מלחמה וזיכרון: מאה שנה להתקוממות חג הפסחא באירלנד

היום, היום הראשון של חג הפסחא, מציינים באירלנד מאה שנה להתקוממות ההיסטורית, אירוע מכונן בדרכה של האומה האירית לשחרור מהשלטון הבריטי. מה מקומו של האירוע בזיכרון הקולקטיבי ומה צופן העתיד?

אגנס בראון היא אחת הדמויות האהובות באירלנד. אם לחמישה בנים ובת וסבתא לנכד, שבעלה מת במפתיע והיא מנהלת דוכן לירקות ולפירות בשוק הפתוח של רחוב מור (Moore) ברובע ההיסטורי שבמרכז דבלין. בראון, דמות שנוצרה על ידי הקומיקאי ברנדן או'קרול כבר בשנות ה־90, הופיעה בספרים, בתסכיתי רדיו, במחזות על הבמה ואף בסרט קולנוע בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון בשנת 1999.

לפני ארבע שנים החלו רשות השידור האירית (RTE) והבי.בי.סי לשדר את הסיטקום "הבנים של גברת בראון", שבו מגלם או'קרול עצמו את הדמות הראשית. על אף הביקורות השליליות זכתה הסדרה לרייטינג גבוה באירלנד ובבריטניה. באופן טבעי, על רקע ההצלחה, הגיעה הגרסה הטלוויזיונית גם למסך הגדול והקומדיה יצאה לאקרנים ביוני 2014, כאשר במרכז העלילה מאמציהם של בראון ושל הסוחרים האחרים למנוע מי̞זם רוסי מושחת להרוס את הדוכנים בשוק כדי להקים מרכז קניות גדול.

באחד מרגעי השיא בסרט מתייצבת בתה של בראון, קאתי, בפני בית המשפט, ונושאת נאום על הצורך לשמור על הרחוב מפני התוכנית של היזם. "הלב, הדופק של דבלין האמיתית, נמצא ברחוב מור", היא אומרת בהתרגשות לשופטים. "רחוב מור תמיד קיבל בברכה את הנזקקים, את הבודדים, את האבודים מבין תושבי העיר הזו – ועשה את זה עם לב פתוח. זה לא משנה מי אתה, תמיד תתקבל בברכה ברחוב מור. יש מי שרוצים לנקות אותו, לסלק את רחוב מור ולהפוך את העיר הזו לעותק חסר פנים של כל עיר אחרת. אבל הם לא יכולים והם לא יעשו את זה. כי אנחנו לא ניתן להם – אנחנו רחוב מור!".

הסרט, כמובן, הסתיים בניצחונה של בראון והשוק הפתוח נותר במקומו. אולם במציאות, רחוב מור עדיין נמצא במרכזה של סערה ציבורית, כאשר מאות מפגינים מוחים, מאז תחילת חודש ינואר השנה, על הכוונה לבצע עבודות הריסה ופיתוח סביב אחד מאתרי המורשת החשובים ביותר בהיסטוריה האירית – המבנה שבו שכנה המפקדה האחרונה של המרד האירי הגדול של חג הפסחא 1916, בדיוק לפני מאה שנה.

הפגנה ברחוב מור, סוף ינואר

תולדות הסכסוך

במאה ה-12 השתלטו האנגלים (המלך הנרי השני, 1171) לראשונה על האי האירי. ואילו המלך הנרי השמיני היה הראשון שנשא לראשונה את התואר 'מלך אירלנד' בשנת 1541. תחת הנהגתו החלו אנגלים וסקוטים פרוטסטנטים להתיישב באירלנד, בעיקר בחלק הצפוני של האי, והדבר עורר עימות עם התושבים האירים הקתולים, אשר התעצם בזמן שלטונו של אוליבר קרומוול באנגליה באמצע המאה ה-17, שבמהלכו הוא דיכא באלימות אכזרית ניסיון התקוממות של הקתולים בצפון האי האירי.

בשנת 1690, הגיע העימות בין שתי הקהילות לרגע השיא, כאשר כוחותיו של הנסיך ההולנדי הפרוטסטנטי וויליאם מאורנג', ששנה קודם לכן הפך למלך אנגליה עם התואר וויליאם השלישי, הביסו בקרב בוין (Boyne) את כוחותיו של המלך ג'יימס השני (הקתולי האחרון שמלך על אנגליה, סקוטלנד או אירלנד), אשר הודח מכיסאו אחרי "המהפכה המהוללת" בשנת 1688. בעקבות זאת, הוחרמו אדמותיהם של הקתולים באירלנד והוטלו עליהם מגבלות שהפכו את הפרוטסטנטים לשליטים המוחלטים של האי לשנים ארוכות. גם הניסיונות הבאים של הקתולים להתקומם דוכאו במהירות, ובשנת 1801 הפכה אירלנד לחלק בלתי נפרד מהממלכה המאוחדת.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, נעשו ניסיונות בפרלמנט הבריטי לקדם שלטון עצמי באירלנד, אולם החוק לשלטון עצמי, שאושר בשנת 1912, לא יושם בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה כעבור שנתיים. הדבר עורר את זעמם של הקתולים הלאומנים ששאפו להקים רפובליקה אירית משלהם. ב-24 באפריל 1916, יום שני של חג הפסחא, השתלטו מורדים אירים לאומנים על בניין הדואר המרכזי של דבלין ברחוב אוקונל (O’Connell) ועל מבנים נוספים ברחבי העיר, והכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית. על אף שהיו עסוקים במלחמת החפירות של מלחמת העולם, הבריטים הגיבו בכוח רב. כוחות צבא גדולים נשלחו לדבלין, ובמשך ימים הפגיזו בארטילריה את מרכז העיר בעוצמה חסרת רחמים, והותירו בה עיי חורבות.

מנהיגי המרד הצליחו להימלט מבניין הדואר דרך קירות המבנים הסמוכים לעבר המבנה ברחוב מור מספר 16, שם הקימו את המפקדה החדשה. אולם כאשר היה ברור כי המרד נועד לכישלון מול העליונות הבריטית, נכנע מנהיג המורדים, פטריק פירס (Pearce). אלפים נעצרו ו-16 ממנהיגי המרד, בהם פירס ועוד שישה מהחותמים על הצהרת העצמאות הוצאו להורג.  

למרות זאת, השאיפה של האירים לעצמאות לא נמוגה. בינואר 1919 הכריזו הלאומנים האירים על הקמת פרלמנט מקומי (Dáil), צעד שהצית את המאבק המחודש להגדרה עצמית ובעקבותיו פרצה מלחמת העצמאות. במשך שנתיים התנהלה לחימה עזה בין המורדים לבין הבריטים, עד אשר ביולי 1921 נחתם הסכם הפסקת האש שהוביל לחלוקת האי, כאשר האירים קיבלו שלטון עצמי, למעט ששה מחוזות בצפון, שנותרו שייכים לבריטניה בשל הרוב הפרוטסטנטי בהם. ההסכם הוביל למלחמת אזרחים בין התומכים למתנגדים, שנכנעו רק בשנת 1923. אירלנד החופשית המשיכה להשתייך לחבר העמים הבריטי עד חג המולד של 1949, אז הכריז הפרלמנט על הקמת רפובליקה אירית עצמאית.

בית הדואר של דבלין

שימור אתרי מורשת

במסגרת תוכנית לאומית, אשר גובשה בשיתוף פעולה של הממשלה ושל גופים חינוכיים ואגודות אזרחיות, מציינת השנה אירלנד את שנת המאה למרד של חג הפסחא בתוכנית מקיפה, שכוללת פעילויות חברתיות ברחבי המדינה ובקהילות האיריות ברחבי העולם. הפעילויות נועדו להציג את חשיבותו של המרד בהיסטוריה של האי, ולהבליט את ההישגים שאליהם הגיעה אירלנד במאה השנים האחרונות, לצד אירועים שמבליטים את השפה הגאלית המקומית. 

