היום שבו רעדה מנצ'סטר: 20 שנה לפיגוע שזעזע את היורו

החשש מפני פיגועי טרור נגד מטרות הקשורות למשחקי יורו 2016 עדיין גבוה, במיוחד על רקע רצח קצין המשטרה הבכיר ובת זוגו השבוע, אבל למרבה המזל הוא לא התממש (לפחות בינתיים). לפני עשרים שנה בדיוק, בעיצומה של אליפות הכדורגל שהתקיימה באנגליה, פגע הטרור בעוצמה רבה עם פצצה במשקל של טון וחצי שהתפוצצה במרכז מנצ'סטר ב-15 ביוני 1996. על אף הנזק העצום, למרבה המזל איש לא נהרג. המחתרת האירית הודתה כי היא הייתה אחראית, אבל עד כה איש לא הועמד לדין


"יש לנו עוד הפתעות בשבילכם – משחקי היורו. היורו יהיה בית קברות", כך איים פעיל דאע"ש, לארוסי אבאללה, בסרטון הווידיאו שהעלה לעמוד הפייסבוק שלו דקות ספורות אחרי שרצח את קצין המשטרה ז'אן-בפטיסט סלביין ואת בת זוגו בביתם צפונית מערבית לפריז ביום שני שעבר, בעודו מחזיק בבנם בן השלוש לפני שחוסל על ידי לוחמים של יחידת עילית.

על אף שאליפות אירופה בכדורגל שמתנהלת בימים אלה עוברת בינתיים בשקט יחסי, למעט האירועים האלימים שבהם מעורבים האוהדים הרוסים והאנגלים, הרצח הכפול והאיום של אבאללה סיפקו תזכורת מצמררת כי הטרור עדיין חי ובועט בצרפת וכי פעילי הג'יהאד שנמצאים במדינה או שמנסים לחדור אליה לא יפספסו הזדמנות לפגוע באירוע הספורטיבי. על כן, לא פלא שעשרות אלפי חיילים, שוטרים ואנשי אבטחה ממשיכים לאבטח בקפדנות את האצטדיונים, את ריכוזי האוהדים ואת אתרי הבילוי.

לפני עשרים שנה בדיוק, התמונה הייתה שונה כאשר משחקי יורו 1996 נערכו באנגליה, כולל בעיר מנצ'סטר שאירחה את משחקי בית C באולד טראפורד, אצטדיונה המפורסם של מנצ'סטר יונייטד. ביום שבת, ה-15 ביוני, המתה העיר באוהדים של גרמניה ורוסיה שנערכו למשחק שעמד להתקיים למחרת ובעוד אלפי מבקרים ותושבים מקומיים שניצלו את מזג האוויר הנעים של תחילת הקיץ כדי להסתובב במרכז העיר.

אבל סמוך לשעה עשר בבוקר, האווירה הנעימה במנצ'סטר החלה להשתנות במהירות אחרי שאלמוני במבטא אירי התקשר למאבטח של אולפני ITV והודיע כי הוטמנה פצצה בעיר והיא תתפוצץ שעה לאחר מכן. כוחות הביטחון לא לקחו הימור – ארבעה חודשים קודם לכן קרסו הניסיונות לקדם תהליך שלום עם המחתרת האירית (IRA) וארגון הטרור חידש את פעולותיו עם פיצוץ רב עוצמה ברובע העסקים קנארי וורף שבלונדון.

בתוך דקות, החלו השוטרים לפנות עשרות אלפי בני אדם ממרכז העיר, בהם גם מאמן נבחרת ישראל באותה תקופה, שלמה שרף, ועוזרו יצחק שום. כאשר המסחרית שבה הוטמנה הפצצה התגלתה ליד חנות מרקס אנד ספנסר, נערכו החבלנים לנטרל אותה. אולם בדיוק בשעה 11:17, התפוצץ המטען שהגיע למשקל של 1,500 קילוגרם – הפצצה החזקה שהתפוצצה על אדמת אנגליה מאז מלחמת העולם השנייה – אשר הורכב מחומר נפץ מסוג סמטקס שהגיע לידי ה-IRA ממשטרו של מועמר קדאפי בלוב. למרבה המזל, לא היו קורבנות בנפש בפיגוע, אולם יותר מ-200 בני אדם נפצעו ונזק עצום נגרם למרכז מנצ'סטר.

