנרל אונג סאן והכריזו על עצמאותה. הבריטים, בפיקודו של קולונל אורד וינגייט ("הידיד"), והאמריקאים הקימו יחידות גרילה שביצעו התקפות נגד היפנים, עד שבסוף 1944 נפתחה המערכה לשחרורה של בורמה. מי שסייע לבעלות הברית להשלים את הניצחון ביולי 1945 היה אונג סאן, שהחל למרוד ביפנים אחרי שהבין כי הם אינם מוכנים להעניק לבורמה עצמאות אמיתית.

לאחר המלחמה, הוביל אונג סאן את השיחות עם מנהיגי הקהילות האתניות לקראת עצמאותה ומונה לסגן יו"ר המועצה המבצעת, אך ביולי 1947 הוא נרצח עם כמה מהשרים בהתנקשות על רקע פוליטי. למרות זאת, התהליך לא נעצר ובינואר 1948 הפך האיחוד של בורמה למדינה עצמאית עם נשיא, עם ראש ממשלה ועם פרלמנט בעל שני בתים.

המדינה נראתה כדוגמה חיובית לדמוקרטיה צעירה ומתפתחת, שאף הוציאה מתוכה את מזכ"ל האו"ם השלישי אוּ תאנט, אך במרס 1962 בוצעה הפיכה צבאית בראשותו של הגנרל נֵה וין בטענה שהדמוקרטיה הנוכחית אינה מתאימה למדינה. נה וין פיזר את מוסדות השלטון הנבחרים וכונן משטר סוציאליסטי רודני שהלאים את התעשיות החשובות, ניתק את המדינה מהעולם החיצון כמעט לחלוטין ודיכא באלימות הפגנות שאורגנו בעיקר על ידי סטודנטים באוניברסיטאות.

ב-1990, אחרי לחץ בינלאומי, ניסה השלטון לקדם תהליך דמוקרטי כשקיים בחירות רב-מפלגתיות. הליגה הלאומית לדמוקרטיה (NLD), בהנהגתה של אונג סאן סו צ'י – בתו של הגנרל אונג סאן – זכתה לניצחון מוחץ ובתגובה החליטו מנהיגי השלטון הצבאי המופתעים לבטל את התוצאות, להכניס את סו צ'י ואלפים מתומכיה למעצר ולהשיב את המשטר הצבאי.

אונג סאן סו צ'י

החונטה מתפרקת 

באוגוסט 2003, אחרי שהחונטה - או בשמה הרשמי "המועצה הממלכתית לשלום ולהתפתחות" - חשה כי היא הצליחה להשיב את היציבות למדינה, הודיעו הגנרלים על "מפת דרכים" שנועדה להביא לכינונה של חוקה חדשה ולבחירות לפרלמנט חדש בדרך לדמוקרטיה. "מיאנמר נמצאת במעבר למדינה דמוקרטית", נאמר במסמך. "המערכת הדמוקרטית שאליה אנו שואפים היא כזו שתואמת את התנאים האובייקטיביים של המדינה ואת שאיפות העם. המערכת הדמוקרטית שנבנית במיאנמר אולי לא תהיה זהה לזו של מדינות אחרות בהתחשב במצב הייחודי ובנסיבות של המדינה".

כחלק מהתהליך, הוצגה בשנת 2008 חוקה חדשה שקבעה כי ייערכו בחירות ויכונן פרלמנט (Hluttaw) בעל שני בתים, אך בכירי הצבא שמרו על כוחם באמצעות סעיף ולפיו 25 אחוז מהמושבים בכל אחד מבתי הפרלמנט ובזרועות הביצועיות של השלטון יובטחו לצירים שימונו על ידי אנשי הצבא, שיהיו אחראים גם על ענייני ההגנה והפנים ותהיה להם זכות וטו על שינויים בחוקה.

הבחירות נערכו בנובמבר 2010 והסתיימו בניצחונה של מפלגת איחוד הסולידריות והפיתוח (USDP), שהורכבה מאנשי החונטה שהסירו את מדיהם, וזאת אף שארגוני זכויות אדם וממשלות במערב העלו טענות לזיופים רבים וסירבו להכיר בתוצאות. במרס 2011, בחר הפרלמנט לנשיא את טיין סיין, מבכירי החונטה לשעבר שגם שימש בתפקיד ראש הממשלה מאז 2007, ובעקבות זאת פורקה רשמית החונטה הצבאית.

תחת הנהגתו של סיין הובילה הממשלה רפורמות דרמטיות. אלפי אסירים פוליטיים שוחררו מבתי הכלא, ובראשם סו צ'י, כלת פרס נובל לשלום בשנת 1991, ששוחררה כבר בנובמבר 2010 אחרי שריצתה עונשי מאסר והושמה במעצר בית לסירוגין במשך 15 שנה מאז שבוטל ניצחונה בבחירות 1990. הממשלה אף אפשרה לה לצאת מהמדינה ולהתמודד בבחירות הביניים של שנת 2012, אחרי שהסירה את המגבלה בחוקה שאסרה על אסירים לשעבר לרוץ לתפקיד פוליטי.

נוסף לכך, נרשמו הקלות בצנזורה על כלי התקשורת, הוקמה ועדה להגנה על זכויות האדם, התאפשרו יותר פתיחות כלכלית וסחר בינלאומי וניתנו רישיונות להפעלת רשתות תקשורת ואינטרנט ברחבי המדינה. "ייתכן שיש מי שאינם מרוצים מקצב תהליך הרפורמות, אך אי אפשר להכחיש שהצלחנו ליצור תנאים פוליטיים וסוציו-כלכליים טובים יותר, עודדנו פיוס לאומי באמצעות תרבות של דיאלוג והרחבנו את המרחב לקבוצות אזרחיות בבניית האומה", אמר שר החוץ אוּ וואנה מונג לווין, בנאומו בפני הכינוס ה-70 של עצרת האו"ם בתחילת החודש שעבר.

המהלכים זכו לתגובות אוהדות ביותר בזירה הבינלאומית. מדינות רבות החלו להקל או להשהות בהדרגה את הסנקציות שהוטלו על המדינה בשל הפגיעה בזכויות אדם - צעדים שאפשרו, בין השאר, את תחילת פעולתן של חברות זרות כמו KFC במיאנמר. כמו כן, מנהיגים זרים בכירים הגיעו לביקור כדי להפגין את תמיכתם בתהליך שעובר על המדינה ולעודד את ההנהגה להמשיך ברפורמות. "העבודה פה לא הסתיימה", אמר נשיא ארצות הברית ברק אובמה בנובמבר 2014, במהלך ביקורו השני במדינה בתוך שנתיים, "אבל המטרה העקבית שלנו היא לראות את השלמת התהליך הזה כך שהוא יביא הטבות ממשיות לתושבים".


הצבא עוד כאן

המבחן האמיתי של תהליך הדמוקרטיה במיאנמר מתרחש היום, כאשר כ-32 מיליון מאזרחי המדינה הולכים לקלפיות במה שאמורות להיות הבחירות החופשיות ביותר מאז 1990. יותר מ-1,100 מועמדים מתמודדים באופן עצמאי או מטעם כ-90 מפלגות על 330 מתוך 440 מושבי הבית התחתון של הפרלמנט ועל 168 מתוך 224 מושבי הבית העליון, נוסף למועצות המחוקקות ב-14 מדינות ואזורים במיאנמר.

בשלב הבא, חברי הפרלמנט החדש צפויים לבחור במחצית הראשונה של השנה הבאה, ככל הנראה בפברואר או במרס, את נשיא המדינה הבא. לפי ההערכות, הליגה הלאומית לדמוקרטיה של סו צ'י צפויה לסיים את הבחירות הכלליות בתור המפלגה הגדולה ביותר, אך סו צ'י עצמה לא תוכל להתמודד לנשיאות מאחר שהחוקה הנוכחית אוסרת זאת על מי שילדיו מחזיקים באזרחות זרה (שני ילדיה של סו צ'י הם בעלי דרכון בריטי מאחר שבעלה המנוח היה בריטי - פרשנים ציינו שהסעיף בחוקה התקבל כדי למנוע את בחירתה). בשל כך, עדיין לא ברור מי יהיו המועמדים, אך לאנשי הצבא צפויה להיות השפעה משמעותית על ההכרעה בזכות 25 אחוזי המושבים בבתי הפרלמנט.

לפי אוּ ווין מין, חוקר בכיר במכון למשאבי התפתחות במיאנמר (מכון מחקר שהקים הנשיא סיין), המאבק על הנשיאות יהיה חשוב יותר לגנרלים מאשר הבחירות הכלליות מאחר שהנשיא הוא ראש הזרוע המבצעת והאיש שמקבל את ההחלטות המכריעות, בעוד בפרלמנט מובטחים להם כבר רבע מהמושבים עוד לפני הבחירות.

בקהילה הבינלאומית הבהירו כי הם עוקבים מקרוב אחרי התנהלות הבחירות - במיוחד לאור הדיווחים על כשלים ברשימות המצביעים שכללו גם שמות של אזרחים מתים - והדגישו כי רק הצבעה חופשית והוגנת, אשר תבטא את רצונם של אזרחי מיאנמר, תוכל לקדם את הדמוקרטיה. "בחירות שייערכו באווירה שלווה וכוללנית יסייעו לחזק את הרפורמות הבלתי הפיכות במדינה", אמרה הנציבה העליונה לענייני חוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני, בעת שהכריזה בסוף חודש ספטמבר השנה על משלוח של משקיפים מטעם האיחוד.

החשש העיקרי הוא מפני חזרה על התסריט של בחירות 1990, ובו הצבא ישוב לקדמת הבמה אם האופוזיציה תרשום ניצחון גורף. מי ששלח מסרים מרגיעים הוא הרמטכ"ל והאיש החזק במדינה, הגנרל הבכיר מין אונג הלאינג. "באופן אישי, אני לא אוהב הפיכות צבאיות. בקצרה, אין לי תוכניות להפיכה צבאית ולצבא אין תוכניות לזה", אמר במסיבת עיתונאים בספטמבר האחרון, ובריאיון נדיר לבי-בי-סי בחודש יולי הוא אף ציין כי הצבא מחויב לסייע לקיומן של בחירות חופשיות והוגנות. "כאשר ועדת הבחירות תכריז על התוצאות, אנחנו נכבד אותן כי זה נעשה באופן דמוקרטי", הדגיש.