השיא מתרחש היום, יום ראשון של חג הפסחא, שבו מתקיים בבניין הדואר של דבלין טקס ממלכתי בנוכחות הנהגת המדינה, טקס שכולל את הקראת הצהרת העצמאות, מצעד צבאי עם מטס של חיל האוויר ומטח כבוד של 21 תותחים. לכבוד היובל ההיסטורי מוצג לראשונה בפומבי אחד העותקים המקוריים של הצהרת העצמאות, בטריניטי קולג' שבדבלין.

במסגרת האירועים משקיעה הממשלה גם יותר מ־30 מיליון אירו בשורה של פרויקטים לשיקום אתרים היסטוריים שקשורים למרד חג הפסחא ולמאבק האירי לעצמאות, במטרה להפוך אותם למוזיאונים. אחד הפרויקטים המדוברים הוא הקמת מרכז הנצחה בבניינים מספר 14 עד 17 ברחוב מור, אתר המפקדה האחרונה של המורדים בשנת 1916.

יזמי נדל"ן גיבשו, עוד בשנת 1998 ובתמיכת המועצה העירונית, תכנית להרוס את המבנים, בכוונה לחדש את האזור ולהפוך אותו למתחם קניות. אולם פעילים לשימור המורשת ההיסטורית של אירלנד וצאצאים של מנהיגי המרד גילו זאת, והחלו במאבק ציבורי שנשא פרי, ובשנת 2007 הכריזה הממשלה על ארבעת הבניינים כעל אתר לאומי.

על פי התכנית הממשלתית, הייתה כוונה להרוס את בניינים מספר 13, 18 ו-19, שמשרד המורשת טוען כי "אין חשיבות היסטורית" למבנים הללו שהוקמו בשנת 1763 וכי הריסתם הכרחית "על מנת לחזק את האתר הלאומי, שהוא בניין מיושן שנבנה ללא יסודות". במקביל, מתכננת חברת נדל"ן גדולה להקים מתחם קניות ענק שיתפרש מרחוב אוקונל ועד רחוב מור.

הפרויקטים עוררו מאבק ציבורי תחת הכותרת "להציל את רחוב מור", כאשר מאז תחילת ינואר התקיימו במקום הפגנות שכללו גם השתלטות של פעילים על המבנים ההיסטוריים, וצעדות של מפגינים לבושים במדים של מורדי 1916. באחד הלילות אף הופיע ברחוב ציור קיר בהשראת האומן הבריטי המפורסם באנסקי (Bansky), המבוסס על הצילום של פירס נכנע לשני קצינים בריטים בכירים בשנת 1916, אלא שבציור החדש את אנשי הצבא מחליפים שני יזמים עם קסדות בטיחות.

"פשוט לא יעלה על הדעת שבמדינה אחרת יתייחסו באופן כה מבזה לאתר שכל כך קשור למאבק לחירות שלה, בכך שיאפשרו להרוס את חלקו הגדול כדי שיהפוך למרכז קניות", אמרו הפעילים שעומדים מאחורי הציור ל-An Phoblacht ("רפובליקה" בגאלית), ירחון החדשות של השין פיין, שהיא המפלגה הרפובליקנית הוותיקה, שחבריה היו ממובילי ההתקוממות לפני מאה שנה ואשר כיום נמצאת גם בחזית הקמפיין להצלת המבנים ברחוב מור.

כמו בראון, גם פעילי המאבק הצליחו לרשום ניצחון משכנע. לפני כעשרה ימים, רגע לפני חגיגות המאה, קבע שופט בית המשפט העליון, מקס בארט, כי יש לשמר לא רק את מבנים 17-14 ברחוב מור, אלא גם את המבנים הסמוכים וכמה סמטאות ומרתפים צמודים מאחר שכל האזור מהווה "זירת קרב". 

בפסיקה שהשתרעה על פני כ-400 עמודים, כתב השופט כי אתר הקרב ברחוב מור היה "המקום שאליו נמלטו הגברים והנשים של בית הדואר, שבו הקרב הסתיים ונערך משא ומתן על הכניעה, ואתר שבו עובדים - אזרחים ולוחמים - חיו ומתו במה שהיה התקוממות של עובדים במובנה הרחב". הוא הוסיף כי "חלקים פיזיים משמעותיים של זירת הקרב שרדו", וזאת בניגוד לאתרים רבים אחרים שקשורים להתקוממות. 

המבנה לשימור ברחוב מור

טוב למות בעד ארצנו?

המחלוקת על עתידו של רחוב מור לא הייתה היחידה שמלווה את האירועים לציון מאה שנה למרד האירי. בתכנית האירועים הרשמית נאמר כי במהלך השנה יהיו מגוון פרויקטים ופעילויות "שנועדו לעודד דיון, להרחיב את הידע ואת ההבנה שלנו לגבי האירועים של 1916, ולחקור את המורשת שלנו כעבור מאה שנה".

הדיון על כך כבר החל בתקשורת, כאשר יש מי שמעלה על נס את מורשת המורדים, מול אלה שסבורים כי למרות חשיבותה ההיסטורית של ההתקוממות בתולדות המאבק לעצמאות, בסופו של דבר ייתכן שהמרד לא היה שווה את שפיכות הדמים – יותר מ-250 אזרחים ויותר משישים מורדים נהרגו – ואת ההרס העצום שנגרם לדבלין, במיוחד לנוכח העליונות הצבאית של הבריטים.

ג'רי אדמס, שמנהיג את השין פיין מאז שנות השמונים, כאשר המפלגה הייתה הזרוע הפוליטית של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) בזמן הסכסוך האלים בצפון אירלנד, ציין בנאום שנשא בתחילת ינואר השנה כי "ההתקוממות הייתה הכרזת חירות שנשמעה בכל העולם וכי "הפטריוטים של 1916 האמינו שאירלנד טובה יותר היא אפשרית. וכדי להשיג את זה – לזכות בחרות שלהם – הם שמו הכול על כף המאזניים, כולל חייהם שלהם".

אולם אדמס הודה כי המהפכה של 1916 כשלה מאחר שאירלנד חולקה וכך נותרה גם היום, וכי המנהיגים הנוכחים אינם מחזיקים בחזון של איחוד שני חלקי האי. "הם לא מבינים את 1916", התקומם. "זו סוגיה בלתי נעימה שהם מנסים לסלק מדרכם. לכן הגישה של הממשלה לאירוע המאה חסרה כל שאיפה ותוכן, וזה משקף את הגישה שלהם ל־1916, מס שפתיים לערכים הרפובליקניים הבסיסיים ולתמיכתם בחלוקה".

הסנאטור מארק דיילי הדגיש כי האירועים צריכים להבליט את חשיבותם של הערכים שצוינו בהכרזת העצמאות של 1916: "הרפובליקה תבטיח חירות דתית ואזרחית, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכל אזרחיה, ותכריז על נחישותה לקדם אושר ושגשוג עבור כל האומה וכל חלקיה, כשהיא מוקירה את כל ילדי האומה באופן שוויוני". "היעדים והמטרות של ההצהרה של 1916 הם על זמניים ואוניברסליים", כתב במאמר שפרסם באינדיפנדנט האירי בחודש ינואר. "האידיאלים שמופיעים בהצהרה רלוונטיים עבור האומה שלנו, החברה שלנו וכל העולם שלנו כיום, כפי שהם היו כאשר פירס הקריא אותם בקול בפעם הראשונה".