הנזק במרכז מנצ'סטר אחרי הפיצוץ

"הבטתי מעל ראשיהם של אנשים שעצרו בהמשך הכביש וצפו בעת שרובוט של חבלני המשטרה התקרב לכלי הרכב", סיפר רוברט, מנהל באחת החנויות במרכז המסחרי ארנדייל הסמוך. "דקות אחרות לאחר מכן זה התפוצץ עם ענן להבות עצום ואבק שעלה מול מרכז ארנדייל. אפילו ממרחק יכולתי להרגיש את הפיצוץ ורסיסים נפלו על הכביש מאחורי רכב משטרה, חלון התנפץ במשרד שבכניסה שלו עמדתי. אזעקות וסירנות נשמעו בעוד שמרבית האנשים השתתקו. אני עדיין בהלם שאף אחד לא נהרג באותו היום".

אחד הצילומים המפורסמים מאותו היום היה של המאבטח טוני גורל נושא בידיו את התינוק סאם יוז, בעוד האמא ליסה ניצבת מאחור בהיסטריה, מנסה להגיע לבנה. השבוע שחזרו ההורים, יחד עם סאם שכיום בן 20, את אותו יום דרמטי.

"היינו ליד חנות הביטאט הישנה ואז היה 'בום' – אי אפשר לתאר במילים את הצליל. מחריש אוזניים, הכל נכון", סיפר פרי יוז למנצ'סטר איבנינג ניוז. "זה מוזר, אבל אחרי הפיצוץ הראשון היה שבריר שנייה לפני הקריסה. הפצצה העיפה הכל החוצה ואז הכל נשאב פנימה. באותו שבריר שנייה, היה לי זמן לדחוף את בתנו היידי בין שתי מכוניות חונות כדי להגן עליה בעוד ליסה ואני נשכבנו על עגלת התינוקות כדי להגן על סם. היידי הייתה מכוסה בדם וצעקה שהיא איבדה את רגליה, למרות שזה לא היה כך. אני נחתכתי, אבל לא הרגשתי דבר ולליסה היו חתכים על כל הגב".

ליסה יוז הוסיפה כי "האינסטינקט הראשוני שלי היה לבדוק את התינוק שלי". "היה דם בכל מקום. נזל מהפנים של פרי ועל כל סאם, אבל לא ידענו שחלק מזה הוא שלנו. יכולתי להרגיש שהחולצה שלי רטובה, במבט לאחור ברור שזה היה מדם, אבל לא חשתי כל כאב", סיפרה. "כשהוצאנו את סאם מהעגלה כדי להרחיק אותו מהזכוכיות, מאבטח לקח אותו מהידיים שלי בלי לומר מילה ורץ. לא ידעתי מה קורה. נכנסתי להיסטריה ורדפתי אחריו. פרי צעק למשטרה לעצור אותו".

ליסה יוז ובנה סאם בצילום המפורסם

"הצילום המפורסם נעשה ברגע שהוא הגיע לסרט המשטרתי והצלחתי לתפוס אותו", המשיכה ליסה יוז. "זה הגיע לכל העולם – אחותי ראתה את זה בניו זילנד למחרת, זה זכה בפרסים והפך לצילום המזוהה עם אותו היום, אבל אני לא זוכרת את הרגע שבו זה נעשה".

לפי פרי יוז, המאבטח טוני גורל "פשוט פעל לפי אינסטינקט, עשה מה שהוא חשב שזה הדבר הנכון". "אין לנו כל טינה כלפיו, ולמעשה הוא הגיע להטבלה של סאם עם שני שוטרים בקיץ שלאחר מכן", סיפר האב. גורל עצמו הצטרף למסדר דתי והיגר לקנדה.