סו-צ'י עם מפקד הצבא

השאלה המוסלמית

איום ממשי על חופש הבחירות נוגע ליחס כלפי המוסלמים במדינה. חוקת המדינה משנת 2008 מציינת כי מיאנמר היא מדינה שבה "שוכנים יחד גזעים רב-לאומיים" וכי המדינה שבה יש רוב בודהיסטי גם "מסייעת לדתות שבהן היא מכירה ומגנה עליהן". "הניצול של דת למטרות פוליטיות אסור", נאמר בפרק מס' 8 של החוקה. "יותר מכך, כל פעולה שנועדה או שעלולה לעורר תחושה של שנאה, טינה או סכסוך בין קהילות או כתות גזעיות או דתיות מנוגדת לחוקה".

בפועל, ההצהרות בחוקה עדיין רחוקות מכלל מימוש. במרס השנה, הוציא הנשיא סיין צו מיוחד שמבטל את "הכרטיסים הלבנים", תעודות זהות זמניות שניתנו למהגרים ואשר אפשרו להם גם להצביע בבחירות ובמשאלי עם. מרביתם של מחזיקי התעודות היו רוהינגים (Rohingya), בני מיעוט מוסלמי שמקורו באזור בנגל שבהודו. בני מיעוט זה החלו להתיישב במדינת ראקין (Rakhine) שבמערב מיאנמר במאה ה-16 ומספרם גדל תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, שהשתמש בהם בעיקר בתור עובדים בחוות ובשדות החקלאיים. אזרחותם של הרוהינגים, שמונים כיום כ-1.2 מיליון בני אדם, נפסלה על ידי החונטה בחוק שנוי במחלוקת בשנת 1982 כחלק מהרגשות הבודהיסטיים הלאומניים וחוסר הסובלנות כלפי מי שנתפסים בתור "זרים".

המתח בין הבודהיסטים לרוהינגים הגיע למלוא עוצמתו באמצע 2012, כאשר עימותים אלימים פרצו בין שתי הקהילות בצפון מדינת ראקין. עשרות בני אדם נהרגו, יותר מ-140 אלף בני אדם – מרביתם מוסלמים – נעקרו מבתיהם ורבים מהם חיים עדיין במחנות פליטים או מנסים לברוח בדרך הים לעבר מלזיה הסמוכה ומדינות נוספות.

גם במערכת הבחירות לא נעלמה העוינות כלפי המיעוט המוסלמי. ועדת הבחירות המרכזית פסלה 124 מועמדים בשל אי עמידה בתנאי האזרחות, ו-35 מתוכם היו מוסלמים, בהם גם חברים המכהנים בפרלמנט הנוכחי. הוועדה החליטה בסופו של דבר לקבל את הערעורים של 11 מבין המועמדים המוסלמים ולאפשר להם להתמודד, אך רבים טענו כי מדובר רק בניסיון להרגיע את הגינויים בזירה הבינלאומית. "רק מועמדים מוסלמים נפסלו בשל סוגיות אזרחות עמומות", אמר קיאו מין, שהיו בין המועמדים שלא יוכלו להתמודד החודש. "לכן, זה ברור שהוועדה התמקדה במיעוט דתי ספציפי: מוסלמים".

נוסף לכך, אנשי דת בודהיסטים ונציגים של מפלגות בודהיסטיות לא הסתירו את עוינותם כלפי הרוהינגים. המפלגה הלאומית של ראקין (ANP), שהוקמה בשנה שעברה, מקדמת מצע של שנאה נגד המיעוט המוסלמי עם עלונים שבהם נכתב: "תאהבו את הלאום שלכם, שמרו על הדם שלכם טהור". המפלגה צפויה לזכות במרבית המושבים במועצה המחוקקת של מדינת ראקין והציפיות הן כי היא תנסה להקשיח את החוקים נגד בני הרוהינגיה.

גם הכרזתה של מפלגת NLD בראשות סו צ'י כי היא תתמקד גם בקמפיין בקרב בני הרוהינגיה עוררה את זעמם של הבודהיסטים הלאומנים, במיוחד אלה מההתאחדות הפטריוטיות של מיאנמר - הידועה בכינוי "מה בה טה" (Ma Ba Tha) - אשר כינו את המפלגה "משתפת פעולה" עם מי שמאיימים על זהותה של המדינה ורמזו כי אין להצביע לה. בשל כך, נמנעה NLD מלהציב מועמדים מוסלמים ברשימה. "יש לנו מועמדים מוסלמים מתאימים, אבל אנחנו לא יכולים לבחור בהם מסיבות פוליטיות", הודה וין הטיין, חבר פרלמנט מטעם המפלגה, בשיחה עם אתר החדשות העצמאי ucanews.com בספטמבר.

ד"ר מאונג זארני, המארגן של ועידת אוסלו לסיום הרדיפה השיטתית של בני הרוהינגיה במיאנמר שהתכנסה בחודש מאי השנה בנוכחות מדינאים ואנשי דת, העריך כי הבחירות החודש לא יסייעו לשפר את מצבם של בני המיעוט המוסלמי. "הרדיפה השיטתית של בני הרוהינגיה הפכה למדיניות בין-דורית שקודמה על ידי הנהגות צבאיות מתמשכות בממשלה המרכזית", אמר בריאיון לאתר החדשות Asian Correspondent ביוני האחרון. "הרציונל – שהם מהווים סכנה לביטחון הלאומי – הפך לממוסד. לכן, בלי קשר לממשלה שתקום, מיאנמר צפויה להמשיך במדיניות זו".

פליטים מבני הרוהינגיה

אפליקציית הדמוקרטיה  

נושאים בוערים רבים צפויים להעסיק את הפרלמנט הבא שייבחר החודש וגם את הנשיא החדש והממשלה: המשך ההתקדמות לעבר דמוקרטיה, עתידן של הרפורמות הכלכליות, היחס לבני מיעוטים ובייחוד כלפי המוסלמים ובניית הזהות הלאומית של מיאנמר החדשה, הניסיון לסיים את ההתקוממויות האתניות הבדלניות החמושות בחלקים שונים של המדינה (בסוף ספטמבר נחתם הסכם הפסקת אש עם שבע קבוצות, אך כתריסר ארגונים נוספים עדיין ממשיכים במאבק, ובראשם הארגון לעצמאות מדינת קאצ'ין וצבא המורדים של בני הקארן) וגם סוגיות של התמודדות עם אסונות הטבע שפוקדים את המדינה (בעיקר בעונות הטייפון), של חינוך ושל זכויות נשים וילדים.

על כן, לא מפליא שבמיאנמר רואים חשיבות עצומה במערכת הבחירות הנוכחית ומנסים לעודד אחוזי הצבעה גבוהים. מדובר במשימה לא פשוטה, במיוחד לנוכח נתוני דוח של קרן אסיה (The Asia Foundation) - ארגון בינלאומי ללא כוונות רווח שפועל מארצות הברית במטרה לסייע לשפר את איכות חייהם של תושבי אסיה ולקדם את הדמוקרטיה ביבשת. דוח זה, מאפריל 2014, מצא כי 82 אחוז מהתושבים לא ידעו לנקוב בשם של אחת מזרועות הממשל, רק 15 אחוז ידעו שהפרלמנט מאשר חוקים ו-36 אחוז לא ידעו כיצד ממונה ראש הממשלה.

בשל כך, ערכה קרן אסיה בספטמבר האחרון תחרות בין עשרות צוותים של מתכנתים על פיתוח אפליקציות שיספקו מידע לקראת הבחירות. האפליקציה שזכתה בפרס הראשון מאפשרת למשתמשים לחפש את המועמדים באזורי הבחירה שלהם ומספקת מידע אישי על כל אחד מהם. מדובר בעובדה דרמטית במדינה שבה שררו עד לפני שנים אחדות צנזורה נוקשה על המידע ומגבלות על יכולתם של התושבים להחזיק בטלפונים אישיים. ואולם, במסגרת הרפורמות שהובילה הממשלה קיבלו שלוש חברות תקשורת (שתיים מהן זרות) רישיונות להפעלת רשתות ניידות ומשרד התקשורת החל למכור כרטיסי SIM זולים. לפי נתוני משרד התקשורת מסוף 2014, 13.4 מיליון תושבים החזיקו בטלפון נייד, 11.6 מיליון היו בעלי טלפון קווי (לעומת 1.64 מיליון במהלך 2011-2010) ול-3.5 מיליון תושבים הייתה גישה לאינטרנט (לעומת 38 אלף בלבד במהלך 2011-2010).

גם ועדת הבחירות המרכזית השקיעה מאמצעים בעידוד ההצבעה, בין השאר באמצעות סרטוני אנימציה שהפצירו באזרחים לבדוק את רשימות הבוחרים כדי לוודא ששמותיהם מופיעים שם ושיוכלו לממש את זכותם. הוועדה אף גייסה את השחקנית והבמאית אנג'לינה ג'ולי, שביקרה במדינה ביולי האחרון, לסרטון עידוד לבוחרים.

"אני יודעת מביקורי עד כמה הבחירות האלה חשובות. אני רוצה לקרוא לכם לממש את זכותכם להצביע ולהיספר ב-8 בנובמבר", אמרה ג'ולי בסרטון שפורסם בספטמבר בעמוד הטוויטר של ועדת הבחירות. "אל תישארו מאחור. היו חלק מהרגע ההיסטורי הזה".

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון נובמבר של המגזין "מסע אחר"

הפתעה בתיבה: הדואר על פרשת דרכים

ביום שישי האחרון (9.10) צוין יום הדואר הבינלאומי, אשר נועד "ליצור מודעות לתפקיד הדואר בחייהם היומיומיים של האנשים ושל העסקים". לנוכח הרפורמה בדואר ישראל, אשר מעוררת לא מעט תרעומת וזעם ציבורי, בחנתי את המתרחש בעולם בניסיון לברר אם יש עוד עתיד למכתב בעידן הדואר האלקטרוני והווטסאפ

ג'ון הנסון, מוכר גרביים מנוטינגהם, הורה לרעייתו שלא לקבל מכתבים אלא אם הם מגיעים מאנשים מסוימים, שאת שמותיהם השאיר לה בעת שיצא לדרכים כדי למכור את מרכולתו. "כאשר אדם יוצא לחפש עבודה, הוא חייב לקחת את כל משפחתו אתו, לפעמים עם ילד אחד על הידיים, או שאשתו חייבת להישאר מאחור. ואני יודע שהסבל שלה קיצוני בגלל שאינה יודעת איפה בעלה כי היא לא שומעת ממנו. אולי לאותו אדם, שמקבל רק שישה פנס (pence), מעולם לא היו האמצעים לשלם את עשרת הפנס עבור מכתב, כדי שאשתו תוכל לדעת היכן הוא. אנחנו מנותקים מקרובינו בגלל העלות הגבוהה של משלוח דואר", הסביר הנסון בעת שהופיע בפני הוועדה הנבחרת של בית הנבחרים לבחינת מצב הדואר הבריטי בשנת 1837.