העיתונאי ג'ון ספיין ציין כי הוא חש שרבים מהאירים נמצאים בקונפליקט לגבי האירועים של 1916. במאמר שפרסם בינואר ב-Irish Central, הוא סיפר כי כילד בבית הספר בשנות השישים, המורים הציגו את פירס וחבריו כגיבורים שניצלו את העובדה שהבריטים היו במלחמה כדי לעורר את העם האירי.

"כמבוגרים, מרביתנו הבנו שההתקוממות של 1916 – וההקשר שבו היא התרחשה – היו מורכבים יותר מאשר הגרסה ההרואית האהובה. וזו הסיבה שהרבה אנשים כיום נמצאים בקונפליקט לגבי ציון ההתקוממות", כתב. "כמובן שאנחנו יכולים להעריך את פירס ואת חבריו לנשק. אין ספק לגבי האומץ שלהם. אבל נותרו שאלות מטרידות לגבי ההתקוממות, והאם בהתחשב במאות החיים שאבדו ובהרס של מרכז דבלין זה היה מוצדק או הכרחי".

ההרס בדבלין אחרי דיכוי המרד

למען הדורות הבאים

על אף המחלוקות סביב השאלות ההיסטוריות, ישנה תמימות דעים כי אירלנד עשתה כברת דרך מרשימה מאז ההתקוממות של 1916, אותה כינה המשורר הלאומי, ויליאם באטלר ייטס, "יופי איום ונורא נולד", בפואמה "פסחא, 1916" שחיבר מיד אחרי המרד והוצאתם להורג של המנהיגים. אירלנד של היום יכולה להסתכל בגאווה כיצד הפכה לדמוקרטיה תוססת, כלכלתה פורחת אחרי שנים של מיתון והאטה, והיא מהווה בית עבור המרכזים האירופיים של ענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק ואינטל. מדינה שיודעת להסתכל מעבר לעבר ולהתפייס עם אויבים ישנים, עובדה שבאה לידי ביטוי בקבלת הפנים שלה זכתה המלכה אליזבת השנייה בביקורה ההיסטורי בדבלין, במאי 2011.

צעירים ליד פאב בדבלין

בכינוס השנתי של מפלגת השלטון פיין גאל (Fine Gael) בסוף ינואר האחרון, ציין ראש הממשלה, אנדה קני, כי האירועים השנה צריכים להוות הזדמנות "לבחון לא רק מי היינו, אלא גם מי אנחנו רוצים להיות כאומה, כחברה, כרפובליקה אמיתית" וכי המסע שהחל בשנת 1916 עדיין לא הסתיים. "במאה שנה הקמנו מדינה חדשה, הכרזנו על רפובליקה, הצטרפנו לאיחוד האירופי", אמר קני. "זו אותה תחושה של נדיבות, רחמים, עוצמה ודמיון שהופכת את כולנו לעם, לאומה. זוהי הדוגמה הלאומית שאנחנו רוצים להיות כמותה ולחיות בה, עבור הדור הבא. אנחנו יכולים לומר שעבור אירלנד, הימים הטובים ביותר והבהירים ביותר עדיין לפנינו, עדיין צריך להסיר מעליהם את העטיפה. אנחנו יכולים לומר שהחלום שבלב האומה שלנו עדיין צריך להתגשם".

הכתבה מופיעה גם בגיליון מרץ של המגזין "מסע אחר"

רפואה לא שלמה: שנתיים להתפרצות מגפת האבולה

בחודש שעבר הכריז ארגון הבריאות הבינלאומי באופן רשמי כי אחרי גינאה וסיירה לאון, נגיף האבולה נעלם גם מליבריה וכי תמה אחת ההתפרצויות הקטלניות ביותר בעידן המודרני. מלבד המחיר העצום של יותר מ-11 אלף קורבנות, המחלה הקטלנית גם הרסה את מערכות הבריאות הלקויות של שלוש המדינות שבמערב אפריקה והותירה עשרות אלפי ילדים יתומים שהחברה המקומית מסרבת לקבל אותם בשל הסטיגמה

החגיגות לכבוד תחילתה של שנת 2016 בגינאה החלו מוקדם יותר מהרגיל, כאשר ב-30 בדצמבר התכנסו כמאה אלף צופים נלהבים באצטדיון בבירה קונקארי כדי לראות מופע ענק בהשתתפות זמרים אפריקאים מובילים תחת הכותרת "ביי ביי אבולה בגינאה". יממה קודם לכן, הודיע רשמית ארגון הבריאות העולמי, סוכנות הבריאות של האו"ם, כי המדינה נקייה מנגיף האבולה אחרי שלא התגלו בה מקרי הידבקות חדשים במשך 42 יום. "זו המתנה הטובה ביותר לשנה החדשה שאלוהים היה יכול לתת לגינאה והחדשות הטובות ביותר שתושבי גינאה היו יכולים לקוות להן", אמרה אחת החולות שהחלימו, אלאמה קמבו דורה (Dore) לסוכנות הידיעות הצרפתית. "המחלה המקוללת הזו הפרידה אותי מהיקרים ביותר בחיים שלי".

הבשורה המשמחת הגיעה בדיוק שנתיים אחרי שאמיל אוואמונו (Ouamouno), פעוט בן שנתיים מהכפר הקטן מליאנדו (Meliandou) שבדרום גינאה, מת מהנגיף אחרי שככל הנראה נדבק אחרי ששיחק בעץ חלול שבו שכנו עטלפים שנשאו את הנגיף. זמן קצר לאחר מכן, מתו גם אחותו של הילד, אמו וסבתו ומשם התפשט הנגיף לאנשים שטיפלו בהם ולאחר מכן מכך לאנשי רפואה שטיפלו בהם. הנגיף נותר במשך כחודשיים רק בגבולות מחוז גווקדו (Gueckedou) שבו שוכן הכפר, אולם בפברואר 2014 התגלו מקרים ראשונים במחוז סמוך בדרום גינאה ובסוף מרס החלה ההתפרצות גם בליבריה וכעבור חודשיים הגיעה המחלה לראשונה גם לסיירה לאון. בחודשים הבאים זוהו מקרים גם בניגריה, סנגל ומאלי.

מותו של "חולה אפס", כפי שכונה אוואמונו, החל תגובת שרשרת למה שבארגון הבריאות העולמי הגדירו בספטמבר 2014 בתור "מצב החירום החמור ביותר לבריאות הציבור שנראה בעידן המודרני". נכון ל-31 בדצמבר 2015, נרשמו 28,637 מקרי הידבקות בנגיף האבולה במסגרת ההתפרצות הנוכחית, כאשר מתוכם מתו 11,315 מהחולים. עיקר הקורבנות היו בשלוש המדינות הראשונות שבהן התפרצה המחלה – גינאה (2,536 חולים מתים), ליבריה (4,809) וסיירה לאון (3,955) - ובנוסף נרשמו מקרי מוות בניגריה (8), מאלי (6) וארצות הברית (גבר ששב מביקור בליבריה).

התגובה של הקהילה הבינלאומית לנוכח המשבר הייתה לקויה ביותר. מתנדבי "רופאים ללא גבולות", שהפעילו מרפאות באזורים הנגועים, הזהירו החל ממרס 2014 כי הם מזהים שמדובר בהתפרצות אבולה שיצאה מכלל שליטה וכי דרושה תגובה דחופה. "זה היה כמו לצעוק במדבר", אמר ד"ר בארט ינסנס (Janssens), מנהל המבצעים של הארגון, בדוח שפרסמו "רופאים ללא גבולות" במרס 2015. "לא ידענו באילו מילים להשתמש על מנת לגרום לעולם להתעורר ולהבין עד כמה ההתפרצות יצאה מכלל שליטה".