העיר עצמה ניסתה להמשיך כרגיל על אף הפיגוע ולמחרת התקיים משחק הכדורגל כסדרו, כאשר גרמניה הביסה את רוסיה בתוצאה 0:3 בדרך לזכייתה בטורניר. מנצ'סטר קיבלה קרוב ל-600 מיליון פאונד לטובת שיקום מרכז העיר - הנזק הכולל הסתכם ב-700 מיליון פאונד – והפכה ליותר תוססת ומודרנית. השבוע אף נמנעה העיר מלציין את יום השנה העשרים לפיגוע. "אנחנו לא שוכחים את האירועים של אותו היום ולא רוצים להנמיך מחשיבותם", ציינו במועצה העירונית. "העולם התקדם מאז, מנצ'סטר התקדמה".

Embed from Getty Images

המרכז המשוקם של מנצ'סטר. צילום: גטי אימאג'ס

ימים ספורים אחרי הפיצוץ, קיבל ה-IRA את האחריות לפיגוע והביע "צער" על הפגיעה באזרחים. בשנת 2002, אחרי שתהליך השלום כבר הצליח להשיג את הסכם יום שישי הטוב, הביע המחתרת האירית התנצלות בפני כל הקורבנות שלה, אם כי לא הייתה התייחסות ישירה לפיגוע במנצ'סטר או לפיגועים אחרים.

השבוע אמר פאט שיהאן, חבר המועצה המחוקקת של צפון אירלנד מטעם שין פיין (שהייתה הזרוע הפוליטית) ואשר היה בעצמו חבר ה-IRA, כי ייתכן שבעתיד תפרסם המפלגה התנצלות גם על הפיגוע של יוני 1996. עם זאת, הוא ציין כי גם הממשלה הבריטית צריכה להתנצל על המעשים שלה במהלך הסכסוך האלים בצפון אירלנד. "אם הבריטים ימשיכו לשחק קשוח ורק הרפובליקנים ייראו כמי שממשיכים האלה, זה לא יסייע לתהליך", אמר.

על אף שחלפו שני עשורים מאז הפיגוע, איש עדיין לא שילם עליו את הדין. צילומי האבטחה זיהו כי סמוך לשעה 9:20 בבוקר הציבו שני גברים את מסחרית התופת ובמשטרת מנצ'סטר ציינו כי הם יודעים מיהו החשוד העיקרי, אשר ככל הנראה נמצא באירלנד, אבל הוא לא הועמד לדין מעולם. במנצ'סטר איבנינג ניוז תהו השבוע אם זה לא היה בשל הרצון של הרשויות הבריטיות להמשיך ולקדם תהליך שלום ולכן נמנעו מלרדוף אחרי האחראים.

לפני עשר שנים היה ניסיון נוסף לחדש את החקירה, אולם היא הסתיימה ללא תוצאות. לקראת יום השנה העשרים, הודיע משטרת מנצ'סטר כי החליטה לפתוח בחקירה מחודשת על מנת לבחון אם יש ראיות שיאפשרו את מיצוי הדין.

"הפצצה במנצ'סטר השפיעה על אנשים רבים ולכן התיק הזה נותר פתוח ותחת בחינה מתמדת", אמר הבלש הבכיר טוני מול, ראש היחידה ללחימה בטרור בצפון מערב אנגליה. "כחלק מהתהליך הזה, ביצע צוות מיוחד בחינה מפורטת יותר לקראת יום השנה העשירי. בשנת 2006, בהתייעצות עם התביעה המלכותית, הגענו למסקנה שאין אפשרות ריאלית לתביעה. כאשר יום השנה העשרים מתקרב, זה זמן מתאים לעוד בחינה של התיק כדי לזהות ולחפש הזדמנויות חקירה אפשריות. אם יגיע מידע חדש, הוא יישקל ואני קורא לכל מי שיש לו מידע רלוונטי לחקירה להיות בקשר עם המשטרה". 