גם ג'ון ברואין (Brewin) מסירנססטר (Cirencester) שבדרום מערב אנגליה, חבר בכיר בקהילת הקוויקרים, הופיע בפני חברי הוועדה ולא הסתיר את ביקורתו על הדואר. "שישה פנס הם שליש מהמשכורת היומית של אדם עני", אמר. "אם ג'נטלמן, שההון שלו הוא אלף פאונד בשנה, או שלושה פאונד ביום, צריך לשלם שליש מההכנסה היומית שלו בשביל מכתב, באיזו תדירות הוא יכתוב מכתבים של ידידות?".

זו הייתה המציאות המורכבת של הדואר הבריטי בשנה שבה עלתה על כסאה המלכה ויקטוריה, אחת השליטות המשפיעות ביותר בתולדות הממלכה המאוחדת. התשלום על מכתבים נחשב למס והיה תלוי בכמות הדפים של המכתב ובמרחק ליעד, ואם משקלו של המכתב היה גדול מאונקיה (28.34 גרם), התשלום היה קופץ פי ארבעה. על כן, מכתב בודד מדבלין ללונדון, מרחק של כ-460 קילומטר, היה מגיע לעלות של שילינג ושלושה פנס, בעוד שהתשלום על מכתב במשקל של כשתי אונקיות מלונדון לקרוידון, מרחק של 13 קילומטרים בלבד, היה קופץ לשני שילינגים וארבעה פנס.

לפני הנהלים באותה תקופה, התשלום על משלוח דואר היה נופל על הנמען, ואם הוא לא היה מסכים לשלם את הסכום הגבוה, המכתב היה חוזר לשולח. אם אדם אכן חיכה למכתב, אבל בדיוק לא היה בביתו כאשר הדוור הגיע, הוא עלול היה לאבד את ההזדמנות לשמור על קשר עם קרוביו ועם מכריו.

יותר מכך, מאחר שנקודת ההפצה הראשית הייתה לונדון, והדואר הגיע אליה פעם אחת ביום ויצא ממנה פעם אחת ביום – למעט ימי ראשון – ומאחר ששירותי החלוקה היו מצומצמים מאחר שלא בכל יישוב היה , התדירות של משלוחי הדואר הייתה נמוכה ביותר. לפי הנתונים הרשמיים מאותה תקופה, אדם באנגליה ובווילס קיבל מכתב רק פעם בשלושה חודשים בממוצע, בסקוטלנד הנתון עמד על מכתב פעם בארבעה חודשים ואילו באירלנד רק פעם בשנה.

מי שביקש לנצל את התסכול הציבורי היה רולנד היל (Hill), איש חינוך שבעצמו הרגיש את נטל המחיר של הדואר כאשר בשנת 1827 נאלץ לצמצם את ההתכתבות עם מי שלימים הפכה לרעייתו בגלל העלויות הגדולות. בשנת 1837 הוא שלח לממשלה הבריטית, ולאחר מכן גם פרסם בפומבי, חוברת בשם "רפורמה בדואר: החשיבות שלה והיישומיות שלה", ובה התייחס בהרחבה לכשלים שהפכו את הדואר לגוף בלתי יעיל. הצעתו הייתה להפוך את המצב באמצעות הטלת התשלום על השולח עם בול בעלות של פני למכתב במשקל של עד חצי אונקיה, בלי קשר למרחק שהוא צריך לעבור. התוכנית זכתה להתנגדות מצד פוליטיקאים שטענו כי אינה מבוססת על עובדות ולא תזכה להצלחה, אולם כאשר אחרי שהציבור המתוסכל מהדואר האיטי והמושחת הביע תמיכה גורפת ביוזמה, שינו המחוקקים את עמדתם ובדצמבר 1839 אישר בית הנבחרים בלונדון את חוק הבולים.

היל אמנם לא היה הראשון שהציע להשתמש בבולים לצורך תשלום על דואר, אולם הוא היה הראשון שהצליח לקדם את הרפורמה, וכאשר פרש מתפקיד המזכיר הממונה על הדואר בשנת 1864, שיטת הבולים הייתה נפוצה כבר בכל יבשת אירופה, בקנדה, ארצות הברית ומצרים. בזכותו של היל, שגם פעל להגדלת מספר סניפי הדואר ברחבי הממלכה המאוחדת, הדואר הפך לכלי תקשורת נפוץ כאשר מספר המכתבים עלה מ-76.5 מיליון ערב כניסת הרפורמה לתוקפה בשנת 1839 ל-642 מיליון מכתבים וגלויות בשנת 1863. "התוכנית של היל התפשטה כמו אש בעולם המתורבת", ספד לו ראש הממשלה, וויליאם גלדסטון, אחרי מותו בשנת 1879. "נראה שמעולם לא היו המצאה מקומית (עד כמה שהייתה כזו) ושיפור שעוד בתקופת חייו של המחבר שלהם זכו ליישום לטובת כל בני האדם".

שמו של היל מתנוסס כיום על אחד מאולמות הוועידה של איגוד הדואר העולמי, הסוכנות הבינלאומית שמפקחת על תעבורת הדואר בעולם שיושבת בברן שבשווייץ. האיגוד הוקם ב-9 באוקטובר 1874, והחל משנת 1969 מצוין תאריך הייסוד באופן רשמי כיום הדואר הבינלאומי, שלפי האו"ם נועד "ליצור מודעות לתפקיד הדואר בחייהם היומיומיים של האנשים ושל העסקים ולתרומתו להתפתחות החברתית והכלכלית של מדינות".

גיליון בולים לציון מאה שנה למותו של רולנד היל

לחשוב על העתיד

כמו בימיו של היל, גם כיום נמצא הדואר בפני פרשת דרכים משמעותית לעתידו. "מערכת הדואר הופכת לרלוונטית פחות ופחות בשביל החלפת מסרים בין אנשים פרטיים כי כולנו משתמשים בדואר אלקטרוני, באתרי שיתוף חברתיים כמו פייסבוק ובאפליקציות מסרונים כמו וייבר או מסנג'ר", הסביר לי ד"ר קריסטיאן סונג מהמחלקה לתקשורת, עסקים וטכנולוגיות מידע באוניברסיטת רוסקילה (Roskile) בדנמרק ואחד ממייסדי הרשת למחקר הדואר שמאגדת חוקרים בתחום. עם זאת, הוא הדגיש כי "עבור משלוח של חפצים אחרים, כמו מכירה ומשלוח של מוצרי צריכה ובשביל מסחר אלקטרוני באופן כללי, מערכת הדואר הפכה לרלוונטית באופן משמעותי".

לפי סונג, על מנת להתמודד עם המציאות החדשה, צריכים הממשלות ושירותי הדואר לבצע כמה התאמות. "מדינות רבות עדיין דורשות מהדואר לבקר בכל בית חמש ואפילו שש פעמים בשבוע, ייתכן שזו תקנה שכבר אינה הכרחית", אמר. "בנוסף, רשויות הדואר ממשיכות להפוך את מערכות מיון המכתבים שלהן לאוטומטיות ולצמצם את מספרן, אבל מהעבר השני, יש צורך בהשקעה בטיפול בחבילות בשל העלייה בסחר האלקטרוני". הוא גם הדגיש כי יש חשיבות להטמעת אפליקציות ושירותים מתקדמים נוספים שיאפשרו לסוכנויות הדואר להיות בקשר ישיר עם הלקוחות. "הלקוחות לא רוצים לנסוע לסניף דואר כדי לעמוד בתור אם הם יכולים לנהל את הצרכים שלהם ישירות דרך הסמארטפון, הטאבלט או המחשב", הבהיר.

בעוד ישראל נמצאת כיום בעיצומה של רפורמה מקיפה ברשות הדואר, ישנן מדינות שכבר הטמיעו בהצלחה את השינויים הנדרשים ומפתחות גם את השלבים הבאים. בדנמרק, פועל מזה 14 שנה שירות דואר דיגיטלי מאובטח (e-Bok), שמאפשר יצירת קשר בין עסקים כדוגמת בתי חולים ובנקים לבין הלקוחות הפרטיים תוך צמצום הצורך בנייר ושמירה על הסביבה.

השירות מופעל על ידי רשות הדואר הממלכתית וקבוצת נטס (Nets) שעוסקת בתחום שירותי מידע ותשלומים וכיום יש לו יותר משלושה מיליון משתמשים (בדנמרק יש כ-5.6 מיליון תושבים). לפני שלוש שנים הופעל השירות גם בנורבגיה, ולפי מנכ"ל רשות הדואר המקומית, דאג מיידל (Mejdell), ההחלטה לעבור לתחום הדיגיטלי אמנם פוגעת בתחום של חלוקת הדואר – שצפוי להצטמצם לשלושה ימים בלבד בשבוע – אולם היא בוצעה מתוך מחשבה על העתיד. "אם לא נעשה את זה, מישהו אחר יעשה", אמר בראיון לבלומברג ביולי 2014. "ככה לפנות אנחנו משיגים נתח בעתיד".

האם ייעלם בשנים הקרובות? סניף דואר

באוויר ובקור

שווייץ הייתה אחת מפורצות הדרך בתחום שינוע פריטי הדואר. כבר ב-1857 פעלו במדינה קרונות הרכבת הראשונים שיועדו להעברת המכתבים, בשנת 1903 החל השימוש בכלי רכב ממונעים ועשר שנים לאחר מכן כבר הופעל שירות אווירי. ביולי השנה, סיפק שירות הדואר השוויצרי בשורה חדשה – "זינוק קוונטי", כפי שכינה זאת מנהל הלוגיסטיקה, דיטר במבאואר – כאשר החל לבצע ניסויים ברחפן שיכול לשאת מטענים במשקל של עד קילוגרם אחד למרחק של יותר מעשרה קילומטרים, כאשר הכוונה היא כי בתוך חמש שנים השימוש בכלי הטיס הבלתי מאוישים יהיה נפוץ (בדומה לכוונתה של חברת "אמזון" שגם מפתחת מוצר דומה).

במבאואר ציין כי הרחפן, שמצויד במערכת GPS שמאפשרת לו להביא את החבילה למקום מדויק, צפוי לספק לדואר השוויצרי יכולת להגיע גם למקומות שכיום הוא מתקשה להעביר אליהם דואר וציוד חיוני כמו העיירה גרינדלוולד (Grindelwald) שעל הר היונגפראו שאליה מגיע הדואר באמצעות מגלשות סקי בימי החורף הסוערים או הכפר קווינטן (Quinten) ששוכן על גדות אגם ואלן (Walensee) והגישה אליו היא רק באמצעות סירה. "הדואר השוויצרי שולח באופן אמין, בלי קשר לפני השטח – אפילו בגיאוגרפיה המאתגרת של שווייץ", אמר בנאום לציון תחילת הניסויים ברחפן. "תמיד עשינו את זה. מה שהשתנה לאורך 160 השנים האחרונות זו הטכנולוגיה שניצלנו כדי להשיג את זה".