רק באוגוסט 2014, הכריז ארגון הבריאות העולמי על מצב חירום, ובדיעבד הודו בסוכנות כי התגובה הייתה איטית בשל חוסר הבנה של היקף ההתפרצות ובשל "חוסר תיאום עם השותפים האחרים שלנו, כשלים בתקשורת ובלבול בנוגע לתפקידים ולתחומי אחריות". בעקבות זאת, החל מאמץ בינלאומי כביר שכלל הצבה של אנשי רפואה אזרחיים וצבאיים במדינות הנגועות, גיוס תרומות ומשלוח של תרופות ניסיוניות לצד צעדים מקומיים שנקטו הרשויות בשלוש המדינות, כגון עוצר וסגירת גבולות.

בשיחה שקיימתי עם ד"ר עמי נויברגר, רופא למחלות זיהומיות מבית החולים רמב"ם שבעבר גם עבד באפריקה, הוא מודה כי המאמץ הבינלאומי למצוא את החולים, לבודד אותם ולטפל בהם הוא שסייע לבלום את התפשטות המחלה במחצית הראשונה של שנת 2015, אולם הוא לא חוסך בביקורת על תפקוד סוכנות הבריאות של האו"ם. "מרגע שבארגון הבריאות העולמי ידעו על ההתפרצות ועד שהחלו לגייס כוח אדם חלפה חצי שנה בגלל הרבה אינטרסים פוליטיים וחוסר יעילות. ניתן היה לצמצם את המגפה באופן משמעותי ובקלות יחסית", הוא אומר ומדגיש כי מתנדבי "רופאים ללא גבולות" "הצילו את המצב" עם התגובה הראשונית שלהם.

כאשר ארגון הבריאות העולמי הכריז בתחילת מאי 2015 כי ליבריה נקייה מהנגיף, נראה היה כי המשבר מסתיים, אך בתוך שבועות ספורים שוב נרשמו הידבקויות חדשות בשלוש המדינות. עם זאת, בהדרגה התברר כי מדובר בהיקפים מצומצמים יותר מההתפרצות הראשונית. ב-7 בנובמבר קיבלה סיירה לאון את האישור הרשמי כי לא זוהו מקרים חדשים במשך 42 יום וכי המדינה נקייה מאבולה, ב-29 בדצמבר זכתה גינאה לבשורה דומה ובחודש שעבר קבע ארגון הבריאות העולמי בפעם השנייה כי הנגיף נעלם גם מליבריה. על אף שסוכנות הבריאות הדגישה כי עדיין יש צורך בתשעים יום של מעקב מוגבר במטרה לזהות מקרים חדשים, נראה כי המשבר הבריאותי הגיע לסיומו. "אבולה עברה במדינה, היא גרמה תסכול מסוים", שר הראפר בלוק ג'ונס מסיירה לאון בקליפ שצילם אחרי שהמדינה הוכרזה כנקייה והפך ללהיט גדול. "תודה לאל, זה נגמר. יום חדש הגיע".

למרות השמחה והחגיגות, אי אפשר היה להדחיק לחלוטין את הכאב והצלקות שהותירה התפרצות מגפת האבולה על שלוש המדינות במערב אפריקה. "אנחנו שמחים שהיום הזה הגיע, אבל אנחנו לא מאושרים כי אנחנו חשים את ההרס שנגרם לחיים שלנו", אמר דאודה פולה (Fullah) בן ה-25, שניצל מהנגיף אך איבד חמישה מבני משפחתו, בשיחה עם הגרדיאן הבריטי בצל החגיגות בעיר קנמה (Kenema) שבמזרח סיירה לאון בחודש נובמבר.

פינוי גופת חולת אבולה בליבריה. צילום: ג'ון מור/גטי אימג'ס

מערכות כושלות

גם כעת, אחרי סיום ההתפרצות, ניצבות ליבריה, סיירה לאון וגינאה בפני אתגרים לא פשוטים לפני שיוכלו להשאיר מאחור לחלוטין את המשבר חסר התקדים. הראשון, ואולי הדחוף מכולם, הוא הצורך לשקם את מערכות הבריאות המקומיות, אשר עוד לפני התפרצות המגפה, שירותי הבריאות בשלוש המדינות האפריקאיות נחשבו לנחותות וללא יעילות אחרי שנים ארוכות של מלחמות אזרחים. לפי הנתונים של סוכנות הביון האמריקאית (CIA), בגינאה היו עשרה רופאים על כל מאה אלף תושבים (נכון לשנת 2005), בליבריה היה רופא אחד על כל מאה אלף תושבים (נכון לשנת 2008) ובסיירה לאון שני רופאים על כל מאה אלף תושבים (נכון לשנת 2010).

מאחר שאנשי הרפואה היו בקו הקדמי של המאבק במגפה, לעתים ללא אמצעי מיגון מספיקים, גבה נגיף האבולה מחיר כבד ממערכות הבריאות בשלוש המדינות. לפי דוח של ארגון הבריאות העולמי מנובמבר 2015, 881 אנשי רפואה נדבקו בנגיף ומתוכם היו 513 מקרי מוות, ולא מדובר רק בעובדים זוטרים, אלא גם ברופאים בכירים ובעלי ניסיון. אחד מהם היה ד"ר שיח' הומאר חאן, הרופא הראשי של התוכנית למחקר על קדחת לאסה בבית החולים הממשלתי בקנמה ומומחה בעל שם עולמי לנגיף האבולה, אשר מת ביולי 2014 אחרי שנחשף למחלה בעת שטיפל בחולים, בהן גם חלק מאחיות בית החולים.

ד"ר נויברגר מציין כי היו לא מעט רופאים מקומיים שנמלטו לנוכח המשבר וחולק שבחים לאנשי הרפואה שנותרו כדי להילחם בנגיף הקטלני על אף הסיכון הגדול לחייהם. "היה אומץ מאד גדול של הרופאים. אלה שנשארו שילמו בחייהם כי הם לא היו מצוידים ולא היו בעלי הכשרה כמו הרופאים המערבים שהגיעו עם ציוד טוב יותר", הוא אומר. הוא מציין בין אותם "מאות גיבורים אלמונים" רופאה מניגריה שזיהתה את המקרה הראשון של חולה אבולה בלאגוס, העיר הגדולה ביותר ביבשת עם 21 מיליון תושבים. "הרופאה הזו שמה את החולה בבידוד ביוזמתה ומנעה התפרצות שהייתה נגמרת באסון – והיא שילמה על כך בחייה".

כיום פועל ארגון הבריאות העולמי, בסיוע של הממשלות המקומיות, סוכנויות בינלאומיות וארגונים בלתי ממשלתיים, על מנת לבנות מחדש את מערכות הבריאות הציבוריות בכדי שיוכלו להתמודד עם התפרצות עתידית של מגפה חדשה, וזאת באמצעות הכשרת אנשי הרפואה, שדרוג התשתיות והציוד של בתי החולים וחיזוק הקשר בין אנשי הרפואה לבין הקהילות המקומיות. "בלי תשתיות ומערכות בסיסיות של רפואה ציבורית, אף מדינה אינה יציבה ואף חברה אינה בטוחה", אמרה מזכ"ל סוכנות האו"ם, מרגרט צ'אן, בפתח הכנס הראשון לשיקום מערכות הבריאות בדצמבר 2014.

