זיכרון במחלוקת: מאה שנה לרצח העם הארמני

היום, 24 באפריל, מציינים בארמניה ובמקומות נוספים בעולם מאה שנה לתחילתו של אחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20 - רציחתם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מאנית בשיאה של מלחמת העולם הראשונה. מהם שורשיו של הפשע ההיסטורי, מה מקומו בתולדות האנושות ומה חלקה של הטראומה בחלקם של הארמנים כיום במולדתם ובגולה?

מאז שנחנכה במאי 1991, הייתה כנסיית הזיכרון לרצח העם הארמני בשכונת א-רשידייה בעיר דיר א-זור (Deir ez-Zor) שבמזרח סוריה מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפים מבני הקהילה הארמנית במדינה. אלה הגיעו מדי שנה ב-24 באפריל, כדי להתייחד עם זכרם של מיליון וחצי הנרצחים ברצח העם ב-1915, ששרידיהם של רבים מהם היו טמונים בכנסייה.

לא בכדי הוקם מתחם כנסיית "הקדושים המעונים הארמנים", שכלל גם אנדרטה ומוזיאון, בדיר א-זור. העיר הייתה נקודת הסיום של מצעדי המוות של הפליטים הארמנים שגורשו מאדמותיהם על ידי התורכים העות'מאנים, ושם, במדבר הסורי, נרצחו לפי ההערכות מאות אלפי בני אדם.

"לעתים קרובות, היסטוריונים ועיתונאים משווים את דיר א-זור לאושוויץ ואומרים כי 'דיר א-זור היא אושוויץ של הארמנים'", אמר נשיא ארמניה, סרז' סרקזיאן, במהלך בביקור בכנסיית הזיכרון במרס 2010. "אני חושב שהכרונולוגיה מאלצת אותנו להציג את העובדות בדרך הפוכה: אושוויץ היא דיר א-זור של היהודים. רק דור מאוחר יותר, הייתה האנושות עדה לדיר א-זור של היהודים".

ב-21 בספטמבר 2014, בדיוק ביום עצמאותה של ארמניה, הוחרבה הכנסייה על ידי חמושי ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע"ש). "ברבריות כזו היא פשע חסר מצפון שאינו קשור באופן כלשהו לדת כלשהי", אמר נשיא ארמניה בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ימים אחדים לאחר מכן. "על הידיים שהיו מאחורי פיגוע הטרור הזה לדעת שדיר א-זור, המקום הקדוש של קורבנות רצח העם הארמני, אשר מציין את הזיכרון של הקדושים שלנו ומסמל את המאבק של עמנו למען צדק, אינה יכולה להיעלם מהזיכרון של עמנו", הוסיף אראם הראשון, ראש הקתוליקוס הארמני של הבית הגדול של קיליקיה (שבתחום השיפוט שלו הוא לבנון, סוריה, קפריסין, איראן, המפרץ הפרסי, ארצות הברית, קנדה וונצואלה).

ארמנים מגורשים מבתיהם. צילום: ויקיפדיה

המסע למדבר הסורי 

ב-24 באפריל יציינו בני הקהילה הארמנית במולדתם וברחבי העולם את יובל המאה לאחד מפשעי המלחמה המפורסמים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות האנושות. על אף שנרצחו ארמנים עוד קודם לכן, מועד זה נבחר לציון רצח העם הארמני, משום שבאותו יום בשנת 1915, עצרו השלטונות התורכיים מאות אינטלקטואלים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים ארמנים בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול). העצירים רוכזו במחנות מעצר ליד אנקרה, שם רובם נרצחו. לאחר מכן התרחשו עוד כמה גלי גירוש ומעצר ומספר המגורשים האמיר לכ-2,300 איש. מעטים מהם שרדו.

זו היתה רק ההתחלה. לפי עדי ראייה, ניצולים, צילומים ומסמכים ארכיוניים מארצות הברית, מבריטניה ומגרמניה – אשר הוזכרו גם בדוח של ועדת או"ם ב-1985 – בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נרצחו על ידי השלטון העות'מאני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1916-1915 (לפי הגרסה הארמנית, מעשי ההרג נמשכו עד הקמתה של הרפובליקה התורכית ב-1923). ההשמדה נעשתה בעיקר באמצעות רצח המוני של ארמנים מכל שכבות האוכלוסייה; גירוש של הארמנים מבתיהם בששת המחוזות של רמת אנטוליה, כפי שהיו באותם ימים - ארזורום (Erzurum), סיוואס (Sivas), דיארבקיר (Diyarbakır), ביטליס (Bitlis), ואן (Van) והרפוט (Harput, כיום אלזיג) – שנמצאים מערבית לארמניה של היום, מאזור קיליקיה שלחוף הים התיכון ומקונסטנטינופול; ושליחתם לצעוד בשיירות לעומק המדבר הסורי.

רבים מהארמנים שצעדו בשיירות אלה מתו מרעב וממחלות או כתוצאה מהתעללות מצד תושבים שהתגוררו לאורך נתיבי הגירוש, בעיקר כורדים, אשר ניצלו את היותם של המגורשים חסרי הגנה. היו ארמנים שהצליחו לשרוד אחרי שנמלטו למדינות אחרות, קיבלו את ההצעה להתאסלם או התחבאו בבתי שכניהם, שסיכנו בכך את חייהם.