גם בהוטן, הממלכה הקטנה ששוכנת בהרי ההימלאיה בין הודו לבין סין, מתמודדת עם בעיה של כפרים קטנים מרוחקים שלא תמיד ניתן ליצור איתם קשר בשל תנאי שטח מורכבים או אקלים סוער. בשנת 2006, יצא לדרך פרויקט משותף של רשות הדואר של בהוטן, חברת הטלקום המקומית יחד עם איגוד הדואר העולמי ואיגוד התקשורת הבינלאומי במסגרתו 32 סניפי דואר חוברו למחשבים ולאינטרנט ובעוד שישה סניפים באתרים מרוחקים שבהם לא ניתן היה להשיג קישוריות אינטרנט באופן פיזי בשל התנאים המורכבים הוצבו צלחות לוויין לצורך יצירת התקשורת. הפרויקט מאפשר לקלוט את הדואר בתצורה אלקטרונית ולשלוח אותו כדואר מודפס לכתובת המיועדת, ובנוסף יכולים התושבים לקבל שירותי אינטרנט, פקס וטלפון, מסמכים ממשלתיים וקצבאות ולהעביר כספים.

מקום שבו הדואר עדיין שומר על תפקידו המסורתי גם בעידן הטכנולוגי של המאה ה-21 הוא פורט לוקרוי (Port Lockroy) בטריטוריה הבריטית באנטרקטיקה, סניף הדואר הדרומי ביותר בעולם שנמצא במרחק של יותר מאלף קילומטר מחופי צ'ילה וארגנטינה. תחנת הדואר נמצאת במבנה משותף עם המוזיאון וחנות המזכרות שאותו מתפעלים ארבעה אנשי צוות שמגיעים למקום רק בעונת הקיץ המקומית – בין נובמבר לבין מרץ – ונאלצים להסתדר בלי אינטרנט מהיר, עם אור מסביב לשעון, ולעתים בלי חשמל, אבל זוכים לחברתם של כ-3,000 פינגווינים לבני אוזן שמתגוררים במקום ונהנים מנוף קסום של קרחונים ומים כחולים.

פינגווינים ליד סניף הדואר באנטרקטיקה

סניף "דואר הפינגווינים", כפי שהוא מכונה, מטפל ב-70 אלף גלויות שנכתבות על ידי כ-18 אלף תיירים שמבקרים בחודשי הקיץ ונשלחות חזרה ל"ציוויליזציה" על המעבורות שמביאות את התיירים. "זה מפתיע אנשים שהם יכולים להיות כל כך רחוק מהבית ועדיין למצוא את הרעיון המוכר של סניף דואר ושיש הזדמנות לשמור על קשר", אמרה אחת העובדות, ג'יין קופר, לערוץ השידור הציבורי האמריקאי (PBS) ששידר סרט תיעודי על פורט לוקרוי בינואר השנה. "אנשים תמיד כותבים על פינגווינים ויש הרבה מסרים על אהבה, אהבה למשפחה ולחברים ואני חושבת שזה כי המקום הזה רומנטי", ציינה סגנית מנהל הסניף, קריסטי לסלי.

כשהוא נשאל כיצד ייראה הדואר בעוד עשרים עד שלושים שנה לנוכח התהפוכות שעוברות עליו כעת, ד"ר סונג מעריך כי הוא צפוי לשנות את פניו באופן ניכר, אבל לא להיעלם לחלוטין. "אני חושב שיש סיכוי שמדינות מסוימות יאפשרו לתושבים שלהן להיפטר מתיבות הדואר ובמקום זאת יהיו תיבות דואר אלקטרוניות מאובטחות", אמר. "מהעבר השני, מסחר אלקטרוני גדל בעשרים אחוז בשנה באירופה ובין עשרה לעשרים אחוז בצפון אמריקה ובמרבית אסיה, ולכן אנשים אולי יבחרו שתהיה להם תיבה גדולה ביותר לחבילות. סניפי הדואר גם ימשיכו להיות קיימים לתקופה מסוימת, אבל במדינות רבות התפקיד יועבר לסופרמרקטים או לשחקנים אחרים, ולכן סניף הדואר יהיה למעשה דוכן בסופרמרקט".

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון חודש אוקטובר של המגזין "מסע אחר"

כאילו בלעה אותם האדמה: על קורבנות ההיעלמות הכפויה

היום מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה, המוגדרים על ידי האו"ם כ"אנשים אשר נעצרו, עוכבו לחקירה או נחטפו בניגוד לרצונם או שחירותם נשללה מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה". ארגון הסבתות של כיכר מאי שפועל בארגנטינה הצליח לאתר מאז הקמתו יותר ממאה נכדים שנעלמו בתקופת המשטר הצבאי, ועדיין, גם בימינו, בני אדם נעלמים במקומות שונים בעולם

פעילת זכויות האדם, אסטלה דה קרלוטו, היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בארגנטינה וזוכה גם להוקרה ברחבי העולם. זה 26 שנה שהיא עומדת בראש ארגון הסבתות של כיכר מאי ומשמיעה קול שפועל כדי לזכור ולא לשכוח את פשעיה של אחת התקופות האפלות ביותר בתולדותיה של המדינה הדרום אמריקאית - שלטון החונטה הצבאית (1983-1976) שרדפה, עינתה, רצחה והעלימה עשרות אלפי פעילי שמאל, אנשי רוח ואזרחים תמימים שנחשדו בהתנגדות למשטר.

מספרים האמיתיים של הקורבנות אינם ידועים משום שהחונטה הסתירה את הנתונים, ולכן פורסמו לאורך השנים גרסאות שונות: הוועדה הלאומית להיעלמות בני אדם טענה בשנת 1984 כי מספר הנרצחים והנעלמים עומד על כ-9,000 בני אדם, משרד זכויות האדם גרס בשנת 2003 כי המספר עומד על 13 אלף בני אדם וארגוני זכויות אדם בארגנטינה מציינים כי כ-30 אלף בני אדם נרצחו או נעלמו.

לצד חברותיה לארגון, פעלה קרלוטו במשך שנים בניסיון לאתר את עקבותיהם של כ-500 תינוקות שנולדו בעת שהאמהות שלהם הוחזקו במעצר ולאחר מכן נעלמו אחרי שקציני הצבא רצחו את ההורים שנחשדו בפעילות במסגרת ארגוני שמאל. היא עזרה לעלות על עקבותיהם של יותר ממאה מהילדים הנעלמים, שבדרך כלל הועברו למשפחות שהיו מקורבות לאנשי הצבא, אך תמיד תהתה מה עלה בגורל הנכד שלה - גידו.

בתה של קרלוטו, לורה, סטודנטית להיסטוריה שהייתה פעילה בתנועת הצעירים של תומכי משטר פרון (שהופל על ידי הקצינים), נחטפה בנובמבר 1977, בעת שהייתה בחודש השלישי להריונה, על ידי אחת מיחידות המוות שהפעילו אנשי הצבא בעיר לה פלאטה (La Plata), ונלקחה למתקן סודי. בן זוגה ואבי הילד, וולמיר מונטויה, שהיה חבר בארגון גרילה, נחטף אף הוא, עבר עינויים והוצא להורג. לורה ילדה את בנה, כשהיא קשורה באזיקים, ביוני 1978, וחודשיים מאוחר יותר נורתה למוות. רק אחרי שגופתה הוחזרה להוריה, התברר להם שבתם הייתה בהיריון ושנולד להם ילד.

קרלוטו הצטרפה לקבוצה של סבתות שעברו חוויה דומה לשלה והתקבצו בכיכר מאי שבמרכז בואנוס איירס, מול ארמון הנשיאות ובנייני ממשל נוספים. יחד הן הקימו את תנועת הסבתות של כיכר מאי, שדרשה מקציני הצבא לספר להם מה עלה בגורל הילדים, שמספרם לפי ההערכות שלהן הגיע ל-500. הן המשיכו את החיפושים גם לאחר חזרת הדמוקרטיה, תוך כדי הובלת קמפיינים תקשורתיים שנועדו להבטיח כי הסוגיה אינה יורדת מסדר היום הציבורי, כולל הקמת בנק דנ"א עם דגימות שלהן שנועד לאפשר לכל מי שחושד כי הוא אחד מאותם ילדים נעדרים לתת דגימה משלו לצורך השוואה. הן אף היו מועמדות לפרס נובל לשלום לפחות שש פעמים על פעילותן.

הפעילות מפגינות בכיכר מאי

גידו וסבתא

באוגוסט 2014, אחרי שכבר אותרו 113 מהילדים הנעלמים, זכתה גם קרלוטו להגשים את חלומה בגיל 83. איגנציו הורבן, מנהל בית ספר למוזיקה ומנהיג להקת ג'ז מהעיר אולווריה (Olavarría), גדל עם הוריו בחווה כפרית בשטח שהיה שייך לבעל אדמות עשיר ומקורב לצבא, אבל רק בקיץ שעבר גילה כי הוא מאומץ. הוא החליט לתת דגימה בבנק הדנ"א של תנועת הסבתות בלי לפתח ציפיות, אבל בתוך זמן קצר התברר כי הוא גידו, הנכד האבוד של קרלוטו.

בתחילת אוגוסט התרחש כאמור האיחוד שריגש את כל ארגנטינה ועורר התלהבות גם בקרב כוכבי הכדורגל דייגו מרדונה וליאו מסי. "מה שקורה לי זה נפלא וקסום", אמר הורבן-קרלוטו לעיתונאים שסיקרו את המפגש בינו ובין סבתו ובני משפחה נוספים בבואנוס איירס. "לא רציתי למות בלי לחבק אותו", הוסיפה קרלוטו.

מאז, התגלו עוד שני ילדים נעלמים שהתאחדו עם בני משפחותיהם, ועל אף גילן המתקדם, מבטיחה קרלוטו כי היא וחברותיה אינן מתכוונות להפסיק עם המשימה. "המחשבה היחידה שהייתה לי (בעת המפגש עם הנכד – ח"א) היא שלורה יכולה לנוח כעת בשלום", אמרה קרלוטו ל"גרדיאן הבריטי" ביוני השנה. "חשתי שלורה אמרה לי: 'אימא, המשימה הושלמה'. אבל יש עדיין הרבה מה לעשות. אני מתכוונת להמשיך ולחפש אחרי נעלמים נוספים".