אולם ד"ר נויברגר מטיל ספק אם ניתן יהיה בכלל אפשרי להגשים את היעד מאחר שעל אף שלשלוש המדינות הללו יש משאבי טבע גדולים שמניבים הכנסות, הכספים לא הופנו למערכות הבריאות. "מערכות הבריאות היו כושלות מראש. לא שהן היו הרוסות, הן לא היו קיימות", הוא מבהיר. "כעת מתו הטובים ביותר וחלק ברחו וסביר מאד שעכשיו יהיו הידרדרות וקושי במניעה של מחלות אחרות. בשנים הקרובות, אם שוב תהיה מגפה, יהיה צורך להפעיל מערכת בינלאומית". הוא מוסיף כי "מדובר בטרגדיה שמאפיינת את כל אפריקה - מדינות עם כסף ומשאבים שלא מצליחות להשקיע במערכות הבריאות, אולם שלוש המדינות האלה אינן מוצלחות במיוחד". 

שלט נגד הסטיגמה של חולי אבולה בסיירה לאון. צילום: מייקל דאף/גטי אימג'ס

בעיית הסטיגמה

בעיה נוספת היא יתומי האבולה. עשרות אלפי ילדים – לפחות 16 אלף לפי נתוני סוכנות הילדים של האו"ם (יוניס"ף) מפברואר 2015, לפחות 25 אלף לפי דוח של קרן הצדקה הבריטית Street Child מאפריל 2015 – איבדו לפחות אחד מהוריהם לנגיף. יוניס"ף וארגוני סיוע נוספים מנסים לעזור ליתומים, שגילם הממוצע הוא תשע שנים, לשרוד באמצעות העברתם לקרובי משפחה, למשפחות אומנה או לבתי יתומים תוך דאגה לצורכיהם השוטפים, להכנסתם למוסדות חינוך ולמתן טיפול פסיכולוגי.

אולם במקרים רבים, הילדים מוצאים את עצמם נאלצים להתמודד עם אתגרים קשים. הוריה של שרה, נערה בת 12 ממונרוביה, בירת ליבריה, מתו מהנגיף והיא הוכנסה למשפחה אומנת. "אני לא מאושרת בכלל", אמרה באוקטובר האחרון לסוכנות הידיעות של האו"ם IRIN בעודה יושבת לבדה מול הבית שבו גדלה. "אני יושבת פה כי האפוטרופוסים שלי, שהם זרים עבורי, אמרו שאם אני אבוא הביתה הם יכו אותי. הם מתרגזים מכל דבר קטן שאני עושה בבית. אני באמת מפחדת ואני לא יודעת מה לעשות".

הסיבה העיקרית שבגללה מוצאים את עצמם היתומים ברחוב היא הסטיגמה שנדבקה למי שאיבדו בני משפחה או חלו והצליחו להבריא, לפיה הם נושאים את הנגיף – גם אם זה לא נכון – ולכן כל קרבה אליהם משמעותה גזר דין מוות, תופעה דומה ליחס כלפי היתומים של קורבנות האיידס בשנות השמונים והתשעים באפריקה. "יש אנשים שחושבים שילדים שנדבקו באבולה הם מכשפים. הם מאשימים אותם", אמרה בריימה סלו מארגון GOAL, ארגון צדקה בינלאומי שמסייע לקורבנות המחלה, לאל ג'זירה באוקטובר 2014. "ואם היה להם או להוריהם אבולה, אנשים בקהילה מפנים להם את הגב".

זיינב קמארה בת ה-21 חשה זאת כאשר הקהילה המקומית בכפר מורמבי (Morambie) בסיירה לאון נטשה אותה ואת ארבעת אחיה הקטנים אחרי שאיבדו את שני הוריהם, וזאת על אף ש-87 מתושבי הכפר מתו מהמחלה. "אף אחד לא מבקר אותי בגלל האבולה", אמרה לגרדיאן באוקטובר האחרון. "הם חושבים שיש לנו אבולה, הם מאשימים אותי ואת הקטנים שיש לנו את הנגיף. המשפחה שלי כל כך בודדה כל הזמן".

פנטה אולן קמארה, שעבדה עבור ארגון "רופאים ללא גבולות" וחלתה בעצמה בנגיף, לא חגגה כאשר הוכרז כי המדינה נקייה מאבולה בסוף דצמבר. "אחרי שמצבי השתפר, הדבר הקשה ביותר היה לגרום לאנשים לקבל אותי", אמרה לסוכנות "רויטרס. מרבית האנשים שבדרך כלל תמכו בי נטשו אותי. אפילו בית הספר שבו הדרכתי פיטר אותי. זה היה הכי קשה".

נשיא גינאה, אלפא קונדה (Conde) ניצל את חגיגות סיום המגפה על מנת להפציר בתושבים להפסיק את הסטיגמה ולקבל חזרה את כל מי שהבריאו או איבדו את יקיריהם. "אנחנו חייבים להגן על אחינו ועל אחיותינו שהושפעו ממגפת האבולה", אמר.

בארגון הבריאות העולמי הזהירו כי בשנה הקרובה עדיין עלולות להתרחש התפרצויות נקודתיות של הנגיף, כפי שאכן קרה כאשר יממה אחרי ההודעה הרשמית על סיום ההתפרצות, התקבל אישור כי אישה מתה מהנגיף בסיירה לאון (עם זאת, כל האנשים שהיו עמה במגע שוחררו אחרי תקופת בידוד). ד"ר נויברגר מסביר כי הסיבה להתפרצויות החוזרות היא שבניגוד לווירוסים שקיימים רק בבני אדם ואינם חוזרים אחרי הכחדתם, וירוס האבולה חי בבעלי חיים ולכן יכול לשוב ולהכות. "אין ספק שיהיו עוד התפרצויות", הוא מדגיש, אך מוסיף כי "אין סיכון גדול למערב. מערכת בריאות מערבית תתגבר על זה כי זו לא מחלה שקשה להשתלט עליה. מדובר בהדבקה ישירה במגע בין בני אדם וניתן להתגבר עליה אם שומרים על היגיינה ועל הכללים. ההיסטריה במערב הייתה מופרזת".

כעת מתרכזים המאמצים במציאת חיסון למחלה הקטלנית שיאפשר לטפל הן בחולים הנוכחיים והן במטופלים עתידיים שיידבקו בנגיף. כיום נעשים מחקרים בכמה חיסונים ניסיוניים ובאוגוסט האחרון הודיע ארגון הבריאות כי תרופה בשם VSV-EBOV של חברת Merck רשמה מאה אחוזי הצלחה בניסויים בגינאה וכי הוחלט על הרחבת המחקר בחיסון. "חיסון יעיל יהיה כלי חשוב נוסף עבור התפרצויות קיימות ועתידיות של אבולה", הכריזה המזכ"לית צ'אן.

גם ד"ר נויברגר שותף לאופטימיות. הוא מסביר כי בזמן המאמצים להשתלט על ההתפרצות, העניק ארגון הבריאות אישור חסר תקדים לתת חיסונים ניסיוניים לחולים וכי היו מטופלים שקיבלו כמה תרופות שונות. "המחקר צבר תאוצה בשל המגפה ויש סיכוי גבוה מאד למציאת חיסון ואולי אפילו תרופה למחלה", הוא מציין. "מהבחינה הזו, המחלה נגמרה 'מהר מדי' ולא הספיקו לבדוק את החיסונים לחלוטין. אבל הזמן כנראה יגיד שהחיסון זה הדבר הטוב היחיד שיצא מכל הסיפור". 

