מלחמה וזיכרון: מאה שנה להתקוממות חג הפסחא באירלנד

היום, היום הראשון של חג הפסחא, מציינים באירלנד מאה שנה להתקוממות ההיסטורית, אירוע מכונן בדרכה של האומה האירית לשחרור מהשלטון הבריטי. מה מקומו של האירוע בזיכרון הקולקטיבי ומה צופן העתיד?

אגנס בראון היא אחת הדמויות האהובות באירלנד. אם לחמישה בנים ובת וסבתא לנכד, שבעלה מת במפתיע והיא מנהלת דוכן לירקות ולפירות בשוק הפתוח של רחוב מור (Moore) ברובע ההיסטורי שבמרכז דבלין. בראון, דמות שנוצרה על ידי הקומיקאי ברנדן או'קרול כבר בשנות ה־90, הופיעה בספרים, בתסכיתי רדיו, במחזות על הבמה ואף בסרט קולנוע בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון בשנת 1999.

לפני ארבע שנים החלו רשות השידור האירית (RTE) והבי.בי.סי לשדר את הסיטקום "הבנים של גברת בראון", שבו מגלם או'קרול עצמו את הדמות הראשית. על אף הביקורות השליליות זכתה הסדרה לרייטינג גבוה באירלנד ובבריטניה. באופן טבעי, על רקע ההצלחה, הגיעה הגרסה הטלוויזיונית גם למסך הגדול והקומדיה יצאה לאקרנים ביוני 2014, כאשר במרכז העלילה מאמציהם של בראון ושל הסוחרים האחרים למנוע מי̞זם רוסי מושחת להרוס את הדוכנים בשוק כדי להקים מרכז קניות גדול.

באחד מרגעי השיא בסרט מתייצבת בתה של בראון, קאתי, בפני בית המשפט, ונושאת נאום על הצורך לשמור על הרחוב מפני התוכנית של היזם. "הלב, הדופק של דבלין האמיתית, נמצא ברחוב מור", היא אומרת בהתרגשות לשופטים. "רחוב מור תמיד קיבל בברכה את הנזקקים, את הבודדים, את האבודים מבין תושבי העיר הזו – ועשה את זה עם לב פתוח. זה לא משנה מי אתה, תמיד תתקבל בברכה ברחוב מור. יש מי שרוצים לנקות אותו, לסלק את רחוב מור ולהפוך את העיר הזו לעותק חסר פנים של כל עיר אחרת. אבל הם לא יכולים והם לא יעשו את זה. כי אנחנו לא ניתן להם – אנחנו רחוב מור!".

הסרט, כמובן, הסתיים בניצחונה של בראון והשוק הפתוח נותר במקומו. אולם במציאות, רחוב מור עדיין נמצא במרכזה של סערה ציבורית, כאשר מאות מפגינים מוחים, מאז תחילת חודש ינואר השנה, על הכוונה לבצע עבודות הריסה ופיתוח סביב אחד מאתרי המורשת החשובים ביותר בהיסטוריה האירית – המבנה שבו שכנה המפקדה האחרונה של המרד האירי הגדול של חג הפסחא 1916, בדיוק לפני מאה שנה.

הפגנה ברחוב מור, סוף ינואר

תולדות הסכסוך

במאה ה-12 השתלטו האנגלים (המלך הנרי השני, 1171) לראשונה על האי האירי. ואילו המלך הנרי השמיני היה הראשון שנשא לראשונה את התואר 'מלך אירלנד' בשנת 1541. תחת הנהגתו החלו אנגלים וסקוטים פרוטסטנטים להתיישב באירלנד, בעיקר בחלק הצפוני של האי, והדבר עורר עימות עם התושבים האירים הקתולים, אשר התעצם בזמן שלטונו של אוליבר קרומוול באנגליה באמצע המאה ה-17, שבמהלכו הוא דיכא באלימות אכזרית ניסיון התקוממות של הקתולים בצפון האי האירי.

בשנת 1690, הגיע העימות בין שתי הקהילות לרגע השיא, כאשר כוחותיו של הנסיך ההולנדי הפרוטסטנטי וויליאם מאורנג', ששנה קודם לכן הפך למלך אנגליה עם התואר וויליאם השלישי, הביסו בקרב בוין (Boyne) את כוחותיו של המלך ג'יימס השני (הקתולי האחרון שמלך על אנגליה, סקוטלנד או אירלנד), אשר הודח מכיסאו אחרי "המהפכה המהוללת" בשנת 1688. בעקבות זאת, הוחרמו אדמותיהם של הקתולים באירלנד והוטלו עליהם מגבלות שהפכו את הפרוטסטנטים לשליטים המוחלטים של האי לשנים ארוכות. גם הניסיונות הבאים של הקתולים להתקומם דוכאו במהירות, ובשנת 1801 הפכה אירלנד לחלק בלתי נפרד מהממלכה המאוחדת.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, נעשו ניסיונות בפרלמנט הבריטי לקדם שלטון עצמי באירלנד, אולם החוק לשלטון עצמי, שאושר בשנת 1912, לא יושם בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה כעבור שנתיים. הדבר עורר את זעמם של הקתולים הלאומנים ששאפו להקים רפובליקה אירית משלהם. ב-24 באפריל 1916, יום שני של חג הפסחא, השתלטו מורדים אירים לאומנים על בניין הדואר המרכזי של דבלין ברחוב אוקונל (O’Connell) ועל מבנים נוספים ברחבי העיר, והכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית. על אף שהיו עסוקים במלחמת החפירות של מלחמת העולם, הבריטים הגיבו בכוח רב. כוחות צבא גדולים נשלחו לדבלין, ובמשך ימים הפגיזו בארטילריה את מרכז העיר בעוצמה חסרת רחמים, והותירו בה עיי חורבות.

מנהיגי המרד הצליחו להימלט מבניין הדואר דרך קירות המבנים הסמוכים לעבר המבנה ברחוב מור מספר 16, שם הקימו את המפקדה החדשה. אולם כאשר היה ברור כי המרד נועד לכישלון מול העליונות הבריטית, נכנע מנהיג המורדים, פטריק פירס (Pearce). אלפים נעצרו ו-16 ממנהיגי המרד, בהם פירס ועוד שישה מהחותמים על הצהרת העצמאות הוצאו להורג.  

למרות זאת, השאיפה של האירים לעצמאות לא נמוגה. בינואר 1919 הכריזו הלאומנים האירים על הקמת פרלמנט מקומי (Dáil), צעד שהצית את המאבק המחודש להגדרה עצמית ובעקבותיו פרצה מלחמת העצמאות. במשך שנתיים התנהלה לחימה עזה בין המורדים לבין הבריטים, עד אשר ביולי 1921 נחתם הסכם הפסקת האש שהוביל לחלוקת האי, כאשר האירים קיבלו שלטון עצמי, למעט ששה מחוזות בצפון, שנותרו שייכים לבריטניה בשל הרוב הפרוטסטנטי בהם. ההסכם הוביל למלחמת אזרחים בין התומכים למתנגדים, שנכנעו רק בשנת 1923. אירלנד החופשית המשיכה להשתייך לחבר העמים הבריטי עד חג המולד של 1949, אז הכריז הפרלמנט על הקמת רפובליקה אירית עצמאית.

בית הדואר של דבלין

שימור אתרי מורשת

במסגרת תוכנית לאומית, אשר גובשה בשיתוף פעולה של הממשלה ושל גופים חינוכיים ואגודות אזרחיות, מציינת השנה אירלנד את שנת המאה למרד של חג הפסחא בתוכנית מקיפה, שכוללת פעילויות חברתיות ברחבי המדינה ובקהילות האיריות ברחבי העולם. הפעילויות נועדו להציג את חשיבותו של המרד בהיסטוריה של האי, ולהבליט את ההישגים שאליהם הגיעה אירלנד במאה השנים האחרונות, לצד אירועים שמבליטים את השפה הגאלית המקומית. 

השיא מתרחש היום, יום ראשון של חג הפסחא, שבו מתקיים בבניין הדואר של דבלין טקס ממלכתי בנוכחות הנהגת המדינה, טקס שכולל את הקראת הצהרת העצמאות, מצעד צבאי עם מטס של חיל האוויר ומטח כבוד של 21 תותחים. לכבוד היובל ההיסטורי מוצג לראשונה בפומבי אחד העותקים המקוריים של הצהרת העצמאות, בטריניטי קולג' שבדבלין.

במסגרת האירועים משקיעה הממשלה גם יותר מ־30 מיליון אירו בשורה של פרויקטים לשיקום אתרים היסטוריים שקשורים למרד חג הפסחא ולמאבק האירי לעצמאות, במטרה להפוך אותם למוזיאונים. אחד הפרויקטים המדוברים הוא הקמת מרכז הנצחה בבניינים מספר 14 עד 17 ברחוב מור, אתר המפקדה האחרונה של המורדים בשנת 1916.

יזמי נדל"ן גיבשו, עוד בשנת 1998 ובתמיכת המועצה העירונית, תכנית להרוס את המבנים, בכוונה לחדש את האזור ולהפוך אותו למתחם קניות. אולם פעילים לשימור המורשת ההיסטורית של אירלנד וצאצאים של מנהיגי המרד גילו זאת, והחלו במאבק ציבורי שנשא פרי, ובשנת 2007 הכריזה הממשלה על ארבעת הבניינים כעל אתר לאומי.

על פי התכנית הממשלתית, הייתה כוונה להרוס את בניינים מספר 13, 18 ו-19, שמשרד המורשת טוען כי "אין חשיבות היסטורית" למבנים הללו שהוקמו בשנת 1763 וכי הריסתם הכרחית "על מנת לחזק את האתר הלאומי, שהוא בניין מיושן שנבנה ללא יסודות". במקביל, מתכננת חברת נדל"ן גדולה להקים מתחם קניות ענק שיתפרש מרחוב אוקונל ועד רחוב מור.

הפרויקטים עוררו מאבק ציבורי תחת הכותרת "להציל את רחוב מור", כאשר מאז תחילת ינואר התקיימו במקום הפגנות שכללו גם השתלטות של פעילים על המבנים ההיסטוריים, וצעדות של מפגינים לבושים במדים של מורדי 1916. באחד הלילות אף הופיע ברחוב ציור קיר בהשראת האומן הבריטי המפורסם באנסקי (Bansky), המבוסס על הצילום של פירס נכנע לשני קצינים בריטים בכירים בשנת 1916, אלא שבציור החדש את אנשי הצבא מחליפים שני יזמים עם קסדות בטיחות.