הסיבה העיקרית לרצח העם הארמני הייתה הרצון לדכא את שאיפותיו הלאומיות. אף שהארמנים, בדומה ליהודים, זכו במשך שנים ליחס סובלני מצד השלטון העות'מאני ויכלו לשמר את אורח חייהם הדתי והתרבותי, החלה במחצית השנייה התעוררות ארמנית לאומית בעידוד של גורמים ארמניים ברוסיה. בתגובה החלו כוחותיו של הסולטאן לטבוח באלפים מבני הקהילה הארמנית הנוצרית. מעשי ההרג קיבלו גם היבט דתי כאשר הארמנים הנוצרים נפלו קורבן להתקפות מצד הכורדים המוסלמים. גם תחת שלטון "התורכים הצעירים", שהדיחו את הסולטאן ב-1908, נמשכו רדיפות הארמנים - שנתפסו על ידי השלטון החדש כמכשול ליישום רעיון הפאן-תורכיות שכלל התפשטות לעבר מרכז אסיה.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914 ושבה עמדה האימפריה העות'מאנית השוקעת לצד הקיסרות הגרמנית, העלתה חשש בקרב ההנהגה התורכית כי הארמנים יהוו גיס חמישי ויסייעו למדינות ההסכמה, ובמיוחד לרוסים, בהשתלטות על שטחים ברחבי האימפריה. זאת אף על פי שמנהיגי הארמנים הביעו את נאמנותם לעות'מאנים. התבוסות שספג הצבא התורכי בפתח המלחמה סיפקו לשלטון העות'מאני את התירוץ להתחיל את טיהור האזורים הארמניים (בה בעת בוצעו מעשי טבח גם בקהילה היוונית ובקהילה האשורית).

פרופ' יאיר אורון מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת שבאוניברסיטה הפתוחה, שנחשב לאבי חקר רצח העם בארץ, מבהיר לי כי אין לו שום ספק שאכן מדובר ברצח עם וכי גם המשפטן היהודי רפאל למקין, שהיגר מאירופה לארצות הברית ואיבד את כל משפחתו בשואה, התייחס למקרה הארמני בעת שטבע את המושג "רצח עם" (Genocide) לראשונה בשנת 1944. "אמנת האו"ם מ-1948 קובעת כי 'רצח עם' הוא הכוונה להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא", הסביר. "חד-משמעית מדובר ברצח עם. התורכים רצו להשמיד את הארמנים כמו שהנאצים רצו להשמיד את היהודים".

הכנסייה ההרוסה בדיר א-זור. צילום מתוך יוטיוב

כיצד זוכרים 

בעיני הארמנים, במולדתם ובגולה, רצח העם הוא חלק מהזהות הלאומית הקולקטיבית שלהם. ריצ'רד הובאניסיאן, פרופ' אמריטוס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס שחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושא רצח העם, סיפר בריאיון שהעניק לי כי הארמנים הקפידו תמיד לאזכר את רצח העם, גם כשהתנאים לא אפשרו זאת – למשל בימי ברית המועצות, לפני שארמניה זכתה בעצמאות (ב-1990). "הסובייטים לא רצו לאומנות ארמנית ודיכאו אותה, אבל ביובל ה-50 התקיימו עצרות בלתי חוקיות רבות ומאות אלפים יצאו לרחובות ולא הסתירו את כעסם", אומר הובאניסיאן, בעצמו צאצא לניצולי רצח העם.

עם זאת, הובאניסיאן מודה כי רק בשנים האחרונות החלו הרשויות הארמניות ללמד את רצח העם בבתי הספר. "תחת השלטון הסובייטי זה לא היה חלק מתוכנית הלימודים והוראת רצח העם צריכה עדיין להתפתח", הוא אומר. "ואולם, מדובר באתגר כי צריך להבין כיצד אפשר ללמד ילדים קטנים על כך מבלי לגרום לטראומה, כדי שלא יחיו בפחד מתמיד".

גם אורון, שמעביר כיום קורס על רצח עם באוניברסיטה בירוואן (Yerevan), מציין כי המורשת של רצח העם היא חלק מההוויה של הארמנים בארצם ובתפוצות. "מדובר בדור רביעי וחמישי מאז רצח העם והסטודנטים כבר אינם מכירים ניצולים בחיים, אבל זה נוכח בהוויה שלהם ואין זה מרפה מהם", הוא אומר. "הצעירים בגולה מדברים ארמנית ובוחרים להיות ארמנים והם נאבקים למען ההכרה במדינה שלהם בעולם. זוהי טראומה שאינה מרפה מהם".

הזיכרון בא לידי ביטוי בדרכים שונות. מדי שנה מלווים טקסים רשמיים, קונצרטים, כנסים ועצרות פוליטיות את יום הזיכרון, החל כאמור ב-24 באפריל. לנוכח התאריך ההיסטורי של יובל המאה, האירועים הנוכחיים משתרעים על פני כל השנה ונערכים גם במדינות רבות ברחבי העולם. כך למשל, בחודש מרס נערך בירושלים קונצרט תחת הכותרת "איתך ארמניה" כחלק מסדרת קונצרטים דומים בערים מרכזיות בעולם. באותו חודש התקיים פסטיבל רד זון השנתי לחופש הביטוי באוסלו בסימן רצח העם, ובנובמבר צפוי לצאת לאקרנים סרט הוליוודי חדש בשם "מחרוזת האבן של פומגרנאטה", אשר מביא את רצח העם דרך סיפורה של שרשרת ארמנית עתיקה.