הכתבה פורסמה גם בגיליון פברואר של מגזין "מסע אחר"

אמריקה X: בעיית הגזענות עדיין בועטת בארצות הברית

150 שנה אחרי אישור התיקון ה-13 שביטל את העבדות בארצות הברית ו-50 שנה אחרי חוק זכות ההצבעה שאפשר לאפרו-אמריקאים להשתתף בבחירות – אירועי האלימות האחרונים של שוטרים לבנים כלפי שחורים וסקרים שנערכו לאחרונה מעידים כי עדיין קיימות תחושות אפליה עזות בקרב הקהילה השחורה במדינה. מנאום ה"יש לי חלום"  של מרטין לותר קינג ב-1963, דרך הקמתה של תנועת Black Lives Matter ב-2013 ועד להבטחות המועמדים לקראת הבחירות הקרובות – המאבק על החלום האמריקאי 

בנות מועדון הקריאה מהעיר אנטיוך (Antioch) שבקליפורניה החליטו לציין את יום הולדתה של אחת מחברותיהן בנסיעה ברכבת היין המפורסמת של עמק נאפה. ב-22 באוגוסט בשנה שעברה, עלו לרכבת 11 חברות הקבוצה - כולן, מלבד אחת, אפרו-אמריקאיות, ונהנו מיין, גבינות וארוחות גורמה, בעוד הרכבת חולפת בין כרמי הענבים של העמק המפורסם. 

אולם החוויה המשותפת לא הסתיימה באופן חיובי. בשלב מסוים, עצרה הרכבת באחת התחנות, ששם המתינו שוטרים, והנשים נדרשו לרדת מיד מהרכבת מאחר ונטען כי הן היו קולניות מדי. בחברה המפעילה את הרכבת טענו כי התקבלו תלונות מנוסעים אחרים וכי כאשר אנשי הצוות פנו לנשים, הן הגיבו עם "התעללות מילולית ופיזית" כלפי אנשי הצוות ונוסעים, ועל כן הוזעקה המשטרה והן פונו מהמקום. למרות זאת, מנכ"ל החברה התנצל על כך שהנשים היו צריכות לעבור בשישה קרונות לפני שהורדו לרציף, החזיר להן את הכסף והציע לתת להן כפיצוי נסיעה בקרון פרטי.

חברות הקבוצה לא התרשמו מההתנצלות, ובתחילת אוקטובר הגישו תביעה בדרישה לקבל פיצויים בסך 11 מיליון דולר בגין אפליה על רקע גזעי מכיוון שלטענתן הן סומנו רק בשל צבע עורן. הנשים הודו כי הן אמנם מדי פעם דיברו וצחקו בקול רם, אולם הן הכחישו כי היו שתויות או פגעו במישהו באופן פיזי, וכי כל הפרשה פגעה בהן ואף גרמה לפיטוריהן של שתיים מהנשים מעבודתן. "זו הייתה ההתנסות המשפילה ביותר שעברתי בימי חיי", אמרה חברת הקבוצה, ליסה רנה ג'ונסון, ללוס אנג'לס טיימס. "זו 2015, זה לא יכול לקרות. זה פשוט לא יכול לקרות שוב".

לינדה קרלסון, הלבנה היחידה בקבוצה, הצטרפה לעמדת חברותיה וטענה כי אם כולן היו לבנות, ההתנהגות שלהן לא הייתה מעוררת תגובה נזעמת. "אני באמת מאמינה שמהרגע שעלינו לרכבת, סימנו אותנו", אמרה. "אני באמת יודעת מה זה להיות אישה שחורה בימים האלה ולהיות מופלה".

גם על טיסה 868 של חברת התעופה האמריקאית ספיריט איירליינס, שעמדה להמריא מלוס אנג'לס לדאלאס בתחילת נובמבר האחרון, לא היה שקט כאשר שבעה נוסעים אפרו-אמריקאים הורדו מהמטוס דקות לפני ההמראה. לפי גרסת חברת התעופה, מושב שבור אילץ את אנשי הצוות למקם מחדש את הנוסעים, אולם שניים מהם לא שיתפו פעולה ועל כן היה צריך לקרוא לשוטרים. בעקבות זאת, נוסעים נוספים "החלו להפריע וגם הם הוצאו".

אולם אלכסנדרה רייט, אחת מהנוסעות שפונו מהמטוס והכריזה כי היא שוקלת להגיש תביעה נגד חברת התעופה, טענה לגרסה שונה. במסיבת עיתונאים שערכה אחרי התקרית היא טענה כי הדיילת הסלימה את המצב כאשר דרשה מגבר ואישה שחורים לעזוב את המטוס על אף שהם כבר ישבו, וכי כאשר היא וחבריה שאלו את אנשי הצוות מתי ממריאים וצילמו את האירוע בטלפונים הניידים שלהם, נאמר להם כי גם הם נדרשים לעזוב את המקום. לגרסתה של רייט, ההחלטה לסלק את כל שבעת הנוסעים נבעה ממניעים גזעניים. "זה לא הוגן, זה לא צודק", אמרה. "זה מביך כשמעיפים אותך מטיסה בלי כל סיבה מול כל כך הרבה אנשים, זה מחריד".

ההכרעה אם אכן מדובר בתקריות על רגע גזעי ככל הנראה תתקבל רק בבית המשפט, אולם שני האירועים מעידים על תחושות האפליה העזות בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית גם כיום,  150 שנה אחרי אישור התיקון ה-13 שביטל את העבדות (דצמבר 1865), 50 שנה אחרי חוק זכות ההצבעה שנועד להבטיח שהאפרו אמריקאים לא יופלו במימוש זכותם להשתתף בבחירות (אוגוסט 1965) ושנה בדיוק לפני שהנשיא האפרו-אמריקאי הראשון מסיים שתי קדנציות בבית הלבן.

החלום ושברו

אחד האירועים המכוננים ביותר בתולדות המאבק האפרו-אמריקאי לשוויון התרחש באוגוסט 1963, כאשר יותר מ-200 אלף בני אדם הגיעו לבירת ארצות הברית במסגרת "המצעד על וושינגטון למען תעסוקה וחירות" שארגנו פעילי זכויות אדם ואזרח, ובראשם הכומר מרטין לותר קינג. האירוע נכנס להיסטוריה לא במעט בזכות "יש לי חלום", נאומו הידוע של קינג, שבו הכריז: "יש לי חלום שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: 'אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים'".

באוגוסט 2013, במלאות יובל לנאום ההיסטורי, נערך טקס למרגלות אנדרטת לינקולן בוושינגטון בהשתתפות הנשיא ברק אובמה, שהתייחס לשינוי שהתרחש מאז אותו מצעד. "בגלל שהם המשיכו לצעוד, אמריקה השתנתה", אמר. "בגלל שהם צעדו, המועצות העירוניות שלנו השתנו ובתי המחוקקים המדינתיים שלנו השתנו והקונגרס השתנה, וכן – בסופו של דבר הבית הלבן השתנה".

אובמה הדגיש כי "לפטור בלא כלום את עוצמת התהליך הזה, ולומר, כפי שיש מי שעושים לפעמים, שמעט השתנה, זה לא מכבד את האומץ ואת ההקרבה של מי ששילמו את המחיר על שצעדו בשנים ההן. יהיו לנו נסיגות מדי פעם, אבל אנחנו ננצח את הקרבות האלה", הכריז הנשיא האמריקאי. "המדינה הזו השתנתה יותר מדי".

אולם סקר שפרסמו רשת CNN והקרן של משפחת הנרי קייזר (מכון ללא כוונת רווח מקליפורניה שעוסק בסוגיות בריאות) בנובמבר האחרון על העמדות של לבנים, שחורים והיספאנים ביחס לגזענות, סיפק נתונים שמראים כי בקהילה האפרו-אמריקאית עדיין לא מרגישים כמו הנשיא אובמה. בסקר שנערך בקרב 1,951 בוגרים בין 25 באוגוסט ל-3 באוקטובר, אמרו שליש מהמשתתפים השחורים כי הם היו קורבנות של אפליה על רקע גזעי בשלב מסוים בחייהם. 53 אחוז מהשחורים – בתוכם 67 אחוז בני 18 עד 34 – אמרו שהם קיבלו יחס בלתי הוגן בגלל הגזע שלהם רק בחודש שקדם לסקר.