בעוד הסבתות מחפשות אחרי נכדיהן, האימהות של כיכר מאי - תנועה שהוקמה ב-1977 - מבקשות לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שהועלמו על ידי אנשי הצבא ותומכיהם. מדי יום חמישי, כפי שעשו עוד בימי החונטה על אף האיומים וההטרדות, הן ממשיכות להתייצב בכיכר ולשמר את זכרם של הנעלמים, למרות גילן המופלג. "אנחנו חלושות, אבל כאשר אנחנו מגיעות לכיכר, זה פשוט נעלם", אמרה מנהיגת הארגון הבה דה בונפיני בת ה-86, בריאיון לאתר OZY במאי השנה. היא הבטיחה כי הן ימשיכו להילחם עד היום האחרון "כי מרבית האמת נותרה עלומה".

אף שחילוקי דעות סביב אידיאולוגיה, דרכי פעולה ויעדי המאבק הביאו להקמת ארגונים נוספים שמטרתם לדעת מה עלה בגורלם של הנעלמים והנרצחים, כל הגופים שותפים לרצון להמשיך ולחשוף את כל האמת סביב הימים האפלים של החונטה. מי שבא לעזרתם הוא האפיפיור פרנציסקוס – יליד ארגנטינה בעצמו שעמד בראש מסדר ישועי בזמן הרודנות הצבאית. באפריל השנה הורה פרנציסקוס על פתיחת ארכיוני הוותיקן כדי לחשוף את כל המידע שאספו אנשי הכנסייה באותן שנים הן מהקהילות שאותן הובילו והן מקשריהם עם קציני הצבא.

זווית נוספת במאבק של ארגוני זכויות האדם היא הרצון למצות את הדין עם האחראים לפשעים החמורים של ימי החונטה. אחרי נפילת הרודנות, החלו הליכים משפטיים נגד מאות אנשי צבא, כולל המפקדים הבכירים ביותר, ונגזרו עליהם עונשים ממושכים, אך בשנת 1986 התקבל חוק שעוצר את המשפטים אחרי שהצבא איים לבצע הפיכה חדשה. זאת ועוד: בשנת 1990, העניק הנשיא קרלוס מנם חנינה לבכירים הכלואים כחלק מרצונו להביא לפיוס לאומי.

רק בשנת 2003, תחת שלטונו של הנשיא נסטור קירשנר ולאחר מכן של רעייתו כריסטינה פרננדס דה קירשנר, בוטלו החוקים השנויים במחלוקת והתחדשו החקירות והמשפטים נגד המעורבים במעשי הרצח, העינויים וההיעלמויות הכפויות. לפי נתוני המרכז ללימודים משפטיים וחברתיים, ארגון בלתי ממשלתי להגנה על זכויות אדם, עד אוגוסט 2014 התקיימו 121 משפטים על עברות שבוצעו בזמן החונטה והם הביאו ל-503 הרשעות בפשעים נגד האנושות.

קרלוטו במפגש האיחוד עם הנכד האבוד

תופעה עולמית

היום, ה-30 באוגוסט, מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה. לפי הצהרת האו"ם מדצמבר 1992 בדבר הגנה על כל בני האדם מפני היעלמות כפויה, היעלמות כפויה מתרחשת כאשר "אנשים נעצרים, מעוכבים לחקירה או נחטפים בניגוד לרצונם או שחירותם נשללת מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה, או על ידי קבוצות מאורגנות או אנשים פרטיים שפועלים בשם ממשלה או בתמיכתה הישירה או העקיפה, בהסכמתה הגלויה או בהסכמתה שבשתיקה, וכאשר יש סירוב לגלות מה עלה בגורלם או מהו מיקומם של אותם אנשים או סירוב להכיר בכך שחירותם נשללה מהם, אשר מציב אנשים כאלה מחוץ להגנת החוק".

עוד קובע האו"ם כי היעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות מאחר שהקורבנות מאבדים את זכותם להיות מוכרים כבני אדם בפני החוק וכך נשללות מהם זכויות בסיסיות נוספות - הזכות לחירות ולביטחון, הזכות לא להיות נתונים לעינויים ולטיפול אכזר ובלתי אנושי אחר, הזכות לחיים (אם הקורבנות מאבדים גם את חייהם), הזכות לזהות, הזכות למשפט הוגן, הזכות לריפוי יעיל והזכות לדעת את האמת בנוגע לנסיבות ההיעלמות.

היעלמות בני אדם בארגנטינה היא רק דוגמה אחת של היעלמויות כפויות בהיקף נרחב. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, העלימו המשטר הנאצי בגרמניה והשלטון הקומוניסטי בברית המועצות את מתנגדיהם ואת כל מי שראו בו סיכון לשלטון ולחברה. מאז הפך אמצעי זה לכלי נפוץ של ארגוני טרור ומשטרים רודניים ברחבי העולם, כגון הקמר רוז' בקמבודיה; "המדינה הספרדית" - ספרד תחת שלטונו של הגנרליסימו פרנקו; עיראק בימיו של סדאם חוסיין; בוקו חראם – הארגון האסלאמיסטי הניגרי שחטף בשנים האחרונות מאות נשים וילדות כדי להפוך אותן למחבלות מתאבדות או לשפחות מין עבור הלוחמים (המקרה הזכור ביותר הוא חטיפתן של כ- 270 תלמידות באפריל 2014); וכוחות הביטחון וקרטלי הסמים במקסיקו, שם לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הועלמו יותר מ-26 אלף בני אדם בשנים 2012-2006 במלחמה המדממת שפוקדת את המדינה (בספטמבר שעבר נחטפו 43 סטודנטים בעיר איגואלה שבדרום מקסיקו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהם נשרפו, והחקירה העלתה כי האחראים היו חברי קרטל מקומי ששיתפו פעולה עם ראש העיר ורעייתו ועם אנשי המשטרה המקומיים).

הפגנה למען הבנות שנחטפו בניגריה

הזירה הבולטת ביותר כיום שבה מתרחשות היעלמויות כפויות היא סוריה. על פי סדרה של דוחות שפרסמה ועדת החקירה העצמאית מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם מאז נובמבר 2011, המשטר הסורי אחראי להעלמתם של פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר, של אנשים שנחשדו כמורדים ובני משפחותיהם ושל נערים וגברים בגילים 60-15 כדי למנוע את הצטרפותם לשורות ארגוני המורדים. גם ארגוני המורדים הואשמו בדוחות אלה בהעלמות בני אדם, ובייחוד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) שאחראי לחטיפתם של תומכי השלטון ושל בני דתות וקהילות אחרות שנחשבים בעיניו לכופרים, בעיקר נוצרים ושיעים, גם בשטחים בעיראק השכנה הנמצאים תחת שליטתו.

סמאר סאלח בת ה-25 נחטפה עם ארוסה, העיתונאי מוחמד אל-עומור, על ידי חמושי המדינה האסלאמית במחוז חאלב בנובמבר 2013. אחותה מייסה, שבעצמה הוחזקה בכלא של המשטר במשך חצי שנה אחרי שנחטפה מבית קפה בדמשק, סיפרה על חוסר האונים שגורמת אי הוודאות בנוגע לגורלם של השניים. "אנחנו מתפללים שמישהו יוכל רק לומר לנו משהו לגביהם, אם הם חיים או מתים", אמרה לבי-בי-סי בנובמבר 2014. "אפילו אם סמאר מתה, לפחות תנו לנו את הגופה שלה, תנו לנו לדעת. תגידו לנו כדי שנוכל לנוח".

אריאל דוליצקי, פרופ' למשפט מאוניברסיטת טקסס ויו"ר ועדת האו"ם להיעלמויות כפויות, ציין באוגוסט 2014 כי זוהו מקרים של היעלמויות ב-89 מדינות ברחבי העולם, כולל מקרים של החזקת חשודים בטרור במתקנים חשאיים של הביון האמריקאי כחלק מהמלחמה בטרור אחרי פיגועי ההתאבדות שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. "אנחנו רואים את זה בכל מקום", אמר בריאיון לאתר IBTimes הבריטי. "זו תופעה עולמית".

דוליצקי ועמיתו לראשות הוועדה עמנואל דקו הבהירו כי המדינות שבהן תועדו מקרים של היעלמויות כפויות חייבות להפסיק את התופעה, לאתר את כל הנעדרים, לפצות אותם ולהעניש את האחראים. "כל זה דורש תגובה מוסדית מוצקה ומלאת מחויבות, בעוד בדרך כלל זה נותר כיוזמה של משפחות הנעלמים או השותפים שלהם", אמרו השניים לחברי העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2014. "זמן ההבטחות עבר, כעת הגיע הזמן לפעול. ההכרה בבעיה ובהיקף שלה היא הצעד הראשון והחיוני לקראת פיתוח צעדים יעילים ומקיפים לצורך הכחדתה של התופעה".

הכתבה פורסמה גם בגיליון אוגוסט של מגזין "מסע אחר"

להאכיל את העולם: על יריד האקספו במילאנו

תערוכת "אקספו" העולמית שנפתחה החודש באיטליה מוקדשת לקשר שבין מזון לקיימות, ומטרתה למצוא פתרונות שיאפשרו חלוקה שוויונית של מזון בעולם. אחד הנושאים שיידונו בה הוא מציאת דרכים לסייע לתושבים באזורים הצחיחים של העולם, אשר מהווים 41 אחוז מכלל שטחו של כדור הארץ , להתמודד עם המחסור הגובר במים. גם ישראל זוכה למקום של כבוד

באזור התעשייה שמדרום לדוחה, בירת קטאר, בצלו של מפעל אמוניה, שוכן נווה מדבר קטן וירוק שממנו צפויה לצאת בשורה לא רק לאמירות הקטנה שבמפרץ הפרסי, אלא גם למדינות מדבריות נוספות ברחבי העולם. על פני שטח של כעשרת אלפים מטר רבוע ובעלות של 7.5 מיליון דולר, חברת פרויקט יער הסהרה (The Sahara Forest Project) מנורבגיה מפעילה מאז דצמבר 2012 מתחם ניסיוני שבו מגדלים ירקות ותבואה תוך כדי ניצול מרבי של אנרגיית השמש ומי ים מלוחים, שני מרכיבים שנמצאים בשפע במדינה החמה.

קולטני שמש מפעילים משאבות שמביאות מי מלח לתוך לוחות אידוי מקרטון דמויי כוורת, אשר בתורם הופכים את האוויר המדברי החם לאוויר קריר ולח יותר שמאפשר לגידולים לצמוח, הן בתוך חממות והן בשטחי גידול חיצוניים. נוסף לכך, את מי הים אפשר להתפיל למים המתאימים לחקלאות ולשתייה, בעוד שאריות המלח מהמים שאודו מגיעות לבריכות גדולות ויכולות לשמש להפקת גבס, מלח שולחן וסידן פחמתי שמהווה מרכיב במלט ובבטון. במתחם פועלות גם בריכות שמוזנות במי ים; בבריכות אלה גדלות אצות שאפשר להפיק מהן דלקים ביולוגיים - שיספקו עוד אנרגיה לפרויקט - או לנצלן כמזון לבעלי חיים ולדגים.