נוסף לכך, אתרי זיכרון חדשים ייחנכו בכמה ערים בעולם, בהן לאס וגאס ואתונה, ויצטרפו ליותר מ-130 אנדרטאות ואתרי זיכרון שכבר הוקמו לזכר קורבנות רצח העם ברחבי העולם. החשוב ביותר שבהם הוא המתחם להנצחת רצח העם הארמני, ששוכן על גבעה מעל בירת ארמניה, ירוואן. המתחם כולל מוזיאון-מכון מחקר (Armenian Genocide Museum-Institute), אשר מציג תערוכות על רצח העם, עדויות מוקלטות וכתובות של ניצולים ומסמכים שמתארים את האירוע ההיסטורי. כמו יד ושם בישראל, גם המוזיאון הארמני הוא בבחינת אתר חובה לכל מנהיג זר שמבקר במדינה.

על אף המודעות הבינלאומית הגבוהה לרצח העם הארמני, במיוחד השנה, עדיין מדובר בנושא רגיש מאוד מבחינה פוליטית בשל עמדתה של תורכיה. מאז הקמתה של הרפובליקה התורכית על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, השלטון התורכי מכחיש באופן גורף כל תוכנית לרצח מתוכנן של העם הארמני. על פי העמדה הרשמית של התורכים קרוב ל-300 אלף ארמנים אכן מתו, אך הם נהרגו במסגרת הלחימה שהשתוללה באותן שנים.

תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן, נראה היה כי המגמה מתחילה להשתנות. בשנת 2009 חתמו תורכיה וארמניה על פרוטוקולים שבהם סוכם על פתיחה מחודשת של הגבול ועל תחילתו של סחר בין המדינות, אך ההסכמים לא עסקו בסוגיה של רצח העם. ביום הזיכרון לרצח העם בשנה שעברה, הביע ארדואן תנחומים על מותם של הארמנים ועל גירושם, אם כי נמנע מלהתנצל רשמית על רצח העם או להודות כי האירועים היו מתוכננים. "התקריות של מלחמת העולם הראשונה הן הכאב המשותף שלנו", אמר ארדואן, ראש הממשלה דאז ומי שהפך באוגוסט 2014 לנשיא תורכיה. "מיליוני בני אדם מכל הדתות והקהילות האתניות איבדו את חייהם במלחמת העולם הראשונה. אירועים בעלי השלכות בלתי אנושיות – כמו יישוב מחדש – במהלך מלחמת העולם אינם צריכים למנוע מתורכים ומארמנים לגבש עמדות של רחמים והומניות אלה כלפי אלה".

אנדרטת הזיכרון בירוואן. צילום מתוך אתר המוזיאון

מכחישי שואה?

פרופ' הובאניסיאן מבהיר כי מעמדה הבינלאומי של תורכיה הוא שגורם לכך שרק מיעוט מדינות – פחות מ-30 – הכירו רשמית ברצח העם הארמני עד כה, לעומת השואה היהודית שזוכה להכרה בינלאומית נרחבת. "לארמנים יש מעמד פוליטי נחות לעומת התורכים. קל יותר למעצמות לשמור על היחסים עם תורכיה, אפילו אם הן עושות משהו בהקשר של אזכור רצח העם", הוא אומר. "השואה מוכרת יותר כי ישראל והקהילות היהודיות עושות יותר למען הזיכרון ויש להן יותר כוח פוליטי לעומת הארמנים. אני בספק אם היו מכירים בשואה אם גרמניה הייתה מכחישה אותה ואם מדינת ישראל לא הייתה קיימת".

פרופ' אורון מסכים כי מצב זה, ובו מדינות ספורות מכירות ברצח העם הארמני, הוא "עגום מאוד". "העולם ציני. ארמניה אינה שווה בשוק העולמי, בעוד תורכיה שווה מהרבה בחינות", אומר אורון ומדגיש כי "רצח עם מוכחש מכין את הקרקע לרצח עם חדש. אפשר לראות איך בסוריה לא עושים כלום אחרי ארבע שנים עם 300 אלף הרוגים ובדארפור שבסודן ההרג נמשך מאז 2003. והעולם חי עם זה בשלום".

עיקר ביקורתו של אורון מופנית לעבר מדינת ישראל, אשר לדבריו, על אף השואה, לא רק שאינה מוכנה להכיר בקיומו של רצח העם הארמני אלא גם מכחישה אותו ואף לוחצת לטענתו על מדינות אחרות שלא להכיר ברצח העם. אורון אף ציין ציטוט שמיוחס לשמעון פרס, בעת שהיה שר החוץ ב-2001, ובו אמר לכאורה לעיתון טורקיש דיילי ניוז כי "אנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות. לא התרחש דבר הדומה לשואה. הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".