"פשוט לא יעלה על הדעת שבמדינה אחרת יתייחסו באופן כה מבזה לאתר שכל כך קשור למאבק לחירות שלה, בכך שיאפשרו להרוס את חלקו הגדול כדי שיהפוך למרכז קניות", אמרו הפעילים שעומדים מאחורי הציור ל-An Phoblacht ("רפובליקה" בגאלית), ירחון החדשות של השין פיין, שהיא המפלגה הרפובליקנית הוותיקה, שחבריה היו ממובילי ההתקוממות לפני מאה שנה ואשר כיום נמצאת גם בחזית הקמפיין להצלת המבנים ברחוב מור.

כמו בראון, גם פעילי המאבק הצליחו לרשום ניצחון משכנע. לפני כעשרה ימים, רגע לפני חגיגות המאה, קבע שופט בית המשפט העליון, מקס בארט, כי יש לשמר לא רק את מבנים 17-14 ברחוב מור, אלא גם את המבנים הסמוכים וכמה סמטאות ומרתפים צמודים מאחר שכל האזור מהווה "זירת קרב". 

בפסיקה שהשתרעה על פני כ-400 עמודים, כתב השופט כי אתר הקרב ברחוב מור היה "המקום שאליו נמלטו הגברים והנשים של בית הדואר, שבו הקרב הסתיים ונערך משא ומתן על הכניעה, ואתר שבו עובדים - אזרחים ולוחמים - חיו ומתו במה שהיה התקוממות של עובדים במובנה הרחב". הוא הוסיף כי "חלקים פיזיים משמעותיים של זירת הקרב שרדו", וזאת בניגוד לאתרים רבים אחרים שקשורים להתקוממות. 

המבנה לשימור ברחוב מור

טוב למות בעד ארצנו?

המחלוקת על עתידו של רחוב מור לא הייתה היחידה שמלווה את האירועים לציון מאה שנה למרד האירי. בתכנית האירועים הרשמית נאמר כי במהלך השנה יהיו מגוון פרויקטים ופעילויות "שנועדו לעודד דיון, להרחיב את הידע ואת ההבנה שלנו לגבי האירועים של 1916, ולחקור את המורשת שלנו כעבור מאה שנה".

הדיון על כך כבר החל בתקשורת, כאשר יש מי שמעלה על נס את מורשת המורדים, מול אלה שסבורים כי למרות חשיבותה ההיסטורית של ההתקוממות בתולדות המאבק לעצמאות, בסופו של דבר ייתכן שהמרד לא היה שווה את שפיכות הדמים – יותר מ-250 אזרחים ויותר משישים מורדים נהרגו – ואת ההרס העצום שנגרם לדבלין, במיוחד לנוכח העליונות הצבאית של הבריטים.

ג'רי אדמס, שמנהיג את השין פיין מאז שנות השמונים, כאשר המפלגה הייתה הזרוע הפוליטית של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) בזמן הסכסוך האלים בצפון אירלנד, ציין בנאום שנשא בתחילת ינואר השנה כי "ההתקוממות הייתה הכרזת חירות שנשמעה בכל העולם וכי "הפטריוטים של 1916 האמינו שאירלנד טובה יותר היא אפשרית. וכדי להשיג את זה – לזכות בחרות שלהם – הם שמו הכול על כף המאזניים, כולל חייהם שלהם".

אולם אדמס הודה כי המהפכה של 1916 כשלה מאחר שאירלנד חולקה וכך נותרה גם היום, וכי המנהיגים הנוכחים אינם מחזיקים בחזון של איחוד שני חלקי האי. "הם לא מבינים את 1916", התקומם. "זו סוגיה בלתי נעימה שהם מנסים לסלק מדרכם. לכן הגישה של הממשלה לאירוע המאה חסרה כל שאיפה ותוכן, וזה משקף את הגישה שלהם ל־1916, מס שפתיים לערכים הרפובליקניים הבסיסיים ולתמיכתם בחלוקה".

הסנאטור מארק דיילי הדגיש כי האירועים צריכים להבליט את חשיבותם של הערכים שצוינו בהכרזת העצמאות של 1916: "הרפובליקה תבטיח חירות דתית ואזרחית, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכל אזרחיה, ותכריז על נחישותה לקדם אושר ושגשוג עבור כל האומה וכל חלקיה, כשהיא מוקירה את כל ילדי האומה באופן שוויוני". "היעדים והמטרות של ההצהרה של 1916 הם על זמניים ואוניברסליים", כתב במאמר שפרסם באינדיפנדנט האירי בחודש ינואר. "האידיאלים שמופיעים בהצהרה רלוונטיים עבור האומה שלנו, החברה שלנו וכל העולם שלנו כיום, כפי שהם היו כאשר פירס הקריא אותם בקול בפעם הראשונה".

העיתונאי ג'ון ספיין ציין כי הוא חש שרבים מהאירים נמצאים בקונפליקט לגבי האירועים של 1916. במאמר שפרסם בינואר ב-Irish Central, הוא סיפר כי כילד בבית הספר בשנות השישים, המורים הציגו את פירס וחבריו כגיבורים שניצלו את העובדה שהבריטים היו במלחמה כדי לעורר את העם האירי.

"כמבוגרים, מרביתנו הבנו שההתקוממות של 1916 – וההקשר שבו היא התרחשה – היו מורכבים יותר מאשר הגרסה ההרואית האהובה. וזו הסיבה שהרבה אנשים כיום נמצאים בקונפליקט לגבי ציון ההתקוממות", כתב. "כמובן שאנחנו יכולים להעריך את פירס ואת חבריו לנשק. אין ספק לגבי האומץ שלהם. אבל נותרו שאלות מטרידות לגבי ההתקוממות, והאם בהתחשב במאות החיים שאבדו ובהרס של מרכז דבלין זה היה מוצדק או הכרחי".

ההרס בדבלין אחרי דיכוי המרד

למען הדורות הבאים

על אף המחלוקות סביב השאלות ההיסטוריות, ישנה תמימות דעים כי אירלנד עשתה כברת דרך מרשימה מאז ההתקוממות של 1916, אותה כינה המשורר הלאומי, ויליאם באטלר ייטס, "יופי איום ונורא נולד", בפואמה "פסחא, 1916" שחיבר מיד אחרי המרד והוצאתם להורג של המנהיגים. אירלנד של היום יכולה להסתכל בגאווה כיצד הפכה לדמוקרטיה תוססת, כלכלתה פורחת אחרי שנים של מיתון והאטה, והיא מהווה בית עבור המרכזים האירופיים של ענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק ואינטל. מדינה שיודעת להסתכל מעבר לעבר ולהתפייס עם אויבים ישנים, עובדה שבאה לידי ביטוי בקבלת הפנים שלה זכתה המלכה אליזבת השנייה בביקורה ההיסטורי בדבלין, במאי 2011.

צעירים ליד פאב בדבלין

בכינוס השנתי של מפלגת השלטון פיין גאל (Fine Gael) בסוף ינואר האחרון, ציין ראש הממשלה, אנדה קני, כי האירועים השנה צריכים להוות הזדמנות "לבחון לא רק מי היינו, אלא גם מי אנחנו רוצים להיות כאומה, כחברה, כרפובליקה אמיתית" וכי המסע שהחל בשנת 1916 עדיין לא הסתיים. "במאה שנה הקמנו מדינה חדשה, הכרזנו על רפובליקה, הצטרפנו לאיחוד האירופי", אמר קני. "זו אותה תחושה של נדיבות, רחמים, עוצמה ודמיון שהופכת את כולנו לעם, לאומה. זוהי הדוגמה הלאומית שאנחנו רוצים להיות כמותה ולחיות בה, עבור הדור הבא. אנחנו יכולים לומר שעבור אירלנד, הימים הטובים ביותר והבהירים ביותר עדיין לפנינו, עדיין צריך להסיר מעליהם את העטיפה. אנחנו יכולים לומר שהחלום שבלב האומה שלנו עדיין צריך להתגשם".

הכתבה מופיעה גם בגיליון מרץ של המגזין "מסע אחר"

רפואה לא שלמה: שנתיים להתפרצות מגפת האבולה

בחודש שעבר הכריז ארגון הבריאות הבינלאומי באופן רשמי כי אחרי גינאה וסיירה לאון, נגיף האבולה נעלם גם מליבריה וכי תמה אחת ההתפרצויות הקטלניות ביותר בעידן המודרני. מלבד המחיר העצום של יותר מ-11 אלף קורבנות, המחלה הקטלנית גם הרסה את מערכות הבריאות הלקויות של שלוש המדינות שבמערב אפריקה והותירה עשרות אלפי ילדים יתומים שהחברה המקומית מסרבת לקבל אותם בשל הסטיגמה

החגיגות לכבוד תחילתה של שנת 2016 בגינאה החלו מוקדם יותר מהרגיל, כאשר ב-30 בדצמבר התכנסו כמאה אלף צופים נלהבים באצטדיון בבירה קונקארי כדי לראות מופע ענק בהשתתפות זמרים אפריקאים מובילים תחת הכותרת "ביי ביי אבולה בגינאה". יממה קודם לכן, הודיע רשמית ארגון הבריאות העולמי, סוכנות הבריאות של האו"ם, כי המדינה נקייה מנגיף האבולה אחרי שלא התגלו בה מקרי הידבקות חדשים במשך 42 יום. "זו המתנה הטובה ביותר לשנה החדשה שאלוהים היה יכול לתת לגינאה והחדשות הטובות ביותר שתושבי גינאה היו יכולים לקוות להן", אמרה אחת החולות שהחלימו, אלאמה קמבו דורה (Dore) לסוכנות הידיעות הצרפתית. "המחלה המקוללת הזו הפרידה אותי מהיקרים ביותר בחיים שלי".

הבשורה המשמחת הגיעה בדיוק שנתיים אחרי שאמיל אוואמונו (Ouamouno), פעוט בן שנתיים מהכפר הקטן מליאנדו (Meliandou) שבדרום גינאה, מת מהנגיף אחרי שככל הנראה נדבק אחרי ששיחק בעץ חלול שבו שכנו עטלפים שנשאו את הנגיף. זמן קצר לאחר מכן, מתו גם אחותו של הילד, אמו וסבתו ומשם התפשט הנגיף לאנשים שטיפלו בהם ולאחר מכן מכך לאנשי רפואה שטיפלו בהם. הנגיף נותר במשך כחודשיים רק בגבולות מחוז גווקדו (Gueckedou) שבו שוכן הכפר, אולם בפברואר 2014 התגלו מקרים ראשונים במחוז סמוך בדרום גינאה ובסוף מרס החלה ההתפרצות גם בליבריה וכעבור חודשיים הגיעה המחלה לראשונה גם לסיירה לאון. בחודשים הבאים זוהו מקרים גם בניגריה, סנגל ומאלי.