"הגישה שלנו מבוססת על תשתית של מי מלח", הסביר מנכ"ל פרויקט יער הסהרה, הביולוג הנורבגי יואכים האוגה, למגזין "הנדסה וטכנולוגיה" ביוני 2014. "אנחנו משלבים את הטכנולוגיות כך שהעודפים ממערכת אחת משמשים כמשאב למערכת אחרת". התוצאות הראו כי הפרויקט – שבו גדלים כ-20 זנים שונים של ירקות, תבואה וצמחים – מספק פוטנציאל ממשי. בשנה הראשונה לעבודתו, הפיק המתחם 75 קילוגרם של ירקות למטר רבוע בשלושה יבולים בלבד, כמות זהה לתפוקה של חווה מסחרית באירופה. מבחינת קטאר, שמייבאת כיום כ-90 אחוז מהמזון שלה ממדינות אחרות, מדובר בתקווה ממשית לצמצום התלות במקורות זרים.

ואולם, אנשי פרויקט יער הסהרה אינם מתכוונים לעצור בקטאר. בימים אלה נבנה מתחם גדול יותר ליד העיר עקבה שבירדן, שיתפרש על פני שטח של 200 אלף מטר רבוע ויתבסס על מים מלוחים מהים האדום. לפי האוגה, תקוות החברה היא להגיע בעתיד גם לאזורים צחיחים אחרים ברחבי העולם כמו מדבר אטקמה (Atacama) בצפון צ'ילה או שקע קטארה (Qattara Depression) בצפון מערב מצרים.

"באמצעות שילוב של טכנולוגיות כאלה, אנחנו יכולים להתמודד עם כמה בעיות גדולות: ליצור מזון ללא פליטת פחמן (כלומר ללא זיהום סביבתי) בכמה מהאזורים הדלים ביותר במים בכדור הארץ, להפיק אנרגיה מתחדשת בשפע, להפוך מדבריות לפוריים ולספק מזון ומחיה למספר גדול של אנשים באזורים של העולם שבהחלט הולכים לסבול משינויי האקלים בעשורים הבאים", ציין מייקל פאולין, אדריכל בריטי שמתמחה בעיצוב בר קיימא ומי שהיה בין מקימי הפרויקט בקטאר, בריאיון לרשת CNN בנובמבר 2012.

דבריו של פאולין מתבססים על הערכות של מדענים מהשנים האחרונות, ולפיהן ההתחממות העולמית צפויה להוביל לגידול בשטח האזורים המדבריים ברחבי העולם. התפשטות האזורים הצחיחים אינה ההשפעה היחידה של ההתחממות העולמית. הדוח החמישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים שפורסם במרס 2014 הזהיר כי "שינויי האקלים צפויים לערער את הביטחון התזונתי" וכי "ללא התאמה לשינויי האקלים, צפויה השפעה שלילית על התפוקה של חיטה, אורז ותירס באזורים טרופיים ומתונים עקב העלייה בטמפרטורות". עוד ציין הדוח כי "השינוי האקלימי צפוי לצמצם את המים המתחדשים על פני הקרקע ובמקורות מים תת-קרקעיים במרבית האזורים הסובטרופיים היבשים ולהגביר את התחרות על המים".

הפרויקט בקטאר. מתוך אתר "פרויקט יער הסהרה"

חלוקת מזון שוויונית

הסכנה המאיימת על אספקת המזון השוטפת ברחבי העולם היא שעומדת בבסיס התערוכה הבינלאומית "אקספו 2015", שנפתחה במילאנו ב-1 במאי ותימשך עד 31 באוקטובר. 145 מדינות, שלושה ארגונים בינלאומיים ו-13 ארגונים לא ממשלתיים לוקחים חלק בתערוכה.

האקספו מתקיימת בכל חמש שנים במדינה אחרת. היריד הראשון נערך בקריסטל פאלאס שבלונדון בשנת 1851 ועמד בסימן המהפכה התעשייתית, ומאז נערכו עשרות ירידים דומים ברחבי העולם, אשר לא רק סיפקו זירה לחדשנות ולדיון על סוגיות שנוגעות לכלל האנושות, אלא גם הותירו את רישומם על הערים המארחות - מגדל אייפל שנבנה לרגל האקספו בפריז ב-1889, מבנה האטומיום דמוי גביש הברזל שהוקם בבריסל ב-1958 או מגדל "מחט החלל" שנבנה עבור האקספו בסיאטל ב-1962.

התערוכה הנוכחית עומדת בסימן "להאכיל את העולם, אנרגיה לחיים", ונועדה, לדברי המארגנים, לאפשר לכל המשתתפים לעבוד יחד כדי למצוא פתרונות שיאפשרו חלוקה שוויונית של מזון, בעולם שבו 870 מיליון איש סובלים מתת-תזונה מחד גיסא, וקרוב ל-2.8 מיליון בני אדם מתים ממחלות הקשורות להשמנת יתר ולעודף משקל מאידך גיסא (הנתונים מתייחסים לשנים 2012-2010). המטרה היא לקדם שיטות חדשניות לייצור מזון, בין השאר באמצעות שימוש באנרגיה מתחדשת, ולמצוא דרכים לשימור מקורות המים שכה חיוניים לבני האדם.

אחד הנושאים המרכזיים שבו ידונו משתתפי האקספו הוא מציאת דרכים לסייע לתושבים באזורים הצחיחים של העולם, אשר מהווים 41 אחוז מכלל שטחו של כדור הארץ, להתמודד עם המחסור ההולך וגובר במים לנוכח ההתחממות הגלובלית. "תהליכי הבצורת הטבעיים, שמתרחשים שוב ושוב ושאולי נגרמים עקב שינויי האקלים העולמיים - שקשה לאמוד, עשויים להוביל להצטמצמות הקרקע ובשל כך לסכן את התושבים באזורים אלה וסביבם, או למנוע שימוש עתידי בקרקע", מציינים המארגנים. "חיוני לסייע לקהילות המקומיות להתמודד עם המצב הזה ולהתאים את עצמן אליו בלי להחמיר אותו".

מתחם האקספו. מתוך עמוד הטוויטר של התערוכה

הקו הירוק של אפריקה

מתחם מיוחד בתערוכה, אשר מתפרש על פני 4,000 מטר רבוע ומעוצב בסגנון של סופת חול ונווה מדבר, מוקדש לחקלאות ולתזונה באזורים צחיחים ומציג בפני המבקרים את האתגרים שניצבים בפני החקלאים והתושבים במדבריות.

אחד הפתרונות הבולטים שזוכה לאזכור הוא פרויקט הקיר הירוק הגדול באפריקה. במסגרת פרויקט זה, תוקם לאורך 11 מדינות - מסנגל במערב ועד ג'יבוטי במזרח - רצועת צמחייה (עם יותר ממיליון וחצי עצים ושיחים) ברוחב  של כ-15 קילומטר ובאורך של כ-7,700 קילומטר, במטרה לעצור את ההתפשטות של מדבר סהרה לכיוון דרום ולשקם מרחבי מחיה של בעלי חיים, ומקורות אנרגיה ולאפשר תפוקה חקלאית מחודשת.

המבקרים בביתן של סנגל יכולים להתרשם מפרויקט עץ השיטה, שהחל באופן מקומי וכעת מהווה חלק מיוזמת החומה הירוקה; פרויקט זה מופעל על ידי ממשלת סנגל וסוכנות החקלאות של האו"ם (FAO) מאז 2004, ובמסגרתו נשתלים עצי שיטה שגם עוצרים את תהליך המדבור וגם משמשים להפקת גומי ערבי, שנחשב לחומר גלם מבוקש בתעשיית המזון.

"לעצי השיטה יתרונות רבים: הם מזינים את האדמה באמצעות קליטת חנקן שמחדש את הפוריות, מספקים מחסה ליבולים וגם טובים לכלכלה – כי הם משמשים להפקת גומי ערבי, שיש לו שוק בינלאומי", הסבירה נורה ברהמוני מסוכנות המזון של האו"ם בכתבה שפורסמה באתר הסוכנות ביוני 2011. "עץ השיטה הוא גם מקור למספוא למקנה ולמזון לקהילות המקומיות".

בביתן של אנגולה. צילום מהטוויטר של האקספו

הזווית הישראלית

מי שמבקשת לספק פתרונות פורצי דרך לבעיות החקלאות המדברית היא ישראל, שמאז הקמתה הגשימה את חזונו של בן גוריון והפריחה את הנגב, ובכך הפכה לדוגמה ברחבי העולם למדינה בעלת אקלים מדברי שהצליחה לפתח חקלאות משגשגת.

אחד הפתרונות הבולטים הוא שיטת הטפטפות, אשר פותחה בשנות ה-60 על ידי המהנדס שמחה בלאס ואפשרה להזרים מים בחלוקה שווה וממוקדת לכל הגידולים תוך כדי שימוש חסכוני במים. הרעיון החדשני, שאותו הוביל בלאס עם חברת נטפים מקיבוץ חצרים שבנגב, משמש כיום חקלאים בעשרות מדינות ברחבי העולם.

בשיחה שקיימתי עם אלעזר כהן, נציב ישראל לאקספו (הנציג הרשמי של ישראל מול רשויות התערוכה ומי שמתאם את הפעילות הישראלית ביריד), ערב פתיחת התערוכה, הוא סיפר כי המטרה של הביתן הישראלי, שאינו חלק מהמתחם שעוסק בחקלאות ובתזונה באזורים צחיחים, היא "להציג את רוח החדשנות וההתחדשות של ישראל בכלל ובנושאים של האקספו בפרט".

כהן הסביר כי "ישראל, כמי שהתמודדה עם אתגרים של ייצור מזון תוך מחסור תמידי במים ובקרקע, פיתחה טכנולוגיות שאליהן העולם מבקש עדיין להגיע" וכי "בעוד העולם מנסה ליישם את הסיסמה 'לייצר יותר עם מעט', אנחנו כבר שם".