"זהו חילול זכר קורבנות השואה. אנחנו דה פקטו מצדדים בעמדה התורכית וזה דבר פסול מבחינה מוסרית. זה גורם לנו נזק וזה עלול להגיע בהמשך גם לשואה", אומר אורון בכעס. הוא מציין כי מבחינת הארמנים סוגיית ההכחשה של רצח העם היא אובססיה יומיומית וכי ארמנים רבים מדגישים בפניו שההכחשה של ישראל היא "פצע מדמם פתוח" מאחר שבראייתם, ישראל – בשל השואה – הייתה אמור להיות הראשונה שמכירה במה שעבר עליהם.

מאה שנה אחרי רצח העם, אין עוד ניצולים חיים שעדיין נושאים על גופם את הצלקות ויכולים להביא את סיפורם באופן בלתי אמצעי. פרופ' הובאניסיאן מודה כי מדובר באתגר של שימור הזיכרון, בייחוד בקרב הגולים שנמצאים כבר חמישה דורות מחוץ למולדתם. ואולם, הוא מאמין שמורשת הזיכרון של רצח העם תישאר ואף תמשיך לשגשג."כשאני למדתי, היו אולי שני ספרים על רצח העם וכיום יש מאות ספרים בנושא. יש יותר ויותר חוקרים בתחום ויש מודעות ציבורית גדולה יותר לסוגיה לעומת המצב לפני 30 ו-40 שנה".

עם זאת, הובאניסיאן מציין כי הפיכתו של רצח העם הארמני לנושא מוכר ברמה הבינלאומית תלויה "ביכולת של החוקרים ושל הקהילה הארמנית להפוך את הניסיון שלהם לכזה שאינו ייחודי רק לארמנים אלא לכל העולם". "אם השואה מוכרת בעולם זה מפני שזו היסטוריה של העולם ולא רק של היהודים, ולכן רצח העם הארמני צריך להיות מוצג כחלק ממלחמת העולם הראשונה", הוא גורס. "רצח העם הוא חלק מההיסטוריה העולמית ויש לשלב אותו בלימודים של ההיסטוריה האנושית".

פרופ' אורון מודה כי יש פעמים שבן הוא חש שיהיה שינוי ביחס הבינלאומי לרצח העם הארמני, אך לא פעם הוא גם חש את ההפך. המפתח לשינוי, לדעתו, טמון בשינוי ביחסה של ישראל. "אם ישראל תכיר ברצח העם הארמני, גם ארצות הברית תכיר בו ואז כל העולם יכיר בו. כרגע אנחנו מכחישים אותו ובכך אנחנו בעצם עוזרים לתורכים", הוא מסכם בצער.

הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון אפריל של מגזין מסע אחר

אי המריבה: 40 שנה לפלישה הטורקית לקפריסין

ב-20 ביולי 1974 פלש צבא טורקיה לצפון קפריסין והאי התפצל לשני חלקים - יווני וטורקי, כאשר בתווך עומדת ורושה – פעם יעד תיירותי לוהט והיום עיר רפאים דוממת. בימים אלה מתקיים סבב שיחות חדש בין הצדדים, בניסיון להגיע להסדר שיסיים את הפילוג. כיצד משפיעים גילוי הגז הטבעי בחופי הים התיכון והמשבר הכלכלי בקפריסין על אפשרות להסכם והאם ורושה תשוב לשקוק חיים?


ורושה (Varosha), פרבר של העיר פמגוסטה (Famagusta) שבמזרח קפריסין, הייתה אחד היעדים הלוהטים ביותר של תחילת שנות ה-70. חופי הים הזהובים, מלונות היוקרה שניצבו זה לצד זה בשדרה המרכזית שנקראה על שמו של נשיא ארצות הברית המנוח ג'ון פ. קנדי, המסעדות ומועדוני הלילה הפכו אותה למוקד משיכה תיירותי - לא פחות מהריביירה הצרפתית - לאליטה האירופית והאמריקאית. אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, פול ניומן, בריז'יט ברדו וראקל וולש היו רק חלק מהשמות הנוצצים שהרבו לבקר באתר הנופש הפופולרי הזה. 

ואולם, כבר 40 שנה שוורושה היא עיר רפאים. הים הוא אותו ים כחול אבל הרחובות שוממים, מלאים בעשבים שגדלו פרא. בבתים הריקים ניצבים עדיין הרהיטים של אלפי התושבים שנמלטו שעות ספורות לפני הפלישה, ועל השולחנות ממתינות הצלחות לארוחה המשפחתית שלא התקיימה. בחלונות הראווה נראות עדיין בובות עם בגדי מעצבים של ראשית שנות ה-70, ובאחת מסוכנויות הרכב עומדות ללא נוע מכוניות משנת 1974.

"זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת. זה היה עצוב ומטריד", סיפר אוקאן דאגיל, תושב פמגוסטה, ל"ניו יורק טיימס" בספטמבר 2012 על המראות שלהם היה עד בעת שסייר בוורושה במסגרת שירותו בצבא הטורקי. 

מבט אל ורושה

הקרב על האי

ורושה עומדת כיום כאנדרטה חיה למלחמה בין טורקיה ליוון, שפילגה את קפריסין בדיוק לפני 40 שנה. ב-20 ביולי 1974, חמישה ימים אחרי שאנשי צבא קפריסאים ביצעו הפיכה באי וקראו לאיחוד עם יוון, פלשו כוחות הצבא הטורקי לצפון קפריסין מהאוויר ומהים. הממשלה באנקרה טענה כי הפעולה, שקיבלה את הכינוי "מבצע אטילה", נועדה להגן על האוכלוסייה התורכית באי. 