מותו של "חולה אפס", כפי שכונה אוואמונו, החל תגובת שרשרת למה שבארגון הבריאות העולמי הגדירו בספטמבר 2014 בתור "מצב החירום החמור ביותר לבריאות הציבור שנראה בעידן המודרני". נכון ל-31 בדצמבר 2015, נרשמו 28,637 מקרי הידבקות בנגיף האבולה במסגרת ההתפרצות הנוכחית, כאשר מתוכם מתו 11,315 מהחולים. עיקר הקורבנות היו בשלוש המדינות הראשונות שבהן התפרצה המחלה – גינאה (2,536 חולים מתים), ליבריה (4,809) וסיירה לאון (3,955) - ובנוסף נרשמו מקרי מוות בניגריה (8), מאלי (6) וארצות הברית (גבר ששב מביקור בליבריה).

התגובה של הקהילה הבינלאומית לנוכח המשבר הייתה לקויה ביותר. מתנדבי "רופאים ללא גבולות", שהפעילו מרפאות באזורים הנגועים, הזהירו החל ממרס 2014 כי הם מזהים שמדובר בהתפרצות אבולה שיצאה מכלל שליטה וכי דרושה תגובה דחופה. "זה היה כמו לצעוק במדבר", אמר ד"ר בארט ינסנס (Janssens), מנהל המבצעים של הארגון, בדוח שפרסמו "רופאים ללא גבולות" במרס 2015. "לא ידענו באילו מילים להשתמש על מנת לגרום לעולם להתעורר ולהבין עד כמה ההתפרצות יצאה מכלל שליטה".

רק באוגוסט 2014, הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום, ובדיעבד הודו בסוכנות כי התגובה הייתה איטית בשל חוסר הבנה של היקף ההתפרצות ובשל "חוסר תיאום עם השותפים האחרים שלנו, כשלים בתקשורת ובלבול בנוגע לתפקידים ולתחומי אחריות". בעקבות זאת, החל מאמץ בינלאומי כביר שכלל הצבה של אנשי רפואה אזרחיים וצבאיים במדינות הנגועות, גיוס תרומות ומשלוח של תרופות ניסיוניות לצד צעדים מקומיים שנקטו הרשויות בשלוש המדינות, כגון עוצר וסגירת גבולות.

בשיחה שקיימתי עם ד"ר עמי נויברגר, רופא למחלות זיהומיות מבית החולים רמב"ם שבעבר גם עבד באפריקה, הוא מודה כי המאמץ הבינלאומי למצוא את החולים, לבודד אותם ולטפל בהם הוא שסייע לבלום את התפשטות המחלה במחצית הראשונה של שנת 2015, אולם הוא לא חוסך בביקורת על תפקוד סוכנות הבריאות של האו"ם. "מרגע שבארגון הבריאות העולמי ידעו על ההתפרצות ועד שהחלו לגייס כוח אדם חלפה חצי שנה בגלל הרבה אינטרסים פוליטיים וחוסר יעילות. ניתן היה לצמצם את המגפה באופן משמעותי ובקלות יחסית", הוא אומר ומדגיש כי מתנדבי "רופאים ללא גבולות" "הצילו את המצב" עם התגובה הראשונית שלהם.

כאשר ארגון הבריאות העולמי הכריז בתחילת מאי 2015 כי ליבריה נקייה מהנגיף, נראה היה כי המשבר מסתיים, אך בתוך שבועות ספורים שוב נרשמו הידבקויות חדשות בשלוש המדינות. עם זאת, בהדרגה התברר כי מדובר בהיקפים מצומצמים יותר מההתפרצות הראשונית. ב-7 בנובמבר קיבלה סיירה לאון את האישור הרשמי כי לא זוהו מקרים חדשים במשך 42 יום וכי המדינה נקייה מאבולה, ב-29 בדצמבר זכתה גינאה לבשורה דומה ובחודש שעבר קבע ארגון הבריאות העולמי בפעם השנייה כי הנגיף נעלם גם מליבריה. על אף שסוכנות הבריאות הדגישה כי עדיין יש צורך בתשעים יום של מעקב מוגבר במטרה לזהות מקרים חדשים, נראה כי המשבר הבריאותי הגיע לסיומו. "אבולה עברה במדינה, היא גרמה תסכול מסוים", שר הראפר בלוק ג'ונס מסיירה לאון בקליפ שצילם אחרי שהמדינה הוכרזה כנקייה והפך ללהיט גדול. "תודה לאל, זה נגמר. יום חדש הגיע".

למרות השמחה והחגיגות, אי אפשר היה להדחיק לחלוטין את הכאב והצלקות שהותירה התפרצות מגפת האבולה על שלוש המדינות במערב אפריקה. "אנחנו שמחים שהיום הזה הגיע, אבל אנחנו לא מאושרים כי אנחנו חשים את ההרס שנגרם לחיים שלנו", אמר דאודה פולה (Fullah) בן ה-25, שניצל מהנגיף אך איבד חמישה מבני משפחתו, בשיחה עם הגרדיאן הבריטי בצל החגיגות בעיר קנמה (Kenema) שבמזרח סיירה לאון בחודש נובמבר.

פינוי גופת חולת אבולה בליבריה. צילום: ג'ון מור/גטי אימג'ס

מערכות כושלות

גם כעת, אחרי סיום ההתפרצות, ניצבות ליבריה, סיירה לאון וגינאה בפני אתגרים לא פשוטים לפני שיוכלו להשאיר מאחור לחלוטין את המשבר חסר התקדים. הראשון, ואולי הדחוף מכולם, הוא הצורך לשקם את מערכות הבריאות המקומיות, אשר עוד לפני התפרצות המגפה, שירותי הבריאות בשלוש המדינות האפריקאיות נחשבו לנחותות וללא יעילות אחרי שנים ארוכות של מלחמות אזרחים. לפי הנתונים של סוכנות הביון האמריקאית (CIA), בגינאה היו עשרה רופאים על כל מאה אלף תושבים (נכון לשנת 2005), בליבריה היה רופא אחד על כל מאה אלף תושבים (נכון לשנת 2008) ובסיירה לאון שני רופאים על כל מאה אלף תושבים (נכון לשנת 2010).

מאחר שאנשי הרפואה היו בקו הקדמי של המאבק במגפה, לעתים ללא אמצעי מיגון מספיקים, גבה נגיף האבולה מחיר כבד ממערכות הבריאות בשלוש המדינות. לפי דוח של ארגון הבריאות העולמי מנובמבר 2015, 881 אנשי רפואה נדבקו בנגיף ומתוכם היו 513 מקרי מוות, ולא מדובר רק בעובדים זוטרים, אלא גם ברופאים בכירים ובעלי ניסיון. אחד מהם היה ד"ר שיח' הומאר חאן, הרופא הראשי של התוכנית למחקר על קדחת לאסה בבית החולים הממשלתי בקנמה ומומחה בעל שם עולמי לנגיף האבולה, אשר מת ביולי 2014 אחרי שנחשף למחלה בעת שטיפל בחולים, בהן גם חלק מאחיות בית החולים.

ד"ר נויברגר מציין כי היו לא מעט רופאים מקומיים שנמלטו לנוכח המשבר וחולק שבחים לאנשי הרפואה שנותרו כדי להילחם בנגיף הקטלני על אף הסיכון הגדול לחייהם. "היה אומץ מאד גדול של הרופאים. אלה שנשארו שילמו בחייהם כי הם לא היו מצוידים ולא היו בעלי הכשרה כמו הרופאים המערבים שהגיעו עם ציוד טוב יותר", הוא אומר. הוא מציין בין אותם "מאות גיבורים אלמונים" רופאה מניגריה שזיהתה את המקרה הראשון של חולה אבולה בלאגוס, העיר הגדולה ביותר ביבשת עם 21 מיליון תושבים. "הרופאה הזו שמה את החולה בבידוד ביוזמתה ומנעה התפרצות שהייתה נגמרת באסון – והיא שילמה על כך בחייה".

כיום פועל ארגון הבריאות העולמי, בסיוע של הממשלות המקומיות, סוכנויות בינלאומיות וארגונים בלתי ממשלתיים, על מנת לבנות מחדש את מערכות הבריאות הציבוריות בכדי שיוכלו להתמודד עם התפרצות עתידית של מגפה חדשה, וזאת באמצעות הכשרת אנשי הרפואה, שדרוג התשתיות והציוד של בתי החולים וחיזוק הקשר בין אנשי הרפואה לבין הקהילות המקומיות. "בלי תשתיות ומערכות בסיסיות של רפואה ציבורית, אף מדינה אינה יציבה ואף חברה אינה בטוחה", אמרה מזכ"ל סוכנות האו"ם, מרגרט צ'אן, בפתח הכנס הראשון לשיקום מערכות הבריאות בדצמבר 2014.

אולם ד"ר נויברגר מטיל ספק אם ניתן יהיה בכלל אפשרי להגשים את היעד מאחר שעל אף שלשלוש המדינות הללו יש משאבי טבע גדולים שמניבים הכנסות, הכספים לא הופנו למערכות הבריאות. "מערכות הבריאות היו כושלות מראש. לא שהן היו הרוסות, הן לא היו קיימות", הוא מבהיר. "כעת מתו הטובים ביותר וחלק ברחו וסביר מאד שעכשיו יהיו הידרדרות וקושי במניעה של מחלות אחרות. בשנים הקרובות, אם שוב תהיה מגפה, יהיה צורך להפעיל מערכת בינלאומית". הוא מוסיף כי "מדובר בטרגדיה שמאפיינת את כל אפריקה - מדינות עם כסף ומשאבים שלא מצליחות להשקיע במערכות הבריאות, אולם שלוש המדינות האלה אינן מוצלחות במיוחד". 

