ב-28 בדצמבר 1968 פשטו כוחות של סיירת מטכ"ל וסיירת הצנחנים על שדה התעופה הבינלאומי בביירות ופוצצו 14 מטוסים, וזאת בתגובה לרציחתו של אזרח ישראלי בפיגוע נגד מטוס אל על באתונה יומיים קודם לכן. הפשיטה הראשונה של צה"ל בלבה בירה ערבית עוררה תרעומת בינלאומית וגם החמירה את המתיחות בין רה"מ אשכול לשר הביטחון דיין, אולם חשיבותה בעיצוב עקרונות הלחימה הישראלית בטרור שנשמרים עד היום
מבצע "תשורה" שהתבצע בנמל התעופה הבינלאומי של ביירות בדיוק לפני 50 שנה, ב-28 בדצמבר 1968, היה פעולת הקומנדו הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה, של צה"ל בלבה של בירה ערבית, ונועד לספק תגובה מהדהדת לאחד הפיגועים הראשונים של הטרור הפלסטיני בחו"ל.
ב-26 בדצמבר, שני מחבלים שהשתייכו לחזית העממית לשחרור פלסטין תקפו עם רימוני יד ומכונות ירייה מטוס של חברת אל על שעמד להמריא מאתונה וכתוצאה מכך נהרג נוסע ישראלי ודיילת נפצעה קשה. השניים נעצרו על ידי המשטרה היוונית והועמדו לדין, אולם שוחררו אחרי שמחבלים חטפו מטוס של חברת תעופה יוונית שנה וחצי מאוחר יותר.
 |
| אחד המטוסים שנפגעו בשדה התעופה |
ראש הממשלה, לוי אשכול, החליט להגיב באופן נחרץ, ושר הביטחון, משה דיין, הציע לפגוע בנמל התעופה של ביירות, הן בשל ההתקפה נגד מטוס ישראלי, אך גם מאחר שמפקדת ארגון הטרור שכנה בלבנון. הצעתו של דיין התבססה על תוכנית סודית שגובשה בצה"ל חצי שנה קודם לכן, אחרי שמטוס של אל על נחטף לאלג'יריה וחלק מהנוסעים הוחזקו בשבי כ-40 יום. הממשלה אישרה את הפעולה, אולם ישראל ליאור, שהיה המזכיר הצבאי של אשכול, סיפר כי בעוד שהרמטכ"ל חיים בר לב העריך שיהיו ארבעה עד שישה מטוסים על הקרקע, דיין הורה לפוצץ את כל המטוסים הערביים.
מבצע "תשורה" יצא לדרך בשעות הערב של ה-28 בדצמבר בהשתתפות סיירת מטכ"ל וסיירת הצנחנים, תחת פיקודו של קצין צנחנים ראשי, אל"מ רפאל (רפול) איתן. כוחות הקומנדו הגיעו במסוקים לנמל התעופה, פינו את כל המטוסים הערביים שבהם היו נוסעים ופוצצו אותם בזה אחרי זה באמצעות מטעני חבלה. חלק מהלוחמים גם חסמו את הכבישים המובילים לשדה על מנת למנוע הגעת תגבורות. בפעולה, שנמשכה 45 דקות בלבד, הושמדו 13 מטוסים ערביים ומטוס של חברת תעופה מגאנה ומתקנים נוספים בשדה ולא היו נפגעים בקרב הכוחות או בקרב הנוסעים ואנשי הצוות בשדה.
פעולות הקומנדו הישראלית זכתה לכותרות ראשיות בעיתוני העולם שהדגישו את הנועזות של הלוחמים הישראליים שפעלו בביירות, אולם המצב גם עורר תרעומת בינלאומית על הפגיעה המכוונת במטוסים אזרחיים והפגיעה בריבונות לבנון. מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל, בעוד שצרפת הפעילה אמברגו נשק מוחלט, מהלך שהוביל להגברת שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית.
 |
| שער הניו יורק טיימס עם הכותרת על הפשיטה |
על אף תחושות הגאווה בציבור הישראלי, המבצע עורר מתיחות נוספת ביחסים שבין אשכול לבין דיין. ראש הממשלה דרש לדעת מדוע נפגע מספר גדול יותר של מטוסים מההערכות המוקדמות ודיין טען שצילומי האוויר לא הראו בבירור מה מספר המטוסים שהיו על הקרקע. לפי זיכרונותיו של ליאור, ימים אחדים לאחר המבצע הודה ברל לב שהמודיעין אכן הראה שיהיו 12 עד 15 מטוסים, וכי דיין ידע על כך וגם הביע צער על כך שהלוחמים לא הוציאו את השדה מכלל פעולה באופן מוחלט.
הפעולה הישראלית הנועזת גם סיפקה את הבסיס לאופן שבו ישראל ראתה את האופן שבו יש להילחם בטרור, עקרונות שניתן לזהות גם כיום. בנאומו בכנסת לאחר המבצע, הצהיר אשכול כי "אי אפשר שלא להפעיל את זכותנו להגנה עצמית" וכי "אין מדינה רשאית ליהנות מביטחון ומחסינות בשעה שהיא מגדלת בחיקה מתנכלים לאותן זכויות היסוד עצמן, כלפי מדינה אחרת ולאורחיה", כלומר שמדינה שנותנת חסות לטרור מהווה יעד מוצדק לפעולה.
אשכול גם הדגיש כי בניגוד לפיגוע באתונה, הפעולה הישראלית שמה דגש על אי פגיעה בחפים מפשע. בנוסף, שר הביטחון דיין הבהיר כי ישראל מוכנה להיאבק בטרור גם מול הביקורת הבינלאומית, כאשר שרי הממשלה יצאו נגד השתיקה העולמית אחרי ההתקפה ביוון.
בעקבות שני הפיגועים האוויריים, הוחלט כי דלתות תא הטייס במטוסי אל על יישארו נעולות לאורך כל הטיסה. כמו כן, השב"כ הקים יחידה לאבטחת מטוסים, כאשר לאחר ההתקפה באתונה קיבלו הלוחמים גם אקדחים. חודשיים מאוחר יותר, בפברואר 1969, הצליח המאבטח מרדכי רחמים, יוצא סיירת מטכ"ל, להרוג מחבל שהשתתף בהתקפה על מטוס אל על בציריך.