כדי להבין מדוע טורקיה מיהרה להתערב, צריך לחזור אחורה בזמן. יוונים החלו להתיישב באי כבר באלף השני לפני הספירה, בעוד הטורקים החלו להגיע רק אחרי כיבוש קפריסין על ידי האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-16. אחרי שקפריסין הפכה למושבה בריטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ניסו הקפריסאים היוונים לנהל מלחמת גרילה כדי לאחד את האי עם יוון, בעוד הקפריסאים הטורקים הקימו מיליציה משלהם שנלחמה ביוונים ופעלה למען חלוקת האי בין הקהילות היריבות. 

ב-1960 קיבלה קפריסין עצמאות אחרי הסכם בין בריטניה, יוון וטורקיה, והחוקה החדשה ארגנה את חלוקת השלטון בין הקהילות באופן שוויוני, עם זכות וטו הדדית. ואולם, כעבור שלוש שנים, על רקע כוונתו של הנשיא, הארכיבישוף מקריוס השלישי, להציע תיקונים לחוקה שיחזקו את מעמד הקהילה היוונית, פרצו עימותים אלימים בין הצדדים. יותר מ-500 בני אדם נהרגו בסכסוך שנמשך קרוב לשנה וכלל מעשי טבח הדדיים. הרגיעה הגיעה אחרי שהאו"ם הציב כוח שמירת שלום שהפריד בין השכונות התורכיות לשכונות היווניות בניקוסיה, אך המתיחות נמשכה, במיוחד לאחר ההפיכה הצבאית באתונה ב-1967, כאשר החונטה הצבאית שאפה לאחד את המדינה עם קפריסין.

ההפיכה של יולי 1974 בקפריסין נראתה כהזדמנות להשיג את המטרה, אך התורכים לא היו מוכנים להשלים עמה. הקרבות בין הצדדים נמשכו עד 17 באוגוסט, אז הושגה הפסקת אש שפילגה את האי ואת הבירה ניקוסיה. הצבא הטורקי כבש סופית את הרבעים הטורקיים בעיר והוקמה חומה שמפרידה עד היום בין הצדדים. הטורקים הצליחו להשתלט על כשליש משטח האי והקימו את הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שלא זכתה להכרתה של אף מדינה בעולם מלבד טורקיה. לפי הערכות האו"ם, כ-170 150 אלף קפריסאים יוונים נמלטו לחלק הדרומי, בעוד כ-45 60 אלף קפריסאים טורקים ברחו לחלק הצפוני של האי. מדובר בממוצע, בדקתי בכמה מקורות, דוחות וספרים, ואלה המספרים. אין מספרים ממש מדויקים כי כיום היוונים גם מעבירים את התואר פליט לדור הבא.

יומיים לפני סיום המלחמה, נכבשה גם העיר פמגוסטה ועמה גם הפרבר ורושה. כל 39 אלף התושבים נמלטו לחלק היווני עם כל מה שהיו יכולים לקחת, בתקווה לחזור לשם יום אחד - אבל עד כה זה לא קרה. הטורקים הציבו גדרות מסביב לוורושה והכניסה לאתר הנופש מותרת רק לחיילים הטורקים ולאנשי האו"ם שמפקחים על הפסקת האש. בשנת 1984 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שקובעת כי ורושה תהיה תחת אחריות האו"ם וכי רק התושבים המקוריים יוכלו להתיישב בה, אך תורכיה סירבה לקבלה. 

ניסיונות הפיוס

היום, כאשר מציינים 40 שנה למלחמה, שוב מנסים שני הצדדים היריבים בקפריסין להתגבר על המחלוקת ולנסות למצוא פתרון של שלום שיסיים את הפילוג. בפברואר האחרון פרסמו נשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס ונשיא קפריסין הטורקית דרוויש ארוגלו הודעה משותפת על פתיחת סבב של שיחות שלום בחסות האו"ם. 

"הסטטוס קוו אינו מתקבל על הדעת ולהתמשכותו יהיו השלכות שליליות על הקפריסאים היוונים ועל הקפריסאים הטורקים", נאמר בהצהרה המשותפת. "המנהיגים הצהירו שלהסדר תהיה השפעה חיובית על כל האזור, ומי שירוויחו בראש ובראשונה יהיו הקפריסאים התורכים והקפריסאים היוונים, אשר יכבדו עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וחירויות בסיסיות ואת הזהות הנבדלת והשלמות של הצד השני, ויבטיחו את העתיד המשותף שלהם בקפריסין מאוחדת במסגרת האיחוד האירופי". 

זו לא הפעם הראשונה שבה שתי הקהילות מנסות ליישב את הסכסוך. הניסיון הבולט ביותר התרחש לפני כעשור, כאשר תחת חסותו של מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, ניסו הצדדים לגבש הסכם אשר יאפשר את צירופם של שני חלקי האי לאיחוד האירופי כישות אחת. לפי התוכנית, קפריסין הייתה אמורה להפוך לפדרציה עם שתי מדינות שתנוהל על ידי מועצה נשיאותית, פרלמנט שוויוני ובית משפט עליון שוויוני. כמו כן התוכנית קבעה כי תתאפשר זכות שיבה מוגבלת של תושבים משתי הקהילות. 