שלט נגד הסטיגמה של חולי אבולה בסיירה לאון. צילום: מייקל דאף/גטי אימג'ס

בעיית הסטיגמה

בעיה נוספת היא יתומי האבולה. עשרות אלפי ילדים – לפחות 16 אלף לפי נתוני סוכנות הילדים של האו"ם (יוניס"ף) מפברואר 2015, לפחות 25 אלף לפי דוח של קרן הצדקה הבריטית Street Child מאפריל 2015 – איבדו לפחות אחד מהוריהם לנגיף. יוניס"ף וארגוני סיוע נוספים מנסים לעזור ליתומים, שגילם הממוצע הוא תשע שנים, לשרוד באמצעות העברתם לקרובי משפחה, למשפחות אומנה או לבתי יתומים תוך דאגה לצורכיהם השוטפים, להכנסתם למוסדות חינוך ולמתן טיפול פסיכולוגי.

אולם במקרים רבים, הילדים מוצאים את עצמם נאלצים להתמודד עם אתגרים קשים. הוריה של שרה, נערה בת 12 ממונרוביה, בירת ליבריה, מתו מהנגיף והיא הוכנסה למשפחה אומנת. "אני לא מאושרת בכלל", אמרה באוקטובר האחרון לסוכנות הידיעות של האו"ם IRIN בעודה יושבת לבדה מול הבית שבו גדלה. "אני יושבת פה כי האפוטרופוסים שלי, שהם זרים עבורי, אמרו שאם אני אבוא הביתה הם יכו אותי. הם מתרגזים מכל דבר קטן שאני עושה בבית. אני באמת מפחדת ואני לא יודעת מה לעשות".

הסיבה העיקרית שבגללה מוצאים את עצמם היתומים ברחוב היא הסטיגמה שנדבקה למי שאיבדו בני משפחה או חלו והצליחו להבריא, לפיה הם נושאים את הנגיף – גם אם זה לא נכון – ולכן כל קרבה אליהם משמעותה גזר דין מוות, תופעה דומה ליחס כלפי היתומים של קורבנות האיידס בשנות השמונים והתשעים באפריקה. "יש אנשים שחושבים שילדים שנדבקו באבולה הם מכשפים. הם מאשימים אותם", אמרה בריימה סלו מארגון GOAL, ארגון צדקה בינלאומי שמסייע לקורבנות המחלה, לאל ג'זירה באוקטובר 2014. "ואם היה להם או להוריהם אבולה, אנשים בקהילה מפנים להם את הגב".

זיינב קמארה בת ה-21 חשה זאת כאשר הקהילה המקומית בכפר מורמבי (Morambie) בסיירה לאון נטשה אותה ואת ארבעת אחיה הקטנים אחרי שאיבדו את שני הוריהם, וזאת על אף ש-87 מתושבי הכפר מתו מהמחלה. "אף אחד לא מבקר אותי בגלל האבולה", אמרה לגרדיאן באוקטובר האחרון. "הם חושבים שיש לנו אבולה, הם מאשימים אותי ואת הקטנים שיש לנו את הנגיף. המשפחה שלי כל כך בודדה כל הזמן".

פנטה אולן קמארה, שעבדה עבור ארגון "רופאים ללא גבולות" וחלתה בעצמה בנגיף, לא חגגה כאשר הוכרז כי המדינה נקייה מאבולה בסוף דצמבר. "אחרי שמצבי השתפר, הדבר הקשה ביותר היה לגרום לאנשים לקבל אותי", אמרה לסוכנות "רויטרס. מרבית האנשים שבדרך כלל תמכו בי נטשו אותי. אפילו בית הספר שבו הדרכתי פיטר אותי. זה היה הכי קשה".

נשיא גינאה, אלפא קונדה (Conde) ניצל את חגיגות סיום המגפה על מנת להפציר בתושבים להפסיק את הסטיגמה ולקבל חזרה את כל מי שהבריאו או איבדו את יקיריהם. "אנחנו חייבים להגן על אחינו ועל אחיותינו שהושפעו ממגפת האבולה", אמר.

בארגון הבריאות העולמי הזהירו כי בשנה הקרובה עדיין עלולות להתרחש התפרצויות נקודתיות של הנגיף, כפי שאכן קרה כאשר יממה אחרי ההודעה הרשמית על סיום ההתפרצות, התקבל אישור כי אישה מתה מהנגיף בסיירה לאון (עם זאת, כל האנשים שהיו עמה במגע שוחררו אחרי תקופת בידוד). ד"ר נויברגר מסביר כי הסיבה להתפרצויות החוזרות היא שבניגוד לווירוסים שקיימים רק בבני אדם ואינם חוזרים אחרי הכחדתם, וירוס האבולה חי בבעלי חיים ולכן יכול לשוב ולהכות. "אין ספק שיהיו עוד התפרצויות", הוא מדגיש, אך מוסיף כי "אין סיכון גדול למערב. מערכת בריאות מערבית תתגבר על זה כי זו לא מחלה שקשה להשתלט עליה. מדובר בהדבקה ישירה במגע בין בני אדם וניתן להתגבר עליה אם שומרים על היגיינה ועל הכללים. ההיסטריה במערב הייתה מופרזת".

כעת מתרכזים המאמצים במציאת חיסון למחלה הקטלנית שיאפשר לטפל הן בחולים הנוכחיים והן במטופלים עתידיים שיידבקו בנגיף. כיום נעשים מחקרים בכמה חיסונים ניסיוניים ובאוגוסט האחרון הודיע ארגון הבריאות כי תרופה בשם VSV-EBOV של חברת Merck רשמה מאה אחוזי הצלחה בניסויים בגינאה וכי הוחלט על הרחבת המחקר בחיסון. "חיסון יעיל יהיה כלי חשוב נוסף עבור התפרצויות קיימות ועתידיות של אבולה", הכריזה המזכ"לית צ'אן.

גם ד"ר נויברגר שותף לאופטימיות. הוא מסביר כי בזמן המאמצים להשתלט על ההתפרצות, העניק ארגון הבריאות אישור חסר תקדים לתת חיסונים ניסיוניים לחולים וכי היו מטופלים שקיבלו כמה תרופות שונות. "המחקר צבר תאוצה בשל המגפה ויש סיכוי גבוה מאד למציאת חיסון ואולי אפילו תרופה למחלה", הוא מציין. "מהבחינה הזו, המחלה נגמרה 'מהר מדי' ולא הספיקו לבדוק את החיסונים לחלוטין. אבל הזמן כנראה יגיד שהחיסון זה הדבר הטוב היחיד שיצא מכל הסיפור". 

הכתבה פורסמה גם בגיליון פברואר של מגזין "מסע אחר"

אמריקה X: בעיית הגזענות עדיין בועטת בארצות הברית

150 שנה אחרי אישור התיקון ה-13 שביטל את העבדות בארצות הברית ו-50 שנה אחרי חוק זכות ההצבעה שאפשר לאפרו-אמריקאים להשתתף בבחירות – אירועי האלימות האחרונים של שוטרים לבנים כלפי שחורים וסקרים שנערכו לאחרונה מעידים כי עדיין קיימות תחושות אפליה עזות בקרב הקהילה השחורה במדינה. מנאום ה"יש לי חלום"  של מרטין לותר קינג ב-1963, דרך הקמתה של תנועת Black Lives Matter ב-2013 ועד להבטחות המועמדים לקראת הבחירות הקרובות – המאבק על החלום האמריקאי 

בנות מועדון הקריאה מהעיר אנטיוך (Antioch) שבקליפורניה החליטו לציין את יום הולדתה של אחת מחברותיהן בנסיעה ברכבת היין המפורסמת של עמק נאפה. ב-22 באוגוסט בשנה שעברה, עלו לרכבת 11 חברות הקבוצה - כולן, מלבד אחת, אפרו-אמריקאיות, ונהנו מיין, גבינות וארוחות גורמה, בעוד הרכבת חולפת בין כרמי הענבים של העמק המפורסם. 

אולם החוויה המשותפת לא הסתיימה באופן חיובי. בשלב מסוים, עצרה הרכבת באחת התחנות, ששם המתינו שוטרים, והנשים נדרשו לרדת מיד מהרכבת מאחר ונטען כי הן היו קולניות מדי. בחברה המפעילה את הרכבת טענו כי התקבלו תלונות מנוסעים אחרים וכי כאשר אנשי הצוות פנו לנשים, הן הגיבו עם "התעללות מילולית ופיזית" כלפי אנשי הצוות ונוסעים, ועל כן הוזעקה המשטרה והן פונו מהמקום. למרות זאת, מנכ"ל החברה התנצל על כך שהנשים היו צריכות לעבור בשישה קרונות לפני שהורדו לרציף, החזיר להן את הכסף והציע לתת להן כפיצוי נסיעה בקרון פרטי.

חברות הקבוצה לא התרשמו מההתנצלות, ובתחילת אוקטובר הגישו תביעה בדרישה לקבל פיצויים בסך 11 מיליון דולר בגין אפליה על רקע גזעי מכיוון שלטענתן הן סומנו רק בשל צבע עורן. הנשים הודו כי הן אמנם מדי פעם דיברו וצחקו בקול רם, אולם הן הכחישו כי היו שתויות או פגעו במישהו באופן פיזי, וכי כל הפרשה פגעה בהן ואף גרמה לפיטוריהן של שתיים מהנשים מעבודתן. "זו הייתה ההתנסות המשפילה ביותר שעברתי בימי חיי", אמרה חברת הקבוצה, ליסה רנה ג'ונסון, ללוס אנג'לס טיימס. "זו 2015, זה לא יכול לקרות. זה פשוט לא יכול לקרות שוב".

לינדה קרלסון, הלבנה היחידה בקבוצה, הצטרפה לעמדת חברותיה וטענה כי אם כולן היו לבנות, ההתנהגות שלהן לא הייתה מעוררת תגובה נזעמת. "אני באמת מאמינה שמהרגע שעלינו לרכבת, סימנו אותנו", אמרה. "אני באמת יודעת מה זה להיות אישה שחורה בימים האלה ולהיות מופלה".

גם על טיסה 868 של חברת התעופה האמריקאית ספיריט איירליינס, שעמדה להמריא מלוס אנג'לס לדאלאס בתחילת נובמבר האחרון, לא היה שקט כאשר שבעה נוסעים אפרו-אמריקאים הורדו מהמטוס דקות לפני ההמראה. לפי גרסת חברת התעופה, מושב שבור אילץ את אנשי הצוות למקם מחדש את הנוסעים, אולם שניים מהם לא שיתפו פעולה ועל כן היה צריך לקרוא לשוטרים. בעקבות זאת, נוסעים נוספים "החלו להפריע וגם הם הוצאו".