בחזית הביתן ניצב מיזם חקלאי חסר תקדים  - שדה נטוי אמיתי, שעליו גדלים חיטה, תירס ואורז. "השדה הנטוי הוא חשיבה פורצת דרך. רצינו לייצר משהו שיתפוס את העין גם כשיש חזית של 20 מטר בלבד שפונה לכיוון השביל, ולכן בחרנו בשדה הנטוי. גם אם חסרים לך משאבים, אתה לוקח את הקרקע, מרים אותה ומגדל עליה וככה הכפלת את השטח", הסביר כהן. בקצה השדה ניצבים שני מסכי לד ענקיים בגודל 220 מטר רבוע, שלדברי כהן נועדו להראות את השילוב שמייצגת ישראל בין חקלאות מסורתית לטכנולוגיה הייטקית מתקדמת.

השדה הנטוי בביתן הישראלי. מתוך הטוויטר של האקספו

בתוך הביתן יכולים המבקרים לסייר בשלושה אולמות, שכל אחד מהם מביא סיפור אחר: האולם הראשון מציג את סיפורה של ישראל הנוכחית על מגוון תושביה, נופיה ואקלימיה; האולם השני מספר על ארבעה דורות של משפחה חקלאית ישראלית, שעסקה בענף עוד לפני קום המדינה, וממחיש כיצד כל אחד מהדורות התמודד עם האתגרים ומצא פתרונות שקידמו את הענף ואת המדינה; והאולם השלישי מראה כיצד ההמצאות הישראליות בתחום החקלאות מופצות בכל העולם.

כהן ציין גם כי בכל שבוע ייערכו שני אירועים המכוונים לקהלים ספציפיים, מחקלאים וחוקרים ועד אנשי עסקים ותעשיינים. הוא מדגיש כי הפעילות הישראלית אינה עוצרת רק בגבולות התערוכה וכי ברחבי המחוז של מילאנו פועלות חמש חוות טכנולוגיות ענקיות, שמציגות חידושים ישראליים בהשקיה, בפיתוח זרעים, בטיהור מים ובדשנים מתקדמים. לדבריו, הכוונה היא להביא לשם משלחות מכל העולם כדי שיתרשמו בשטח מהיוזמות הישראליות.

כהן סיפר בהתלהבות שאף שהתערוכה טרם נפתחה (נכון לזמן הריאיון עמו), התגובות לביתן מרשימות וכלי תקשורת רבים כבר מתייחסים לחדשנות הישראלית. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ריאיון עם מנכ"ל אקספו, שנערך במרס האחרון במהדורת החדשות המובילה באיטליה ושלכל אורכו הוצגה ברקע ההדמיה של הביתן הישראלי.

"המיקום שלנו הוא ליד הביתן האיטלקי, במפגש הצירים המרכזי של התערוכה, ולכן כל המבקרים יגיעו לאזור ולא יוכלו יתעלם מהשדה הנטוי וממסכי הענק, גם אם הם לא ייכנסו לביתן", אמר כהן. "המארגנים מצפים ל-20 מיליון מבקרים. אם אצלנו יבקרו מיליון וחצי, זו תהיה הצלחה".

כאשר אתה מסתכל על כלל הפעילות באקספו, לא רק על הביתן הישראלי, האם אתה חושב שהתערוכה תקדם את היעד שלה – השגת ביטחון תזונתי, כלומר מציאת דרכים להאכיל את כל תושבי כדור הארץ?

"אני לא חושב שתערוכה אחת תעשה שינוי, אבל היא כן תהווה נדבך. המודעות של מקבלי ההחלטות ושל הציבור בכלל לכל הנושא של ייצור מזון תוך כדי שימור של מקורות המזון צפויה לגדול וזו מטרה בפני עצמה".

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון מאי של "מסע אחר"

זיכרון במחלוקת: מאה שנה לרצח העם הארמני

היום, 24 באפריל, מציינים בארמניה ובמקומות נוספים בעולם מאה שנה לתחילתו של אחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20 - רציחתם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מאנית בשיאה של מלחמת העולם הראשונה. מהם שורשיו של הפשע ההיסטורי, מה מקומו בתולדות האנושות ומה חלקה של הטראומה בחלקם של הארמנים כיום במולדתם ובגולה?

מאז שנחנכה במאי 1991, הייתה כנסיית הזיכרון לרצח העם הארמני בשכונת א-רשידייה בעיר דיר א-זור (Deir ez-Zor) שבמזרח סוריה מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפים מבני הקהילה הארמנית במדינה. אלה הגיעו מדי שנה ב-24 באפריל, כדי להתייחד עם זכרם של מיליון וחצי הנרצחים ברצח העם ב-1915, ששרידיהם של רבים מהם היו טמונים בכנסייה.

לא בכדי הוקם מתחם כנסיית "הקדושים המעונים הארמנים", שכלל גם אנדרטה ומוזיאון, בדיר א-זור. העיר הייתה נקודת הסיום של מצעדי המוות של הפליטים הארמנים שגורשו מאדמותיהם על ידי התורכים העות'מאנים, ושם, במדבר הסורי, נרצחו לפי ההערכות מאות אלפי בני אדם.

"לעתים קרובות, היסטוריונים ועיתונאים משווים את דיר א-זור לאושוויץ ואומרים כי 'דיר א-זור היא אושוויץ של הארמנים'", אמר נשיא ארמניה, סרז' סרקזיאן, במהלך בביקור בכנסיית הזיכרון במרס 2010. "אני חושב שהכרונולוגיה מאלצת אותנו להציג את העובדות בדרך הפוכה: אושוויץ היא דיר א-זור של היהודים. רק דור מאוחר יותר, הייתה האנושות עדה לדיר א-זור של היהודים".

ב-21 בספטמבר 2014, בדיוק ביום עצמאותה של ארמניה, הוחרבה הכנסייה על ידי חמושי ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע"ש). "ברבריות כזו היא פשע חסר מצפון שאינו קשור באופן כלשהו לדת כלשהי", אמר נשיא ארמניה בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ימים אחדים לאחר מכן. "על הידיים שהיו מאחורי פיגוע הטרור הזה לדעת שדיר א-זור, המקום הקדוש של קורבנות רצח העם הארמני, אשר מציין את הזיכרון של הקדושים שלנו ומסמל את המאבק של עמנו למען צדק, אינה יכולה להיעלם מהזיכרון של עמנו", הוסיף אראם הראשון, ראש הקתוליקוס הארמני של הבית הגדול של קיליקיה (שבתחום השיפוט שלו הוא לבנון, סוריה, קפריסין, איראן, המפרץ הפרסי, ארצות הברית, קנדה וונצואלה).

ארמנים מגורשים מבתיהם. צילום: ויקיפדיה

המסע למדבר הסורי 

ב-24 באפריל יציינו בני הקהילה הארמנית במולדתם וברחבי העולם את יובל המאה לאחד מפשעי המלחמה המפורסמים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות האנושות. על אף שנרצחו ארמנים עוד קודם לכן, מועד זה נבחר לציון רצח העם הארמני, משום שבאותו יום בשנת 1915, עצרו השלטונות התורכיים מאות אינטלקטואלים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים ארמנים בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול). העצירים רוכזו במחנות מעצר ליד אנקרה, שם רובם נרצחו. לאחר מכן התרחשו עוד כמה גלי גירוש ומעצר ומספר המגורשים האמיר לכ-2,300 איש. מעטים מהם שרדו.

זו היתה רק ההתחלה. לפי עדי ראייה, ניצולים, צילומים ומסמכים ארכיוניים מארצות הברית, מבריטניה ומגרמניה – אשר הוזכרו גם בדוח של ועדת או"ם ב-1985 – בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נרצחו על ידי השלטון העות'מאני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1916-1915 (לפי הגרסה הארמנית, מעשי ההרג נמשכו עד הקמתה של הרפובליקה התורכית ב-1923). ההשמדה נעשתה בעיקר באמצעות רצח המוני של ארמנים מכל שכבות האוכלוסייה; גירוש של הארמנים מבתיהם בששת המחוזות של רמת אנטוליה, כפי שהיו באותם ימים - ארזורום (Erzurum), סיוואס (Sivas), דיארבקיר (Diyarbakır), ביטליס (Bitlis), ואן (Van) והרפוט (Harput, כיום אלזיג) – שנמצאים מערבית לארמניה של היום, מאזור קיליקיה שלחוף הים התיכון ומקונסטנטינופול; ושליחתם לצעוד בשיירות לעומק המדבר הסורי.

רבים מהארמנים שצעדו בשיירות אלה מתו מרעב וממחלות או כתוצאה מהתעללות מצד תושבים שהתגוררו לאורך נתיבי הגירוש, בעיקר כורדים, אשר ניצלו את היותם של המגורשים חסרי הגנה. היו ארמנים שהצליחו לשרוד אחרי שנמלטו למדינות אחרות, קיבלו את ההצעה להתאסלם או התחבאו בבתי שכניהם, שסיכנו בכך את חייהם.

הסיבה העיקרית לרצח העם הארמני הייתה הרצון לדכא את שאיפותיו הלאומיות. אף שהארמנים, בדומה ליהודים, זכו במשך שנים ליחס סובלני מצד השלטון העות'מאני ויכלו לשמר את אורח חייהם הדתי והתרבותי, החלה במחצית השנייה התעוררות ארמנית לאומית בעידוד של גורמים ארמניים ברוסיה. בתגובה החלו כוחותיו של הסולטאן לטבוח באלפים מבני הקהילה הארמנית הנוצרית. מעשי ההרג קיבלו גם היבט דתי כאשר הארמנים הנוצרים נפלו קורבן להתקפות מצד הכורדים המוסלמים. גם תחת שלטון "התורכים הצעירים", שהדיחו את הסולטאן ב-1908, נמשכו רדיפות הארמנים - שנתפסו על ידי השלטון החדש כמכשול ליישום רעיון הפאן-תורכיות שכלל התפשטות לעבר מרכז אסיה.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914 ושבה עמדה האימפריה העות'מאנית השוקעת לצד הקיסרות הגרמנית, העלתה חשש בקרב ההנהגה התורכית כי הארמנים יהוו גיס חמישי ויסייעו למדינות ההסכמה, ובמיוחד לרוסים, בהשתלטות על שטחים ברחבי האימפריה. זאת אף על פי שמנהיגי הארמנים הביעו את נאמנותם לעות'מאנים. התבוסות שספג הצבא התורכי בפתח המלחמה סיפקו לשלטון העות'מאני את התירוץ להתחיל את טיהור האזורים הארמניים (בה בעת בוצעו מעשי טבח גם בקהילה היוונית ובקהילה האשורית).

פרופ' יאיר אורון מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת שבאוניברסיטה הפתוחה, שנחשב לאבי חקר רצח העם בארץ, מבהיר לי כי אין לו שום ספק שאכן מדובר ברצח עם וכי גם המשפטן היהודי רפאל למקין, שהיגר מאירופה לארצות הברית ואיבד את כל משפחתו בשואה, התייחס למקרה הארמני בעת שטבע את המושג "רצח עם" (Genocide) לראשונה בשנת 1944. "אמנת האו"ם מ-1948 קובעת כי 'רצח עם' הוא הכוונה להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא", הסביר. "חד-משמעית מדובר ברצח עם. התורכים רצו להשמיד את הארמנים כמו שהנאצים רצו להשמיד את היהודים".