יותר מכך, 49 אחוז מכלל הנשאלים, כולל 66 אחוז בקרב השחורים, ציינו כי גזענות היא עדיין בעיה גדולה בארצות הברית. זוהי עלייה של שמונה אחוזים לעומת שנת 1995, אולם קפיצה דרמטית של 21 אחוז לעומת סקר שנערך בשנת 2011. עורכי המשאל הסבירו כי באותה תקופה תשומת הלב הייתה מופנית יותר לעבר המלחמה באפגניסטן, המהפכות בעולם הערבי או המחאה נגד וול סטריט (שהקבילה להפגנות נגד יוקר המחייה בישראל ובמדינות נוספות).

פרופ' גלן אדמס מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קנזס הסביר לרשת CNN כי רמת הגזענות בארצות הברית ככל הנראה לא השתנתה באופן משמעותי בשנים האחרונות, אולם השינוי הוא "שיותר אנשים מודעים לכך", וזאת בשל העובדה שדיווחים על מקרי אפליה וגזענות זוכים כיום לסיקור נרחב לא רק בכלי התקשורת המסורתיים, אלא בעיקר מקבלים תהודה ברשתות החברתיות.

קינג בנאום "יש לי חלום"

שחורים על הכוונת

את מרבית הכותרות בשנתיים האחרונות סיפקו דיווחים על אלימות משטרתית מופרזת כלפי אפרו-אמריקאים, בעיקר מקרים שהסתיימו במוות – אריק גארנר (43) בניו יורק ביולי 2014, מייקל בראון (18) בפרגוסון באוגוסט 2014, לקוואן מקדונלד (בן 17) בשיקגו באוקטובר 2014, תמיר רייס (12) בקליבלנד בנובמבר 2014, וולטר סקוט בצ'רלסטון באפריל 2015, פרדי גריי (25) בבולטימור באפריל 2015 וג'מאר קלארק (24) במיניאפוליס בנובמבר 2015 הם רק חלק מהאירועים הבולטים ביותר.

לא מדובר בתופעה חדשה, בקהילה השחורה טוענים כבר עשרות שנים כי הם "מסומנים" על ידי רשויות אכיפת החוק וזכורות המהומות בלוס אנג'לס וברחבי ארצות הברית אחרי שבית משפט זיכה את ארבעת השוטרים הלבנים שתועדו מכים את רודני קינג בסרטון המפורסם בשנת 1991. אולם כיום, לא מעט בשל הסרטונים שמתעדים את האירועים וסותרים לעתים את גרסת המשטרה בדבר האיום שהיווה החשוד שנפגע – ושמועלים לרשתות החברתיות, המידע מופץ במהירות רבה יותר ולקהל נרחב יותר וכל תקרית מעוררת הפגנות גדולות. כך קרה בשיקאגו בסוף נובמבר האחרון כאשר נחשף הסרטון שהראה כיצד נורה הנער לקוואן מקדונלד למוות עם לא פחות מ-16 קליעים מאקדחו של שוטר לבן. בשל כך, לא מעט מהשוטרים שהיו מעורבים בתקריות שהסתיימו בהרג החשודים מוצאים כיום את עצמם עומדים למשפט על עבירות רצח או הריגה. 

מי שעומדת מאחורי המחאה היא תנועת "Black Lives Matter" (חיים של שחורים חשובים), שהוקמה בקיץ 2013 אחרי שאיש המשמר האזרחי בפלורידה, ג'ורג' זימרמן, זוכה מהריגתו של הנער השחור, טרייבון מרטין, וצברה תאוצה שנה לאחר מכן, כאשר ארגנה הפגנות ענק בעקבות מותם של גארנר ובראון. התנועה פעילה ביותר ברשתות החברתיות, שם היא מדווחת בין השאר על אירועים בזמן אמת, מגייסת מפגינים לצעדות ועצרות המוניות ומנסה להציג גרסה שונה לנרטיב המוטה – כך לפי המארגנים - שמוצג בכלי התקשורת המסורתיים. "הדרישה שלנו פשוטה – תפסיקו להרוג אותנו", הכריזה ג'ונטה אלזי, אחת ממנהיגות התנועה, בראיון לניו יורק טיימס במאי 2015.

הסקר של CNN וקרן קייזר מצא כי 59 אחוז מהנשאלים האפרו-אמריקאים תומכים בתנועה, ואפילו הנשיא אובמה הודה כי יש לה חשיבות רבה. "אני חושב שכולם מבינים שכל החיים חשובים", אמר במהלך דיון בבית הלבן באוקטובר האחרון. "אני חושב שהסיבה שהמארגנים משתמשים במונח 'חיים של שחורים חשובים' הייתה לא כי הם רומזים שחיים של אחרים אינם חשובים, אלא כי יש בעיה ספציפית שמתרחשת בקהילה האפרו-אמריקאית שלא מתרחשת בקהילות אחרות. וזו סוגיה לגיטימית שאנחנו צריכים לטפל בה".

מקרה החניקה של אריק גארנר בניו יורק

בחירות בצל התסכול

ב-4 בנובמבר 2008 נרשמה היסטוריה בארצות הברית כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא האפרו-אמריקאי הראשון. הניצחון עורר תקוות עמוקות בקרב הקהילה השחורה כי כעת, כאשר בן הקהילה הצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית הגבוהה ביותר, הם יתקרבו לשוויון אמיתי, כפי שקיווה מרטין לותר קינג. "משמעות הניצחון שלו היא שאמריקה משתפרת", אמר הכומר ג'סי ג'קסון, פעיל זכויות האדם הוותיק שהיה לצדו של קינג בעת שנרצח בשנת 1968, אחרי נאום הניצחון של אובמה. "אנחנו בוגרים יותר. אנחנו פחות מתוחים אחד ליד השני".

אולם סקר שערך מכון הסקרים השמרני רסמוסן (Rasmussen) בספטמבר האחרון מצא כי התקוות שנשיאות אובמה תביא לשוויון בין הגזעים כמעט התבדו לחלוטין אחרי יותר משש שנים וחצי של כהונה. 47 אחוז מכלל הנשאלים אמרו כי הם סבורים שפעולותיו של אובמה הרחיקו יותר בין הקהילות הגזעיות ורק 20 אחוז ציינו כי לדעתם הנשיא הצליח להביא להתקרבות. רק 44 אחוז מכלל הנשאלים האפרו-אמריקאים אמרו כי הם חשים שינוי ביחסים בין הקהילות בתקופת ממשל אובמה.

הכומר אל שרפטון, פעיל זכויות אדם ותיק שגם סייע לעתים לאובמה בהידברות עם הקהילה השחורה, אמר בראיון ל"ניו יורק מגזין" באוקטובר האחרון כי "הייתי רוצה לראות שהשנים של אובמה היו עושות יותר. אני מסכים עם זה. אבל ברק אובמה מעולם לא נתן לנו חוק שפגע בנו". גם אלישיה גרזה, ממקימות תנועת "Black Lives Matter", הודתה באותה כתבה כי "אפשר לומר שהשחורים רצו שאובמה יעשה יותר. בשמונה השנים האחרונות, לא נעשה דבר בכל הנוגע לעניינים גזעיים".

בעוד שנה בדיוק, ב-20 בינואר 2017, יסיים אובמה את כהונתו ולבית הלבן ייכנס נשיא חדש (או אולי נשיאה), שגם על שולחנו יישאר התיק של טיפול בטענות הקהילה השחורה לאפליה. עד אז, צפויות הסוגיות הגזעיות לזכות במקום נכבד במערכת הבחירות לנשיאות שתיכנס להילוך גבוה בחודש הבא, כאשר יחלו הבחירות המקדימות במפלגה הדמוקרטית ובמפלגה הרפובליקנית לקביעת המועמדים לנשיאות לקראת ההצבעה ב-8 בנובמבר. התקריות המשטרתיות האלימות, ההפגנות הגדולות והפעילות הבלתי פוסקת של " Black Lives Matter" אילצו את המתמודדים בשתי המפלגות להתייחס לשאלה הגזעית כבר בחודשים האחרונים.