אולם אלכסנדרה רייט, אחת מהנוסעות שפונו מהמטוס והכריזה כי היא שוקלת להגיש תביעה נגד חברת התעופה, טענה לגרסה שונה. במסיבת עיתונאים שערכה אחרי התקרית היא טענה כי הדיילת הסלימה את המצב כאשר דרשה מגבר ואישה שחורים לעזוב את המטוס על אף שהם כבר ישבו, וכי כאשר היא וחבריה שאלו את אנשי הצוות מתי ממריאים וצילמו את האירוע בטלפונים הניידים שלהם, נאמר להם כי גם הם נדרשים לעזוב את המקום. לגרסתה של רייט, ההחלטה לסלק את כל שבעת הנוסעים נבעה ממניעים גזעניים. "זה לא הוגן, זה לא צודק", אמרה. "זה מביך כשמעיפים אותך מטיסה בלי כל סיבה מול כל כך הרבה אנשים, זה מחריד".

ההכרעה אם אכן מדובר בתקריות על רגע גזעי ככל הנראה תתקבל רק בבית המשפט, אולם שני האירועים מעידים על תחושות האפליה העזות בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית גם כיום,  150 שנה אחרי אישור התיקון ה-13 שביטל את העבדות (דצמבר 1865), 50 שנה אחרי חוק זכות ההצבעה שנועד להבטיח שהאפרו אמריקאים לא יופלו במימוש זכותם להשתתף בבחירות (אוגוסט 1965) ושנה בדיוק לפני שהנשיא האפרו-אמריקאי הראשון מסיים שתי קדנציות בבית הלבן.

החלום ושברו

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות המאבק האפרו-אמריקאי לשוויון התרחש באוגוסט 1963, כאשר יותר מ-200 אלף בני אדם הגיעו לבירת ארצות הברית במסגרת "המצעד על וושינגטון למען תעסוקה וחירות" שארגנו פעילי זכויות אדם ואזרח, ובראשם הכומר מרטין לותר קינג. האירוע נכנס להיסטוריה לא במעט בזכות "יש לי חלום", נאומו הידוע של קינג, שבו הכריז: "יש לי חלום שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: 'אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים'".

באוגוסט 2013, במלאות יובל לנאום ההיסטורי, נערך טקס למרגלות אנדרטת לינקולן בוושינגטון בהשתתפות הנשיא ברק אובמה, שהתייחס לשינוי שהתרחש מאז אותו מצעד. "בגלל שהם המשיכו לצעוד, אמריקה השתנתה", אמר. "בגלל שהם צעדו, המועצות העירוניות שלנו השתנו ובתי המחוקקים המדינתיים שלנו השתנו והקונגרס השתנה, וכן – בסופו של דבר הבית הלבן השתנה".

אובמה הדגיש כי "לפטור בלא כלום את עוצמת התהליך הזה, ולומר, כפי שיש מי שעושים לפעמים, שמעט השתנה, זה לא מכבד את האומץ ואת ההקרבה של מי ששילמו את המחיר על שצעדו בשנים ההן. יהיו לנו נסיגות מדי פעם, אבל אנחנו ננצח את הקרבות האלה", הכריז הנשיא האמריקאי. "המדינה הזו השתנתה יותר מדי".

אולם סקר שפרסמו רשת CNN והקרן של משפחת הנרי קייזר (מכון ללא כוונת רווח מקליפורניה שעוסק בסוגיות בריאות) בנובמבר האחרון על העמדות של לבנים, שחורים והיספאנים ביחס לגזענות, סיפק נתונים שמראים כי בקהילה האפרו-אמריקאית עדיין לא מרגישים כמו הנשיא אובמה. בסקר שנערך בקרב 1,951 בוגרים בין 25 באוגוסט ל-3 באוקטובר, אמרו שליש מהמשתתפים השחורים כי הם היו קורבנות של אפליה על רקע גזעי בשלב מסוים בחייהם. 53 אחוז מהשחורים – בתוכם 67 אחוז בני 18 עד 34 – אמרו שהם קיבלו יחס בלתי הוגן בגלל הגזע שלהם רק בחודש שקדם לסקר.

יותר מכך, 49 אחוז מכלל הנשאלים, כולל 66 אחוז בקרב השחורים, ציינו כי גזענות היא עדיין בעיה גדולה בארצות הברית. זוהי עלייה של שמונה אחוזים לעומת שנת 1995, אולם קפיצה דרמטית של 21 אחוז לעומת סקר שנערך בשנת 2011. עורכי המשאל הסבירו כי באותה תקופה תשומת הלב הייתה מופנית יותר לעבר המלחמה באפגניסטן, המהפכות בעולם הערבי או המחאה נגד וול סטריט (שהקבילה להפגנות נגד יוקר המחייה בישראל ובמדינות נוספות).

פרופ' גלן אדמס מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קנזס הסביר לרשת CNN כי רמת הגזענות בארצות הברית ככל הנראה לא השתנתה באופן משמעותי בשנים האחרונות, אולם השינוי הוא "שיותר אנשים מודעים לכך", וזאת בשל העובדה שדיווחים על מקרי אפליה וגזענות זוכים כיום לסיקור נרחב לא רק בכלי התקשורת המסורתיים, אלא בעיקר מקבלים תהודה ברשתות החברתיות.

קינג בנאום "יש לי חלום"

שחורים על הכוונת

את מרבית הכותרות בשנתיים האחרונות סיפקו דיווחים על אלימות משטרתית מופרזת כלפי אפרו-אמריקאים, בעיקר מקרים שהסתיימו במוות – אריק גארנר (43) בניו יורק ביולי 2014, מייקל בראון (18) בפרגוסון באוגוסט 2014, לקוואן מקדונלד (בן 17) בשיקגו באוקטובר 2014, תמיר רייס (12) בקליבלנד בנובמבר 2014, וולטר סקוט בצ'רלסטון באפריל 2015, פרדי גריי (25) בבולטימור באפריל 2015 וג'מאר קלארק (24) במיניאפוליס בנובמבר 2015 הם רק חלק מהאירועים הבולטים ביותר.

לא מדובר בתופעה חדשה, בקהילה השחורה טוענים כבר עשרות שנים כי הם "מסומנים" על ידי רשויות אכיפת החוק וזכורות המהומות בלוס אנג'לס וברחבי ארצות הברית אחרי שבית משפט זיכה את ארבעת השוטרים הלבנים שתועדו מכים את רודני קינג בסרטון המפורסם בשנת 1991. אולם כיום, לא מעט בשל הסרטונים שמתעדים את האירועים וסותרים לעתים את גרסת המשטרה בדבר האיום שהיווה החשוד שנפגע – ושמועלים לרשתות החברתיות, המידע מופץ במהירות רבה יותר ולקהל נרחב יותר וכל תקרית מעוררת הפגנות גדולות. כך קרה בשיקאגו בסוף נובמבר האחרון כאשר נחשף הסרטון שהראה כיצד נורה הנער לקוואן מקדונלד למוות עם לא פחות מ-16 קליעים מאקדחו של שוטר לבן. בשל כך, לא מעט מהשוטרים שהיו מעורבים בתקריות שהסתיימו בהרג החשודים מוצאים כיום את עצמם עומדים למשפט על עבירות רצח או הריגה. 

מי שעומדת מאחורי המחאה היא תנועת "Black Lives Matter" (חיים של שחורים חשובים), שהוקמה בקיץ 2013 אחרי שאיש המשמר האזרחי בפלורידה, ג'ורג' זימרמן, זוכה מהריגתו של הנער השחור, טרייבון מרטין, וצברה תאוצה שנה לאחר מכן, כאשר ארגנה הפגנות ענק בעקבות מותם של גארנר ובראון. התנועה פעילה ביותר ברשתות החברתיות, שם היא מדווחת בין השאר על אירועים בזמן אמת, מגייסת מפגינים לצעדות ועצרות המוניות ומנסה להציג גרסה שונה לנרטיב המוטה – כך לפי המארגנים - שמוצג בכלי התקשורת המסורתיים. "הדרישה שלנו פשוטה – תפסיקו להרוג אותנו", הכריזה ג'ונטה אלזי, אחת ממנהיגות התנועה, בראיון לניו יורק טיימס במאי 2015.

הסקר של CNN וקרן קייזר מצא כי 59 אחוז מהנשאלים האפרו-אמריקאים תומכים בתנועה, ואפילו הנשיא אובמה הודה כי יש לה חשיבות רבה. "אני חושב שכולם מבינים שכל החיים חשובים", אמר במהלך דיון בבית הלבן באוקטובר האחרון. "אני חושב שהסיבה שהמארגנים משתמשים במונח 'חיים של שחורים חשובים' הייתה לא כי הם רומזים שחיים של אחרים אינם חשובים, אלא כי יש בעיה ספציפית שמתרחשת בקהילה האפרו-אמריקאית שלא מתרחשת בקהילות אחרות. וזו סוגיה לגיטימית שאנחנו צריכים לטפל בה".

מקרה החניקה של אריק גארנר בניו יורק

בחירות בצל התסכול

ב-4 בנובמבר 2008 נרשמה היסטוריה בארצות הברית כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. הניצחון עורר תקוות עמוקות בקרב הקהילה השחורה כי כעת, כאשר בן הקהילה הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הגבוהה ביותר, הם יתקרבו לשוויון אמיתי, כפי שקיווה מרטין לותר קינג. "משמעות הניצחון שלו היא שאמריקה משתפרת", אמר הכומר ג'סי ג'קסון, פעיל זכויות האדם הוותיק שהיה לצדו של קינג בעת שנרצח בשנת 1968, אחרי נאום הניצחון של אובמה. "אנחנו בוגרים יותר. אנחנו פחות מתוחים אחד ליד השני".

אולם סקר שערך מכון הסקרים השמרני רסמוסן (Rasmussen) בספטמבר האחרון מצא כי התקוות שנשיאות אובמה תביא לשוויון בין הגזעים כמעט התבדו לחלוטין אחרי יותר משש שנים וחצי של כהונה. 47 אחוז מכלל הנשאלים אמרו כי הם סבורים שפעולותיו של אובמה הרחיקו יותר בין הקהילות הגזעיות ורק 20 אחוז ציינו כי לדעתם הנשיא הצליח להביא להתקרבות. רק 44 אחוז מכלל הנשאלים האפרו-אמריקאים אמרו כי הם חשים שינוי ביחסים בין הקהילות בתקופת ממשל אובמה.