אחרי שנתיים של דיונים בין הצדדים, נערך ב-24 באפריל 2004 משאל עם כפול על התוכנית שגיבש אנאן. בקפריסין היוונית הצביעו 75.38 אחוז נגד ההסכם, בעוד בחלק הטורקי של האי נתנו 64.91 אחוז את קולם בעד התוכנית. הקפריסאים הטורקים ראו בהסכם הזדמנות לשפר את מצבם הכלכלי ולהשוות את מעמדם לעמיתיהם מהדרום, אך הצד היווני חש שההסכם מקפח אותו מכמה סיבות מרכזיות. ראשית, הם היו הרוב בקפריסין וסברו כי החלוקה השוויונית אינה צודקת. שנית, הם התנגדו לסעיפים שמעניקים לתורכיה זכות להחזיק כוחות צבא באי ומאפשרים לה להתערב בהסדרים הכלכליים ולשלוט על המרחב האווירי של קפריסין. מכיוון שהתוכנית לא זכתה לאישור בשני חלקי האי היא בוטלה, וקפריסין היוונית הצטרפה שבוע לאחר מכן לאיחוד האירופי. 

בשנים שחלפו מאז כישלון משאל העם נעשו ניסיונות נוספים להתקדם בתהליך השלום. בשנת 2008 שוב התחדשו המגעים בין הצדדים ואף הוסכם על פתיחתו של מעבר הגבול ברחוב לדרה, שהיה אחד מסמלי החלוקה של ניקוסיה, אך ארבע שנים לאחר מכן הסתיים סבב השיחות אחרי שהלאומנים עלו לשלטון בקפריסין. 



נותנים גז להסכם

עם פתיחת סבב השיחות הנוכחי הייתה תקווה רבה שהפעם, בניגוד לניסיונות הקודמים, אפשר יהיה להגיע להסדר. אחת הסיבות לכך הייתה גילוי הגז הטבעי בים התיכון, שכן גם קפריסין וגם טורקיה רוצות ללכת בדרכה של ישראל שצפויה להרוויח מיליארדי דולרים ממאגרי "תמר" ו"לווייתן". בריאיון שהעניק נשיא קפריסין אנסטסיאדיס לסוכנות אי-פי עם חידוש השיחות בפברואר, הוא ציין כי הסכם יוכל לאפשר לתורכיה לקבל אספקת גז מקפריסין ומישראל. חודש לאחר מכן, העריך גם שגריר ארצות הברית בקפריסין ג'ון קניג כי איחוד האי יוכל להביא להקמת צינור לאספקת גז לאירופה.

גורם נוסף שקשור בנושא ועודד אף הוא את פתיחת השיחות היה המשבר הכלכלי שפוקד את קפריסין היוונית. בשנה שעברה זכתה המדינה לחבילת סיוע של עשרה מיליארד אירו מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע העולמית אחרי שעמדה על סף פשיטת רגל בשל קריסת מגזר הבנקאות. "נסיבות כלכליות, קשות ככל שיהיו, מזכירות לאנשים שמציאת פתרון היא צעד רווחי עבור האי", אמר אלכסנדר דאונר, לשעבר שליח האו"ם לשיחות השלום בקפריסין, בריאיון לסוכנות רויטרס במרס האחרון. 

הפעם, גם האמריקאים נמצאים בתמונה ומעודדים את הצדדים להתקדם לקראת הסכם. בחודש מאי האחרון הגיע סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לביקור בקפריסין, שבמהלכו נפגש עם מנהיגי שתי הקהילות ואף היה הנציג האמריקאי הבכיר ביותר שסייר בחלק הטורקי של האי מאז המלחמה. "שלום הוא תמיד אפשרי, אבל הוא דורש מחויבות לא רק מהמנהיגים אלא גם מאזרחים", אמר ביידן. "רק תדמיינו מה יכול לקרות אם תבטיחו שהפעם הזאת היא שונה, שהפעם יושג פתרון". 

אגמן בצ'י, חוקר מאוניברסיטת סקאריה שבטורקיה ועורך בכיר בכתב העת
Jerusalem Review for Near East Affairs ציין כי גם הקשרים המתהדקים בין ישראל לקפריסין עודדו את טורקיה לתמוך בשיחות. "תורכיה לא רוצה לראות את ישראל עושה עסקאות עם קפריסין שעלולות לערער את האינטרס הטורקי באזור", הסביר בשיחה עם "מסע אחר". "לכן, פתרון באי, כמו הקמת פדרציה, יחזק את האינטרסים הטורקיים". 

לדברי בצ'י, בהשוואה לשיחות שהתנהלו לפני עשר שנים, הפעם יש יותר נכונות מצד שני הצדדים. עם זאת, הוא הזהיר כי אם אחת הסיבות שעודדו את פתיחת המשא ומתן תשתנה – למשל אם קפריסין תצא מהמשבר הכלכלי או אם יימצא נתיב אחר לאספקת מאגרי הגז הטבעי – הפתרון עלול להידחות פעם נוספת.