המפלגה הדמוקרטית, כפי שעולה מהסקר של CNN וקרן קייזר, נתפסת כיום כמייצגת את האינטרסים של קבוצות המיעוט בחברה האמריקאית, ובייחוד האפרו-אמריקאים, ועל כן לא מפתיע ששלושת המועמדים – הילארי קלינטון, ברני סנדרס ומרטין אומאלי – נועדו עם מובילי "Black Lives Matter" כדי לשמוע מהם על טענותיהם ועל מצוקותיהם, ויצאו בהצהרות תמיכה במחאה ובדרישה לבצע רפורמה במערכת אכיפת החוק על מנת שתהיה שוויונית יותר.

"יש עדיין מעשים בלתי צודקים שמבוצעים מדי יום ברחבי המדינה שלנו, לפעמים על אף החוק, לעתים למרבה הצער בשמירה עליו", אמרה קלינטון בחודש שעבר (דצמבר), באירוע לציון 60 שנה למחאה של רוזה פארקס, אפרו-אמריקאית שסירבה לפנות את המושב שלה באוטובוס לנוסע לבן והפכה לסמל של המאבק של השחורים לשוויון. "יש עדיין אמריקאים רבים מדי, במיוחד אפרו-אמריקאים, שההתנסות שלהם עם מערכת המשפט היא לא כפי שצריך להיות".

גם הסנאטור סנדרס הדגיש את הצורך ברפורמה מקיפה. "אנשים חייבים לעשות יותר מאשר לחזור על המונח ''Black Lives Matter", אמר בנובמבר האחרון. "אנחנו חייבים לשים מעשים מאחורי המילים האלה. פעולות שיביאו לרפורמה בסיסית שדרושה לנוכח המשבר הזה. רפורמה במערכת המשפט הפלילית חייבת להיות הסוגיה של זכויות אזרח במאה ה-21 והחלק הראשון צריך להיות רפורמה במשטרה. הריגתם של אפרו-אמריקאים חייבת להיפסק".

תיאוריית הגורל הקשור

מנגד, במפלגה הרפובליקנית, נשמעים קולות מסויגים יותר ביחס למחאה, בעיקר בשל הרצון של המועמדים להפגין עמדה נוקשה יותר, ימנית יותר, בניסיון לפנות לבסיס המצביעים השמרני במפלגה. מושל ניו ג'רזי, כריס כריסטי, האשים באוקטובר האחרון את פעילי התנועה כי "הם קוראים לרצח של שוטרים" – טענה שהציג גם הסנאטור טד קרוז - והבהיר כי אף אחד מהמועמדים לנשיאות לא צריך להיפגש אתם.

גם המיליארדר דונלד טראמפ, שמוביל בסקרים לאורך שבועות ארוכים, לא הסתיר את טינתו כלפי תנועת "Black Lives Matter". בראיון למגזין GQ בנובמבר האחרון, טען טראמפ כי לא מדובר בתנועה גדולה כפי שהיא מתוארת בתקשורת וכי הוא לא מכיר את טענותיהם על "חוסר צדק". בנוסף, אחרי שתומך של התנועה הותקף בעת שניסה להפריע בעצרת שקיים טראמפ, הצדיק טראמפ את האלימות מכיוון ש"מה שהוא עשה זה דוחה". הוא אף צייץ מחדש בטוויטר נתונים שלפיהם 81 אחוז מהקורבנות הלבנים נרצחים על ידי שחורים וכי 97 אחוז מהשחורים נרצחו מידיהם של שחורים אחרים, אולם במהירות התברר כי הנתונים הם שקריים ואף נלקחו מחשבון של פעילים ניאו-נאציים.

בן קרסון, המועמד האפרו-אמריקאי היחיד במרוץ הרפובליקני, אמנם הביע תקווה כי המחאה בעקבות מותו של מייקל בראון בפרגוסון תביא לטיפול בטענות של השחורים לאפליה, אולם טען בראיון לרשת CBS בספטמבר כי תנועת "Black Lives Matter" אינה מעוניינת בדיאלוג אלא "בבריונות כלפי אנשים". קרסון, שגדל בשכונת עוני בדטרויט והפך לאחד ממנתחי המוח המוכרים בארצות הברית, הקפיד שלא לשים דגש על צבע עורו במהלך הקמפיין, אולם בחודש שעבר הודה כי הוא חש אפליה שנובעת יותר מעמדותיו השמרניות. "במדינה הזו, אתה לא אמור להיות שחור ולא אמור להיות שמרן", אמר בעצרת בדרום קרוליינה, שבה יש אוכלוסייה שחורה גדולה, והסביר כי מי שמשתייך לשני המחנות הללו, נתפש "כמטרה לגיטימית" שניתן לעוות את דבריו ולהפנות לעברו שקרים והתבטאויות נבזיות. 

מי שסיפק עמדה שונה בקרב הרפובליקנים הוא הסנאטור מרקו רוביו שהדגיש כי על אף שהשוטרים עושים את עבודתם, הטענות של הפעילים השחורים "לגיטימיות". "זו סוגיה לגיטימית", אמר בראיון לרשת פוקס באוגוסט האחרון. "זו עובדה שבקהילה האפרו-אמריקאית ברחבי המדינה הזו הייתה, במשך כמה שנים, טינה גוברת כלפי האופן שבה מערכת המשפט ואכיפת החוק מתקשרת עם הקהילה". הוא הוסיף כי "זה משהו שעלינו לטפל בו כי יש אחוז משמעותי מהאוכלוסייה שלנו שמרגישים שהם נותרו מחוץ להבטחה של המדינה הזו, והתוצאה היא חרדה ותסכול שאנחנו רואים שבאים לידי ביטוי" בהפגנות הגדולות ובהתנהגות אלימה מצד חלק מהמפגינים השחורים.

בשנת 1994, פיתח פרופ' מייקל דוסון (Dawson) מאוניברסיטת שיקגו את התיאוריה שמוכרת בכינוי "הגורל הקשור", ולפיה השחורים מוותרים על העדפותיהם האישיות בבחירות לטובת הצבעה כוללת כגוש אחד וזאת בשל הניסיון ההיסטורי המשותף שלהם. התיאוריה של דוסון באה לכלל יישום בכל מערכות הבחירות מאז המאבק של התנועה לזכויות אזרח בשנות ה-60, ג'רלד פורד היה המועמד הרפובליקני שרשם את התוצאה האחרונה הטובה ביותר כאשר 17 אחוז מכלל הקולות שקיבל בבחירות של 1976 היו של מצביעים שחורים. זה לא עזר לו והוא הפסיד לג'ימי קרטר. 

בחודשים הקרובים, במיוחד אחרי ששתי המפלגות יבחרו את המועמדים הסופיים שלהם לתפקידי הנשיא וסגן הנשיא, ויציגו את התוכניות שלהם עבור כלל התושבים, ובכלל זה גם עבור השחורים, אפשר יהיה לדעת אם התיאוריה תהיה תקפה גם לבחירות 2016 או שמא התסכול משנות אובמה והזעם הציבורי הגובר מהאפליה המתמשכת ומהאלימות המשטרתית כלפי שחורים יספקו פרק חדש במאבק האזרחי של הקהילה האפרו-אמריקאית.

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון ינואר של מגזין "מסע אחר"