הכומר אל שרפטון, פעיל זכויות אדם ותיק שגם סייע לעתים לאובמה בהידברות עם הקהילה השחורה, אמר בראיון ל"ניו יורק מגזין" באוקטובר האחרון כי "הייתי רוצה לראות שהשנים של אובמה היו עושות יותר. אני מסכים עם זה. אבל ברק אובמה מעולם לא נתן לנו חוק שפגע בנו". גם אלישיה גרזה, ממקימות תנועת "Black Lives Matter", הודתה באותה כתבה כי "אפשר לומר שהשחורים רצו שאובמה יעשה יותר. בשמונה השנים האחרונות, לא נעשה דבר בכל הנוגע לעניינים גזעיים".

בעוד שנה בדיוק, ב-20 בינואר 2017, יסיים אובמה את כהונתו ולבית הלבן ייכנס נשיא חדש (או אולי נשיאה), שגם על שולחנו יישאר התיק של טיפול בטענות הקהילה השחורה לאפליה. עד אז, צפויות הסוגיות הגזעיות לזכות במקום נכבד במערכת הבחירות לנשיאות שתיכנס להילוך גבוה בחודש הבא, כאשר יחלו הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקנית לקביעת המועמדים לנשיאות לקראת ההצבעה ב-8 בנובמבר. התקריות המשטרתיות האלימות, ההפגנות הגדולות והפעילות הבלתי פוסקת של " Black Lives Matter" אילצו את המתמודדים בשתי המפלגות להתייחס לשאלה הגזעית כבר בחודשים האחרונים.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שעולה מהסקר של CNN וקרן קייזר, נתפסת כיום כמייצגת את האינטרסים של קבוצות המיעוט בחברה האמריקאית, ובייחוד האפרו-אמריקאים, ועל כן לא מפתיע ששלושת המועמדים – הילארי קלינטון, ברני סנדרס ומרטין אומאלי – נועדו עם מובילי "Black Lives Matter" כדי לשמוע מהם על טענותיהם ועל מצוקותיהם, ויצאו בהצהרות תמיכה במחאה ובדרישה לבצע רפורמה במערכת אכיפת החוק על מנת שתהיה שוויונית יותר.

"יש עדיין מעשים בלתי צודקים שמבוצעים מדי יום ברחבי המדינה שלנו, לפעמים על אף החוק, לעתים למרבה הצער בשמירה עליו", אמרה קלינטון בחודש שעבר (דצמבר), באירוע לציון 60 שנה למחאה של רוזה פארקס, אפרו-אמריקאית שסירבה לפנות את המושב שלה באוטובוס לנוסע לבן והפכה לסמל של המאבק של השחורים לשוויון. "יש עדיין אמריקאים רבים מדי, במיוחד אפרו-אמריקאים, שההתנסות שלהם עם מערכת המשפט היא לא כפי שצריך להיות".

גם הסנאטור סנדרס הדגיש את הצורך ברפורמה מקיפה. "אנשים חייבים לעשות יותר מאשר לחזור על המונח ''Black Lives Matter", אמר בנובמבר האחרון. "אנחנו חייבים לשים מעשים מאחורי המילים האלה. פעולות שיביאו לרפורמה בסיסית שדרושה לנוכח המשבר הזה. רפורמה במערכת המשפט הפלילית חייבת להיות הסוגיה של זכויות אזרח במאה ה-21 והחלק הראשון צריך להיות רפורמה במשטרה. הריגתם של אפרו-אמריקאים חייבת להיפסק".

תיאוריית הגורל הקשור

מנגד, במפלגה הרפובליקנית, נשמעים קולות מסויגים יותר ביחס למחאה, בעיקר בשל הרצון של המועמדים להפגין עמדה נוקשה יותר, ימנית יותר, בניסיון לפנות לבסיס המצביעים השמרני במפלגה. מושל ניו ג'רזי, כריס כריסטי, האשים באוקטובר האחרון את פעילי התנועה כי "הם קוראים לרצח של שוטרים" – טענה שהציג גם הסנאטור טד קרוז - והבהיר כי אף אחד מהמועמדים לנשיאות לא צריך להיפגש אתם.

גם המיליארדר דונלד טראמפ, שמוביל בסקרים לאורך שבועות ארוכים, לא הסתיר את טינתו כלפי תנועת "Black Lives Matter". בראיון למגזין GQ בנובמבר האחרון, טען טראמפ כי לא מדובר בתנועה גדולה כפי שהיא מתוארת בתקשורת וכי הוא לא מכיר את טענותיהם על "חוסר צדק". בנוסף, אחרי שתומך של התנועה הותקף בעת שניסה להפריע בעצרת שקיים טראמפ, הצדיק טראמפ את האלימות מכיוון ש"מה שהוא עשה זה דוחה". הוא אף צייץ מחדש בטוויטר נתונים שלפיהם 81 אחוז מהקורבנות הלבנים נרצחים על ידי שחורים וכי 97 אחוז מהשחורים נרצחו מידיהם של שחורים אחרים, אולם במהירות התברר כי הנתונים הם שקריים ואף נלקחו מחשבון של פעילים ניאו-נאציים.

בן קרסון, המועמד האפרו-אמריקאי היחיד במרוץ הרפובליקני, אמנם הביע תקווה כי המחאה בעקבות מותו של מייקל בראון בפרגוסון תביא לטיפול בטענות של השחורים לאפליה, אולם טען בראיון לרשת CBS בספטמבר כי תנועת "Black Lives Matter" אינה מעוניינת בדיאלוג אלא "בבריונות כלפי אנשים". קרסון, שגדל בשכונת עוני בדטרויט והפך לאחד ממנתחי המוח המוכרים בארצות הברית, הקפיד שלא לשים דגש על צבע עורו במהלך הקמפיין, אולם בחודש שעבר הודה כי הוא חש אפליה שנובעת יותר מעמדותיו השמרניות. "במדינה הזו, אתה לא אמור להיות שחור ולא אמור להיות שמרן", אמר בעצרת בדרום קרוליינה, שבה יש אוכלוסייה שחורה גדולה, והסביר כי מי שמשתייך לשני המחנות הללו, נתפש "כמטרה לגיטימית" שניתן לעוות את דבריו ולהפנות לעברו שקרים והתבטאויות נבזיות. 

מי שסיפק עמדה שונה בקרב הרפובליקנים הוא הסנאטור מרקו רוביו שהדגיש כי על אף שהשוטרים עושים את עבודתם, הטענות של הפעילים השחורים "לגיטימיות". "זו סוגיה לגיטימית", אמר בראיון לרשת פוקס באוגוסט האחרון. "זו עובדה שבקהילה האפרו-אמריקאית ברחבי המדינה הזו הייתה, במשך כמה שנים, טינה גוברת כלפי האופן שבה מערכת המשפט ואכיפת החוק מתקשרת עם הקהילה". הוא הוסיף כי "זה משהו שעלינו לטפל בו כי יש אחוז משמעותי מהאוכלוסייה שלנו שמרגישים שהם נותרו מחוץ להבטחה של המדינה הזו, והתוצאה היא חרדה ותסכול שאנחנו רואים שבאים לידי ביטוי" בהפגנות הגדולות ובהתנהגות אלימה מצד חלק מהמפגינים השחורים.

בשנת 1994, פיתח פרופ' מייקל דוסון (Dawson) מאוניברסיטת שיקגו את התיאוריה שמוכרת בכינוי "הגורל הקשור", ולפיה השחורים מוותרים על העדפותיהם האישיות בבחירות לטובת הצבעה כוללת כגוש אחד וזאת בשל הניסיון ההיסטורי המשותף שלהם. התיאוריה של דוסון באה לכלל יישום בכל מערכות הבחירות מאז המאבק של התנועה לזכויות אזרח בשנות ה-60, ג'רלד פורד היה המועמד הרפובליקני שרשם את התוצאה האחרונה הטובה ביותר כאשר 17 אחוז מכלל הקולות שקיבל בבחירות של 1976 היו של מצביעים שחורים. זה לא עזר לו והוא הפסיד לג'ימי קרטר. 

בחודשים הקרובים, במיוחד אחרי ששתי המפלגות יבחרו את המועמדים הסופיים שלהם לתפקידי הנשיא וסגן הנשיא, ויציגו את התוכניות שלהם עבור כלל התושבים, ובכלל זה גם עבור השחורים, אפשר יהיה לדעת אם התיאוריה תהיה תקפה גם לבחירות 2016 או שמא התסכול משנות אובמה והזעם הציבורי הגובר מהאפליה המתמשכת ומהאלימות המשטרתית כלפי שחורים יספקו פרק חדש במאבק האזרחי של הקהילה האפרו-אמריקאית.

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון ינואר של מגזין "מסע אחר"

דרך בורמה: מבחן הדמוקרטיה של מיאנמר

היום מתקיימות במיאנמר (לשעבר בורמה) בחירות כלליות, שאמורות להיות החופשיות ביותר מאז 1990. לאחר עשרות שנים של שלטון צבאי רודני שהוביל לבידוד בינלאומי, מקדם המשטר רפורמות דרמטיות בתחומי התקשורת והכלכלה וחברות מערביות פועלות במדינה. ימים יגידו אם מיאנמר בוחרת בנתיב הדמוקרטיה  

מאות בני אדם התקבצו בסוף יוני האחרון בשוק בוגיוקה אונג סאן שביאנגון (Yangon, לשעבר ראנגון), העיר הגדולה במיאנמר, כדי לקחת חלק באירוע חגיגי ונדיר במדינה: פתיחת הסניף החדש של רשת המזללות האמריקאית, KFC (קנטקי פרייד צ'יקן).

אף שהם היו צריכים להמתין דקות ארוכות, לעתים אף שעות, כדי לתפוס את אחד מ-240 המקומות בסניף, לא ויתרו הלקוחות הנלהבים על חוויית ההזמנה של אחד המאכלים המוכרים של הרלנד "קולונל" סנדרס, מייסד הרשת, לצד טעימת מאכלים מקומיים שנוספו במיוחד לתפריט. "כעת צעירים יכולים לאכול פה בדיוק כמו צעירים במדינות אחרות", אמרה הטאט איי בת ה-18, שהגיעה עם שלוש חברותיה, בשיחה עם סוכנות הידיעות הצרפתית.

קנטקי פרייד צ'יקן היא רשת המזון המהיר האמריקאית – והמערבית – הגדולה ביותר שהחלה לפעול במיאנמר, אחרי שבשנתיים האחרונות כבר החלו להיכנס רשתות קטנות יותר, בעיקר מאסיה, כמו רשת ההמבורגרים הדרום-קוריאנית לוטריה (Lotteria) שכבר מפעילה שבעה סניפים ברחבי המדינה.