ואכן, על אף האופטימיות של פתיחת השיחות, בפועל התגלעו קשיים. מצד אחד, הקפריסאים הטורקים האשימו את היוונים כי הם משתמשים בגילוי הגז הטבעי לקידום האינטרסים שלהם בלי להתחשב בצרכים של הצד התורכי, בעוד הקפריסאים היוונים טענו כי הטורקים מנסים לרוץ לעבר הסכם בלי לפתור לעומק את כל סוגיות הליבה. 

אחת מנקודות המחלוקת היא פתיחתה של ורושה מחדש. בעוד היוונים רוצים כי הטורקים יאפשרו גישה לפרבר הנטוש כצעד בונה אמון שיאפשר התקדמות לעבר הסכם, הטורקים טוענים כי הם יעשו זאת רק אם יקבלו תמורה מהצד היווני. בינתיים ורושה עומדת נטושה, מחכה ליום שבו אולי תיושב מחדש ותחדש את ימיה כקדם. 

מי שמקווה שהיום הזה יגיע במהרה היא ואסיה מרקידס, יוצרת סרטים מניו יורק שאמה הייתה בין המגורשים מוורושה. בתחילת השנה השיקה מרקידס פרויקט שנועד לבנות מחדש את פמגוסטה בכלל ואת ורושה בפרט, ולהפוך אותה לעיר אקולוגית ולמרכז תרבותי וכלכלי (ecocityproject.com/famagusta).

"לקחת מקום שהוא סמל של מלחמה והזנחה, שנאה והפקרות, ולהפוך אותו למודל ששאר העולם יכול להשתמש בו – בעיניי זה סיפור הצלחה אפילו אם רק ניצור מודעות, תוכנית עבור קהילות אחרות", אמרה מרקידס בריאיון שהעניקה לבי-בי-סי בינואר האחרון. 

הכתבה התפרסמה גם בגיליון יולי של מגזין "מסע אחר"

"האח הגדול" בטורקית: החוק שמעניק חסינות לסוכנות הביון

הפרלמנט באנקרה אישר חוק שמאפשר לממשלה האסלאמית של ארדואן להשתמש בסוכנות הביון הלאומית נגד כל מי שמוגדר "אויב המדינה". סוכני ביון שיהיו מעורבים בפעילות בלתי חוקית יזכו לחסינות, ובאופוזיציה חוששים מעלייה במקרים של חיסולים ללא משפט. פעיל זכויות אדם: כולם מבינים שהחוק הזה יפגע בחירויות

טורקיה עושה צעד נוסף בדרך להפיכתה למדינה אוטוריטארית: הפרלמנט באנקרה אישר היום חוק שנוי במחלוקת, אשר יהפוך את סוכנות הביון הלאומית (MIT) לכלי שרת של הממשלה ויעניק לסוכני הארגון חסינות מהעמדה לדין במקרים שנויים במחלוקת.

לפי החוק החדש שקידמה מפלגת הצדק והפיתוח האסלאמית, הממשלה היא שתקבע עבור סוכנות הביון את זהותם של איומים חיצוניים על ביטחון המדינה. המשמעות היא שהממשלה האסלאמית של רג'פ טאיפ ארדואן תוכל להפעיל את הסוכנות גם נגד מי שנראים בעיניה כגורמים שמערערים את שלטונה, כדוגמת המטיף הגולה, פתהוללה גולן, שארדואן מאשים כי הוא מפעיל רשת סוכנים במערכות החוק והמשפט.

עוד נקבע בחוק כי MIT תהיה אחראית לטיפול באיומי טרור, ריגול זר, הגנה לאומית, פשיעה בינלאומית ופשיעת סייבר ותפעיל את כל הסוגים של איסוף מודיעין אנושי וטכנולוגי. סוכנות הביון גם תוכל לקבל גישה למאגרי מידע של כל משרדי הממשלה ולאסוף מידע על כל האזרחים. כמו כן, יתאפשר לה לבצע האזנות סתר גם ללא צו של בית משפט.

החוק החדש גם קובע כי סוכני MIT שפועלים בזהות בדויה יהיו חסינים מהעמדה לדין, וסוכנים שבמסגרת משימתם יצטרכו להשתלב בארגוני טרור לא יועמדו למשפט על פשעים שבוצעו בעת שהיו במסווה. במקרה שתהיה דרישה להעמיד לדין את ראש סוכנות הביון, תהיה לו זכות לפנות לנשיא כדי לבטל את רוע הגזירה. מאחר שארדואן עשוי להיבחר בקיץ לתפקיד הנשיא, מדובר למעשה בחסינות מוחלטת לראש הסוכנות.

אפילו אם התובעים מקבלים מידע לגבי מעורבות של סוכני ביון בפעילות בלתי חוקית, הם יצטרכו קודם כל לפנות ל-MIT כדי לקבל את חוות דעתם של אנשי הסוכנות בנוגע לאמינות המידע. אם בסוכנות יטענו כי המידע עלול לפגוע בפעילות מבצעית, לא תיפתח חקירה.

צ'ק פתוח

החוק החדש אף כולל סעיף שנועד להילחם בפרסום של פרטים הקשורים לפעילות של MIT. אדם שישיג מסמכים הקשורים לסוכנות הביון, ידליף מסמכים כאלה או אפילו יזייף מסמכים צפוי לעונש של ארבע עד עשר שנות מאסר. מי שיפרסם מסמכים כאלה צפוי לעונש של שלוש עד 12 שנות מאסר.