הכנסייה ההרוסה בדיר א-זור. צילום מתוך יוטיוב

כיצד זוכרים 

בעיני הארמנים, במולדתם ובגולה, רצח העם הוא חלק מהזהות הלאומית הקולקטיבית שלהם. ריצ'רד הובאניסיאן, פרופ' אמריטוס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס שחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושא רצח העם, סיפר בריאיון שהעניק לי כי הארמנים הקפידו תמיד לאזכר את רצח העם, גם כשהתנאים לא אפשרו זאת – למשל בימי ברית המועצות, לפני שארמניה זכתה בעצמאות (ב-1990). "הסובייטים לא רצו לאומנות ארמנית ודיכאו אותה, אבל ביובל ה-50 התקיימו עצרות בלתי חוקיות רבות ומאות אלפים יצאו לרחובות ולא הסתירו את כעסם", אומר הובאניסיאן, בעצמו צאצא לניצולי רצח העם.

עם זאת, הובאניסיאן מודה כי רק בשנים האחרונות החלו הרשויות הארמניות ללמד את רצח העם בבתי הספר. "תחת השלטון הסובייטי זה לא היה חלק מתוכנית הלימודים והוראת רצח העם צריכה עדיין להתפתח", הוא אומר. "ואולם, מדובר באתגר כי צריך להבין כיצד אפשר ללמד ילדים קטנים על כך מבלי לגרום לטראומה, כדי שלא יחיו בפחד מתמיד".

גם אורון, שמעביר כיום קורס על רצח עם באוניברסיטה בירוואן (Yerevan), מציין כי המורשת של רצח העם היא חלק מההוויה של הארמנים בארצם ובתפוצות. "מדובר בדור רביעי וחמישי מאז רצח העם והסטודנטים כבר אינם מכירים ניצולים בחיים, אבל זה נוכח בהוויה שלהם ואין זה מרפה מהם", הוא אומר. "הצעירים בגולה מדברים ארמנית ובוחרים להיות ארמנים והם נאבקים למען ההכרה במדינה שלהם בעולם. זוהי טראומה שאינה מרפה מהם".

הזיכרון בא לידי ביטוי בדרכים שונות. מדי שנה מלווים טקסים רשמיים, קונצרטים, כנסים ועצרות פוליטיות את יום הזיכרון, החל כאמור ב-24 באפריל. לנוכח התאריך ההיסטורי של יובל המאה, האירועים הנוכחיים משתרעים על פני כל השנה ונערכים גם במדינות רבות ברחבי העולם. כך למשל, בחודש מרס נערך בירושלים קונצרט תחת הכותרת "איתך ארמניה" כחלק מסדרת קונצרטים דומים בערים מרכזיות בעולם. באותו חודש התקיים פסטיבל רד זון השנתי לחופש הביטוי באוסלו בסימן רצח העם, ובנובמבר צפוי לצאת לאקרנים סרט הוליוודי חדש בשם "מחרוזת האבן של פומגרנאטה", אשר מביא את רצח העם דרך סיפורה של שרשרת ארמנית עתיקה.

נוסף לכך, אתרי זיכרון חדשים ייחנכו בכמה ערים בעולם, בהן לאס וגאס ואתונה, ויצטרפו ליותר מ-130 אנדרטאות ואתרי זיכרון שכבר הוקמו לזכר קורבנות רצח העם ברחבי העולם. החשוב ביותר שבהם הוא המתחם להנצחת רצח העם הארמני, ששוכן על גבעה מעל בירת ארמניה, ירוואן. המתחם כולל מוזיאון-מכון מחקר (Armenian Genocide Museum-Institute), אשר מציג תערוכות על רצח העם, עדויות מוקלטות וכתובות של ניצולים ומסמכים שמתארים את האירוע ההיסטורי. כמו יד ושם בישראל, גם המוזיאון הארמני הוא בבחינת אתר חובה לכל מנהיג זר שמבקר במדינה.

על אף המודעות הבינלאומית הגבוהה לרצח העם הארמני, במיוחד השנה, עדיין מדובר בנושא רגיש מאוד מבחינה פוליטית בשל עמדתה של תורכיה. מאז הקמתה של הרפובליקה התורכית על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, השלטון התורכי מכחיש באופן גורף כל תוכנית לרצח מתוכנן של העם הארמני. על פי העמדה הרשמית של התורכים קרוב ל-300 אלף ארמנים אכן מתו, אך הם נהרגו במסגרת הלחימה שהשתוללה באותן שנים.

תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן, נראה היה כי המגמה מתחילה להשתנות. בשנת 2009 חתמו תורכיה וארמניה על פרוטוקולים שבהם סוכם על פתיחה מחודשת של הגבול ועל תחילתו של סחר בין המדינות, אך ההסכמים לא עסקו בסוגיה של רצח העם. ביום הזיכרון לרצח העם בשנה שעברה, הביע ארדואן תנחומים על מותם של הארמנים ועל גירושם, אם כי נמנע מלהתנצל רשמית על רצח העם או להודות כי האירועים היו מתוכננים. "התקריות של מלחמת העולם הראשונה הן הכאב המשותף שלנו", אמר ארדואן, ראש הממשלה דאז ומי שהפך באוגוסט 2014 לנשיא תורכיה. "מיליוני בני אדם מכל הדתות והקהילות האתניות איבדו את חייהם במלחמת העולם הראשונה. אירועים בעלי השלכות בלתי אנושיות – כמו יישוב מחדש – במהלך מלחמת העולם אינם צריכים למנוע מתורכים ומארמנים לגבש עמדות של רחמים והומניות אלה כלפי אלה".

אנדרטת הזיכרון בירוואן. צילום מתוך אתר המוזיאון

מכחישי שואה?

פרופ' הובאניסיאן מבהיר כי מעמדה הבינלאומי של תורכיה הוא שגורם לכך שרק מיעוט מדינות – פחות מ-30 – הכירו רשמית ברצח העם הארמני עד כה, לעומת השואה היהודית שזוכה להכרה בינלאומית נרחבת. "לארמנים יש מעמד פוליטי נחות לעומת התורכים. קל יותר למעצמות לשמור על היחסים עם תורכיה, אפילו אם הן עושות משהו בהקשר של אזכור רצח העם", הוא אומר. "השואה מוכרת יותר כי ישראל והקהילות היהודיות עושות יותר למען הזיכרון ויש להן יותר כוח פוליטי לעומת הארמנים. אני בספק אם היו מכירים בשואה אם גרמניה הייתה מכחישה אותה ואם מדינת ישראל לא הייתה קיימת".

פרופ' אורון מסכים כי מצב זה, ובו מדינות ספורות מכירות ברצח העם הארמני, הוא "עגום מאוד". "העולם ציני. ארמניה אינה שווה בשוק העולמי, בעוד תורכיה שווה מהרבה בחינות", אומר אורון ומדגיש כי "רצח עם מוכחש מכין את הקרקע לרצח עם חדש. אפשר לראות איך בסוריה לא עושים כלום אחרי ארבע שנים עם 300 אלף הרוגים ובדארפור שבסודן ההרג נמשך מאז 2003. והעולם חי עם זה בשלום".

עיקר ביקורתו של אורון מופנית לעבר מדינת ישראל, אשר לדבריו, על אף השואה, לא רק שאינה מוכנה להכיר בקיומו של רצח העם הארמני אלא גם מכחישה אותו ואף לוחצת לטענתו על מדינות אחרות שלא להכיר ברצח העם. אורון אף ציין ציטוט שמיוחס לשמעון פרס, בעת שהיה שר החוץ ב-2001, ובו אמר לכאורה לעיתון טורקיש דיילי ניוז כי "אנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות. לא התרחש דבר הדומה לשואה. הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".

"זהו חילול זכר קורבנות השואה. אנחנו דה פקטו מצדדים בעמדה התורכית וזה דבר פסול מבחינה מוסרית. זה גורם לנו נזק וזה עלול להגיע בהמשך גם לשואה", אומר אורון בכעס. הוא מציין כי מבחינת הארמנים סוגיית ההכחשה של רצח העם היא אובססיה יומיומית וכי ארמנים רבים מדגישים בפניו שההכחשה של ישראל היא "פצע מדמם פתוח" מאחר שבראייתם, ישראל – בשל השואה – הייתה אמור להיות הראשונה שמכירה במה שעבר עליהם.

מאה שנה אחרי רצח העם, אין עוד ניצולים חיים שעדיין נושאים על גופם את הצלקות ויכולים להביא את סיפורם באופן בלתי אמצעי. פרופ' הובאניסיאן מודה כי מדובר באתגר של שימור הזיכרון, בייחוד בקרב הגולים שנמצאים כבר חמישה דורות מחוץ למולדתם. ואולם, הוא מאמין שמורשת הזיכרון של רצח העם תישאר ואף תמשיך לשגשג."כשאני למדתי, היו אולי שני ספרים על רצח העם וכיום יש מאות ספרים בנושא. יש יותר ויותר חוקרים בתחום ויש מודעות ציבורית גדולה יותר לסוגיה לעומת המצב לפני 30 ו-40 שנה".

עם זאת, הובאניסיאן מציין כי הפיכתו של רצח העם הארמני לנושא מוכר ברמה הבינלאומית תלויה "ביכולת של החוקרים ושל הקהילה הארמנית להפוך את הניסיון שלהם לכזה שאינו ייחודי רק לארמנים אלא לכל העולם". "אם השואה מוכרת בעולם זה מפני שזו היסטוריה של העולם ולא רק של היהודים, ולכן רצח העם הארמני צריך להיות מוצג כחלק ממלחמת העולם הראשונה", הוא גורס. "רצח העם הוא חלק מההיסטוריה העולמית ויש לשלב אותו בלימודים של ההיסטוריה האנושית".

פרופ' אורון מודה כי יש פעמים שבן הוא חש שיהיה שינוי ביחס הבינלאומי לרצח העם הארמני, אך לא פעם הוא גם חש את ההפך. המפתח לשינוי, לדעתו, טמון בשינוי ביחסה של ישראל. "אם ישראל תכיר ברצח העם הארמני, גם ארצות הברית תכיר בו ואז כל העולם יכיר בו. כרגע אנחנו מכחישים אותו ובכך אנחנו בעצם עוזרים לתורכים", הוא מסכם בצער.

הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון אפריל של מגזין מסע אחר