הרחבת אפשרויות התזונה של תושבי מיאנמר – שהיו רגילים בעיקר לדוכני המזון ברחובות שהציעו נודלס, קארי ועוד מאכלים מקומיים – היא תוצאה של תהליכי הדמוקרטיזציה והפתיחות כלפי העולם שעוברים על המדינה אחרי עשרות שנים של שלטון צבאי רודני, שפגע בזכויות האדם והאזרח והפך את מיאנמר למבודדת בזירה הבינלאומית.

מלחמת העצמאות 

בורמה הייתה ממלכה בודהיסטית אשר בשנת 1886 סופחה במלואה לאימפריה הבריטית, אחרי סדרה של מלחמות שנמשכו קרוב ל-60 שנה. בשנת 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, כבשו כוחות הצבא היפני את בורמה מידי הבריטים בסיועו של צבא העצמאות של בורמה בפיקודו של גנרל אונג סאן והכריזו על עצמאותה. הבריטים, בפיקודו של קולונל אורד וינגייט ("הידיד"), והאמריקאים הקימו יחידות גרילה שביצעו התקפות נגד היפנים, עד שבסוף 1944 נפתחה המערכה לשחרורה של בורמה. מי שסייע לבעלות הברית להשלים את הניצחון ביולי 1945 היה אונג סאן, שהחל למרוד ביפנים אחרי שהבין כי הם אינם מוכנים להעניק לבורמה עצמאות אמיתית.

לאחר המלחמה, הוביל אונג סאן את השיחות עם מנהיגי הקהילות האתניות לקראת עצמאותה ומונה לסגן יו"ר המועצה המבצעת, אך ביולי 1947 הוא נרצח עם כמה מהשרים בהתנקשות על רקע פוליטי. למרות זאת, התהליך לא נעצר ובינואר 1948 הפך האיחוד של בורמה למדינה עצמאית עם נשיא, עם ראש ממשלה ועם פרלמנט בעל שני בתים.

המדינה נראתה כדוגמה חיובית לדמוקרטיה צעירה ומתפתחת, שאף הוציאה מתוכה את מזכ"ל האו"ם השלישי אוּ תאנט, אך במרס 1962 בוצעה הפיכה צבאית בראשותו של הגנרל נֵה וין בטענה שהדמוקרטיה הנוכחית אינה מתאימה למדינה. נה וין פיזר את מוסדות השלטון הנבחרים וכונן משטר סוציאליסטי רודני שהלאים את התעשיות החשובות, ניתק את המדינה מהעולם החיצון כמעט לחלוטין ודיכא באלימות הפגנות שאורגנו בעיקר על ידי סטודנטים באוניברסיטאות.

ב-1990, אחרי לחץ בינלאומי, ניסה השלטון לקדם תהליך דמוקרטי כשקיים בחירות רב-מפלגתיות. הליגה הלאומית לדמוקרטיה (NLD), בהנהגתה של אונג סאן סו צ'י – בתו של הגנרל אונג סאן – זכתה לניצחון מוחץ ובתגובה החליטו מנהיגי השלטון הצבאי המופתעים לבטל את התוצאות, להכניס את סו צ'י ואלפים מתומכיה למעצר ולהשיב את המשטר הצבאי.

אונג סאן סו צ'י

החונטה מתפרקת 

באוגוסט 2003, אחרי שהחונטה - או בשמה הרשמי "המועצה הממלכתית לשלום ולהתפתחות" - חשה כי היא הצליחה להשיב את היציבות למדינה, הודיעו הגנרלים על "מפת דרכים" שנועדה להביא לכינונה של חוקה חדשה ולבחירות לפרלמנט חדש בדרך לדמוקרטיה. "מיאנמר נמצאת במעבר למדינה דמוקרטית", נאמר במסמך. "המערכת הדמוקרטית שאליה אנו שואפים היא כזו שתואמת את התנאים האובייקטיביים של המדינה ואת שאיפות העם. המערכת הדמוקרטית שנבנית במיאנמר אולי לא תהיה זהה לזו של מדינות אחרות בהתחשב במצב הייחודי ובנסיבות של המדינה".

כחלק מהתהליך, הוצגה בשנת 2008 חוקה חדשה שקבעה כי ייערכו בחירות ויכונן פרלמנט (Hluttaw) בעל שני בתים, אך בכירי הצבא שמרו על כוחם באמצעות סעיף ולפיו 25 אחוז מהמושבים בכל אחד מבתי הפרלמנט ובזרועות הביצועיות של השלטון יובטחו לצירים שימונו על ידי אנשי הצבא, שיהיו אחראים גם על ענייני ההגנה והפנים ותהיה להם זכות וטו על שינויים בחוקה.

הבחירות נערכו בנובמבר 2010 והסתיימו בניצחונה של מפלגת איחוד הסולידריות והפיתוח (USDP), שהורכבה מאנשי החונטה שהסירו את מדיהם, וזאת אף שארגוני זכויות אדם וממשלות במערב העלו טענות לזיופים רבים וסירבו להכיר בתוצאות. במרס 2011, בחר הפרלמנט לנשיא את טיין סיין, מבכירי החונטה לשעבר שגם שימש בתפקיד ראש הממשלה מאז 2007, ובעקבות זאת פורקה רשמית החונטה הצבאית.

תחת הנהגתו של סיין הובילה הממשלה רפורמות דרמטיות. אלפי אסירים פוליטיים שוחררו מבתי הכלא, ובראשם סו צ'י, כלת פרס נובל לשלום בשנת 1991, ששוחררה כבר בנובמבר 2010 אחרי שריצתה עונשי מאסר והושמה במעצר בית לסירוגין במשך 15 שנה מאז שבוטל ניצחונה בבחירות 1990. הממשלה אף אפשרה לה לצאת מהמדינה ולהתמודד בבחירות הביניים של שנת 2012, אחרי שהסירה את המגבלה בחוקה שאסרה על אסירים לשעבר לרוץ לתפקיד פוליטי.

נוסף לכך, נרשמו הקלות בצנזורה על כלי התקשורת, הוקמה ועדה להגנה על זכויות האדם, התאפשרו יותר פתיחות כלכלית וסחר בינלאומי וניתנו רישיונות להפעלת רשתות תקשורת ואינטרנט ברחבי המדינה. "ייתכן שיש מי שאינם מרוצים מקצב תהליך הרפורמות, אך אי אפשר להכחיש שהצלחנו ליצור תנאים פוליטיים וסוציו-כלכליים טובים יותר, עודדנו פיוס לאומי באמצעות תרבות של דיאלוג והרחבנו את המרחב לקבוצות אזרחיות בבניית האומה", אמר שר החוץ אוּ וואנה מונג לווין, בנאומו בפני הכינוס ה-70 של עצרת האו"ם בתחילת החודש שעבר.

המהלכים זכו לתגובות אוהדות ביותר בזירה הבינלאומית. מדינות רבות החלו להקל או להשהות בהדרגה את הסנקציות שהוטלו על המדינה בשל הפגיעה בזכויות אדם - צעדים שאפשרו, בין השאר, את תחילת פעולתן של חברות זרות כמו KFC במיאנמר. כמו כן, מנהיגים זרים בכירים הגיעו לביקור כדי להפגין את תמיכתם בתהליך שעובר על המדינה ולעודד את ההנהגה להמשיך ברפורמות. "העבודה פה לא הסתיימה", אמר נשיא ארצות הברית ברק אובמה בנובמבר 2014, במהלך ביקורו השני במדינה בתוך שנתיים, "אבל המטרה העקבית שלנו היא לראות את השלמת התהליך הזה כך שהוא יביא הטבות ממשיות לתושבים".


הצבא עוד כאן

המבחן האמיתי של תהליך הדמוקרטיה במיאנמר מתרחש היום, כאשר כ-32 מיליון מאזרחי המדינה הולכים לקלפיות במה שאמורות להיות הבחירות החופשיות ביותר מאז 1990. יותר מ-1,100 מועמדים מתמודדים באופן עצמאי או מטעם כ-90 מפלגות על 330 מתוך 440 מושבי הבית התחתון של הפרלמנט ועל 168 מתוך 224 מושבי הבית העליון, נוסף למועצות המחוקקות ב-14 מדינות ואזורים במיאנמר.

בשלב הבא, חברי הפרלמנט החדש צפויים לבחור במחצית הראשונה של השנה הבאה, ככל הנראה בפברואר או במרס, את נשיא המדינה הבא. לפי ההערכות, הליגה הלאומית לדמוקרטיה של סו צ'י צפויה לסיים את הבחירות הכלליות בתור המפלגה הגדולה ביותר, אך סו צ'י עצמה לא תוכל להתמודד לנשיאות מאחר שהחוקה הנוכחית אוסרת זאת על מי שילדיו מחזיקים באזרחות זרה (שני ילדיה של סו צ'י הם בעלי דרכון בריטי מאחר שבעלה המנוח היה בריטי - פרשנים ציינו שהסעיף בחוקה התקבל כדי למנוע את בחירתה). בשל כך, עדיין לא ברור מי יהיו המועמדים, אך לאנשי הצבא צפויה להיות השפעה משמעותית על ההכרעה בזכות 25 אחוזי המושבים בבתי הפרלמנט.

לפי אוּ ווין מין, חוקר בכיר במכון למשאבי התפתחות במיאנמר (מכון מחקר שהקים הנשיא סיין), המאבק על הנשיאות יהיה חשוב יותר לגנרלים מאשר הבחירות הכלליות מאחר שהנשיא הוא ראש הזרוע המבצעת והאיש שמקבל את ההחלטות המכריעות, בעוד בפרלמנט מובטחים להם כבר רבע מהמושבים עוד לפני הבחירות.

בקהילה הבינלאומית הבהירו כי הם עוקבים מקרוב אחרי התנהלות הבחירות - במיוחד לאור הדיווחים על כשלים ברשימות המצביעים שכללו גם שמות של אזרחים מתים - והדגישו כי רק הצבעה חופשית והוגנת, אשר תבטא את רצונם של אזרחי מיאנמר, תוכל לקדם את הדמוקרטיה. "בחירות שייערכו באווירה שלווה וכוללנית יסייעו לחזק את הרפורמות הבלתי הפיכות במדינה", אמרה הנציבה העליונה לענייני חוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני, בעת שהכריזה בסוף חודש ספטמבר השנה על משלוח של משקיפים מטעם האיחוד.