כחלק מהחוק החדש, תוקם סוכנות תיאום לאומית למודיעין, אשר תתכנס בכל שלושה חודשים והחלטותיה יחייבו את כל גופי השלטון. בגוף החדש יהיו חברים מנהל הסוכנות, כיום האקאן פידאן, ראש המודיעין הצבאי ונציגים בכירים של משרדי ממשלה.

באופוזיציה ובארגוני זכויות אדם הזהירו כי החוק השנוי במחלוקת יהפוך את סוכנות הביון לכלי שרת של הממשלה ויפגע קשות בשלטון החוק. אחד החששות הוא כי החוק יאפשר לסוכנות הביון לבצע הוצאות להורג בלתי חוקיות, ואף ייצור קשרים בין הסוכנות לבין ארגונים פליליים כפי שכבר קרה בשנות התשעים.

"החוק מספק צ'ק פתוח לבכירי MIT כדי שינצלו לרעה את כוחם", אמר עורך הדין ופעיל זכויות האדם, כמאל סנגיז, ליומון זאמאן. "הזמן ילמד אותנו אם ההפרות ישיבו את מקרי הרצח הבלתי מפוענחים ואת ההוצאות להורג ללא משפט. לא צריך להיות מגיד עתידות כדי לומר שהזכויות והחירויות של התושבים ייפגעו בגלל החוק הזה". 

המסר לארדואן: גם התפטרות היא חלק מהדמוקרטיה

כותרתו הראשית של העיתון זאמאן לא משאירה ספקות: ההתנהלות הבלתי דמוקרטית של ראש הממשלה הטורקי מתחילה להימאס. "טענות לשחיתות, מדיניות רודנית ומלחמה נגד שלטון החוק הרחיקו את הממשלה מהדמוקרטיה", קרא היומון. ציבור מצפה כעת שהיא תעשה מה שממשלות של דמוקרטיות אמיתיות חייבות לעשות במקרים דומים"

היומון הטורקי זאמאן סיפק היום אמירה חדה וברורה מול התנהלותו הבלתי דמוקרטית של ראש הממשלה, רג'פ טאיפ ארדואן: "התפטרות היא חלק מהדמוקרטיה", קראה כותרתו הראשית של העיתון.

"הציבור תוהה אם הממשלה תתפטר או תמשיך לאתגר את הדמוקרטיה", נאמר בידיעה הראשית של העיתון. "טענות לשחיתות, מדיניות רודנית ומלחמה נגד שלטון החוק הרחיקו את הממשלה מהדמוקרטיה. הציבור מצפה כעת שהיא תעשה מה שממשלות של דמוקרטיות אמיתיות חייבות לעשות במקרים דומים".

שער העיתון זאמאן, היום

לפי היומון, בכל כלי התקשורת – הכתובה, האלקטרונית ובאתרי השיתוף - ישנן ראיות להתנהלות בלתי תקינה לכאורה של חברי ממשלה ולעבירות של אנשים וחברות שמקורבים לממשלה, אבל הממשלה הטורקית "חירשת ועומדת בהתרסה מול כל ההאשמות, שכל אחת מהן יכולה לגרום לנפילת ממשלה בדמוקרטיה אמיתית".

בין השאר מתייחס העיתון לפרשת השחיתות שהתפוצצה באמצע דצמבר, ואשר הביאה למעצר של שלושה בנים של שרי ממשלה שהתפטרו בהמשך ושל אנשי עסקים המקורבים לשלטון, וגם שמו של בנו של ארדואן נקשר לפרשה. בעקבות הפרשה, הוביל ארדואן מהלך של "טיהור" בשורות רשויות אכיפת החוק עם פיטורים של מאות שוטרים ותובעים שהיו אחראים לחקירות נגד מקורביו.

ואם זה לא מספיק, ארדואן נלחם גם בחופש הדיבור והביטוי. הפרלמנט העביר חוקים שיאפשרו לסגור אתרי אינטרנט שייחשדו בפגיעה בפרטיות, עיתונאי שהתבטא נגד השלטון נדרש לעזוב את המדינה וארדואן עצמו התערב בשידורי החדשות כדי למנוע סיקור נגד ממשלתו.

פרופסור מהמט אלטן אמר לעיתון כי בדמוקרטיה נורמלית, העם היה מגיב בעוצמה מול אירועים כאלה. "הממשלה מנסה ליצור כעת רושם שקופסאות הנעליים המלאות כסף, הכספות ומכשירי ההאזנה כלל לא קיימים", אמר.

"כאשר אתה מתעלם מחוקי הדמוקרטיה, הלגיטימיות של הקלפי יורדת", הוסיף אלטן. "אנחנ ניצבים מול ממשלה שאומרת לאזרחים שאי אפשר לשלוט בה".

בינתיים, כאשר זכר הדיכוי של המחאה בפארק גזי בקיץ האחרון עדיין טרי, הרחובות באיסטנבול ובאנקרה עדיין שקטים. כעת נותר לראות באיזה שלב יימאס לטורקים, כולל לתומכיו של ארדואן, מהתנהלותו הבלתי דמוקרטית והם ייתייצבו מולו ויגידו בקול רם: "לא עוד!".