החשש העיקרי הוא מפני חזרה על התסריט של בחירות 1990, ובו הצבא ישוב לקדמת הבמה אם האופוזיציה תרשום ניצחון גורף. מי ששלח מסרים מרגיעים הוא הרמטכ"ל והאיש החזק במדינה, הגנרל הבכיר מין אונג הלאינג. "באופן אישי, אני לא אוהב הפיכות צבאיות. בקצרה, אין לי תוכניות להפיכה צבאית ולצבא אין תוכניות לזה", אמר במסיבת עיתונאים בספטמבר האחרון, ובריאיון נדיר לבי-בי-סי בחודש יולי הוא אף ציין כי הצבא מחויב לסייע לקיומן של בחירות חופשיות והוגנות. "כאשר ועדת הבחירות תכריז על התוצאות, אנחנו נכבד אותן כי זה נעשה באופן דמוקרטי", הדגיש.

סו-צ'י עם מפקד הצבא

השאלה המוסלמית

איום ממשי על חופש הבחירות נוגע ליחס כלפי המוסלמים במדינה. חוקת המדינה משנת 2008 מציינת כי מיאנמר היא מדינה שבה "שוכנים יחד גזעים רב-לאומיים" וכי המדינה שבה יש רוב בודהיסטי גם "מסייעת לדתות שבהן היא מכירה ומגנה עליהן". "הניצול של דת למטרות פוליטיות אסור", נאמר בפרק מס' 8 של החוקה. "יותר מכך, כל פעולה שנועדה או שעלולה לעורר תחושה של שנאה, טינה או סכסוך בין קהילות או כתות גזעיות או דתיות מנוגדת לחוקה".

בפועל, ההצהרות בחוקה עדיין רחוקות מכלל מימוש. במרס השנה, הוציא הנשיא סיין צו מיוחד שמבטל את "הכרטיסים הלבנים", תעודות זהות זמניות שניתנו למהגרים ואשר אפשרו להם גם להצביע בבחירות ובמשאלי עם. מרביתם של מחזיקי התעודות היו רוהינגים (Rohingya), בני מיעוט מוסלמי שמקורו באזור בנגל שבהודו. בני מיעוט זה החלו להתיישב במדינת ראקין (Rakhine) שבמערב מיאנמר במאה ה-16 ומספרם גדל תחת השלטון הקולוניאלי הבריטי, שהשתמש בהם בעיקר בתור עובדים בחוות ובשדות החקלאיים. אזרחותם של הרוהינגים, שמונים כיום כ-1.2 מיליון בני אדם, נפסלה על ידי החונטה בחוק שנוי במחלוקת בשנת 1982 כחלק מהרגשות הבודהיסטיים הלאומניים וחוסר הסובלנות כלפי מי שנתפסים בתור "זרים".

המתח בין הבודהיסטים לרוהינגים הגיע למלוא עוצמתו באמצע 2012, כאשר עימותים אלימים פרצו בין שתי הקהילות בצפון מדינת ראקין. עשרות בני אדם נהרגו, יותר מ-140 אלף בני אדם – מרביתם מוסלמים – נעקרו מבתיהם ורבים מהם חיים עדיין במחנות פליטים או מנסים לברוח בדרך הים לעבר מלזיה הסמוכה ומדינות נוספות.

גם במערכת הבחירות לא נעלמה העוינות כלפי המיעוט המוסלמי. ועדת הבחירות המרכזית פסלה 124 מועמדים בשל אי עמידה בתנאי האזרחות, ו-35 מתוכם היו מוסלמים, בהם גם חברים המכהנים בפרלמנט הנוכחי. הוועדה החליטה בסופו של דבר לקבל את הערעורים של 11 מבין המועמדים המוסלמים ולאפשר להם להתמודד, אך רבים טענו כי מדובר רק בניסיון להרגיע את הגינויים בזירה הבינלאומית. "רק מועמדים מוסלמים נפסלו בשל סוגיות אזרחות עמומות", אמר קיאו מין, שהיו בין המועמדים שלא יוכלו להתמודד החודש. "לכן, זה ברור שהוועדה התמקדה במיעוט דתי ספציפי: מוסלמים".

נוסף לכך, אנשי דת בודהיסטים ונציגים של מפלגות בודהיסטיות לא הסתירו את עוינותם כלפי הרוהינגים. המפלגה הלאומית של ראקין (ANP), שהוקמה בשנה שעברה, מקדמת מצע של שנאה נגד המיעוט המוסלמי עם עלונים שבהם נכתב: "תאהבו את הלאום שלכם, שמרו על הדם שלכם טהור". המפלגה צפויה לזכות במרבית המושבים במועצה המחוקקת של מדינת ראקין והציפיות הן כי היא תנסה להקשיח את החוקים נגד בני הרוהינגיה.

גם הכרזתה של מפלגת NLD בראשות סו צ'י כי היא תתמקד גם בקמפיין בקרב בני הרוהינגיה עוררה את זעמם של הבודהיסטים הלאומנים, במיוחד אלה מההתאחדות הפטריוטיות של מיאנמר - הידועה בכינוי "מה בה טה" (Ma Ba Tha) - אשר כינו את המפלגה "משתפת פעולה" עם מי שמאיימים על זהותה של המדינה ורמזו כי אין להצביע לה. בשל כך, נמנעה NLD מלהציב מועמדים מוסלמים ברשימה. "יש לנו מועמדים מוסלמים מתאימים, אבל אנחנו לא יכולים לבחור בהם מסיבות פוליטיות", הודה וין הטיין, חבר פרלמנט מטעם המפלגה, בשיחה עם אתר החדשות העצמאי ucanews.com בספטמבר.

ד"ר מאונג זארני, המארגן של ועידת אוסלו לסיום הרדיפה השיטתית של בני הרוהינגיה במיאנמר שהתכנסה בחודש מאי השנה בנוכחות מדינאים ואנשי דת, העריך כי הבחירות החודש לא יסייעו לשפר את מצבם של בני המיעוט המוסלמי. "הרדיפה השיטתית של בני הרוהינגיה הפכה למדיניות בין-דורית שקודמה על ידי הנהגות צבאיות מתמשכות בממשלה המרכזית", אמר בריאיון לאתר החדשות Asian Correspondent ביוני האחרון. "הרציונל – שהם מהווים סכנה לביטחון הלאומי – הפך לממוסד. לכן, בלי קשר לממשלה שתקום, מיאנמר צפויה להמשיך במדיניות זו".

פליטים מבני הרוהינגיה

אפליקציית הדמוקרטיה  

נושאים בוערים רבים צפויים להעסיק את הפרלמנט הבא שייבחר החודש וגם את הנשיא החדש והממשלה: המשך ההתקדמות לעבר דמוקרטיה, עתידן של הרפורמות הכלכליות, היחס לבני מיעוטים ובייחוד כלפי המוסלמים ובניית הזהות הלאומית של מיאנמר החדשה, הניסיון לסיים את ההתקוממויות האתניות הבדלניות החמושות בחלקים שונים של המדינה (בסוף ספטמבר נחתם הסכם הפסקת אש עם שבע קבוצות, אך כתריסר ארגונים נוספים עדיין ממשיכים במאבק, ובראשם הארגון לעצמאות מדינת קאצ'ין וצבא המורדים של בני הקארן) וגם סוגיות של התמודדות עם אסונות הטבע שפוקדים את המדינה (בעיקר בעונות הטייפון), של חינוך ושל זכויות נשים וילדים.

על כן, לא מפליא שבמיאנמר רואים חשיבות עצומה במערכת הבחירות הנוכחית ומנסים לעודד אחוזי הצבעה גבוהים. מדובר במשימה לא פשוטה, במיוחד לנוכח נתוני דוח של קרן אסיה (The Asia Foundation) - ארגון בינלאומי ללא כוונות רווח שפועל מארצות הברית במטרה לסייע לשפר את איכות חייהם של תושבי אסיה ולקדם את הדמוקרטיה ביבשת. דוח זה, מאפריל 2014, מצא כי 82 אחוז מהתושבים לא ידעו לנקוב בשם של אחת מזרועות הממשל, רק 15 אחוז ידעו שהפרלמנט מאשר חוקים ו-36 אחוז לא ידעו כיצד ממונה ראש הממשלה.

בשל כך, ערכה קרן אסיה בספטמבר האחרון תחרות בין עשרות צוותים של מתכנתים על פיתוח אפליקציות שיספקו מידע לקראת הבחירות. האפליקציה שזכתה בפרס הראשון מאפשרת למשתמשים לחפש את המועמדים באזורי הבחירה שלהם ומספקת מידע אישי על כל אחד מהם. מדובר בעובדה דרמטית במדינה שבה שררו עד לפני שנים אחדות צנזורה נוקשה על המידע ומגבלות על יכולתם של התושבים להחזיק בטלפונים אישיים. ואולם, במסגרת הרפורמות שהובילה הממשלה קיבלו שלוש חברות תקשורת (שתיים מהן זרות) רישיונות להפעלת רשתות ניידות ומשרד התקשורת החל למכור כרטיסי SIM זולים. לפי נתוני משרד התקשורת מסוף 2014, 13.4 מיליון תושבים החזיקו בטלפון נייד, 11.6 מיליון היו בעלי טלפון קווי (לעומת 1.64 מיליון במהלך 2011-2010) ול-3.5 מיליון תושבים הייתה גישה לאינטרנט (לעומת 38 אלף בלבד במהלך 2011-2010).

גם ועדת הבחירות המרכזית השקיעה מאמצעים בעידוד ההצבעה, בין השאר באמצעות סרטוני אנימציה שהפצירו באזרחים לבדוק את רשימות הבוחרים כדי לוודא ששמותיהם מופיעים שם ושיוכלו לממש את זכותם. הוועדה אף גייסה את השחקנית והבמאית אנג'לינה ג'ולי, שביקרה במדינה ביולי האחרון, לסרטון עידוד לבוחרים.

"אני יודעת מביקורי עד כמה הבחירות האלה חשובות. אני רוצה לקרוא לכם לממש את זכותכם להצביע ולהיספר ב-8 בנובמבר", אמרה ג'ולי בסרטון שפורסם בספטמבר בעמוד הטוויטר של ועדת הבחירות. "אל תישארו מאחור. היו חלק מהרגע ההיסטורי הזה".

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון נובמבר של המגזין "מסע אחר"