אחים לנשק: התפקיד המרכזי שמילאו יהודים בעצמאות אירלנד

לא מעט מיהודי דבלין השתתפו במאבק לעצמאות אירלנד, ומאוחר יותר אף סיפק ה-IRA השראה למאבק של אצ"ל ולח"י במנדט הבריטי לעצמאות ישראל. סיפורה של ידידות שנעה בין "ירושלים הקטנה" לאלטלנה, בין מייקל קולינס למנחם בגין

באוגוסט 1966, הגיעה לארץ משלחת של יהודים מאירלנד על מנת לחנוך יער בגליל לכבודו של איימון דה ואלרה, באותה תקופה נשיא אירלנד וקודם לכן ראש ממשלתה ואחד ממנהיגי המאבק לעצמאות מבריטניה. באגרת ששלח ראש הממשלה, לוי אשכול, לכבוד הטקס, הוא ציין כי נטיעת היער היא "ביטוי הולם לידידות המסורתית בין אירלנד לבין ישראל, שיש להן כה הרבה מן המשותף".

מי שמסתכל על המציאות הנוכחית, יתקשה להבין את דבריו של אשכול. כיום אירלנד, ובייחוד הציבור ברפובליקה, נחשב לבעל דעות פרו פלסטיניות בולטות שבאות לידי ביטוי בעיקר בתקופות של לחימה בין ישראל לבין הפלסטינים. במהלך מבצע "צוק איתן" לפני כשנתיים, לא הסתירה הממשלה בדבלין את מורת רוחה מהפעילות הישראלית ברצועת עזה, בעוד מפלגת השין פיין – השלישית בגודלה בפרלמנט – הוציאה אלפים לרחובות שהאשימו את ישראל ב"רצח עם".

אבל לפני חמישים שנה, כאשר נערך טקס נטיעת היער, התמונה הייתה שונה. באותה שנה ציינה אירלנד יובל להתקוממות חג הפסחא, המרד שהובילו לאומנים אירים נגד השלטון האנגלי ואשר נחשב לאות הפתיחה של המאבק האירי לעצמאות (גם קודם לכן כבר ניסו האירים להתקומם נגד הבריטים, למשל במרד בסיוע צרפתי בסוף המאה ה-18, אולם זו הייתה הפעם הראשונה שהם הכריזו על הקמתה של רפובליקה). ההתקוממות דוכאה בתוך כשבוע אחרי שהבריטים הפעילו כוח רב שגרם נזקים עצומים לדבלין ו-15 ממנהיגי המרד הוצאו להורג.

שלוש שנים מאוחר יותר, עם ההכרזה על הקמתו של פרלמנט אירי עצמאי בינואר 1919, נפתחה מלחמת העצמאות שהסתיימה ביולי 1921, אז נחתם הסכם עם הבריטים שהסכימו להעניק לאירים שלטון עצמי תחת הכתר הבריטי – למעט ששת המחוזות הצפוניים שנותרו שייכים לממלכה המאוחדת. בעקבות זאת פרצה מלחמת אזרחים בין תומכי ההסכם לבין המתנגדים שראו בהסכם בגידה ברעיון של אירלנד מאוחדת, ורק כעבור שנתיים של לחימה עקובה מדם, נכנעו המתנגדים, אולם צלקותיה של המלחמה ניתנים לזיהוי עד היום בפוליטיקה המקומית. בחג המולד של 1949, הכריז הפרלמנט באופן רשמי על הקמתה של הרפובליקה העצמאית של אירלנד ובכך עזבה המדינה סופית את חבר העמים הבריטי.

Embed from Getty Images

חיילים בריטים בדבלין. צילום: גטי אימאג'ס

בתחילת העשור השני של המאה ה-20, מנתה הקהילה היהודית באי פחות מ-4,000 חברים, חלקם באו מהאי האנגלי, מיעוטם היו צאצאים של יהודים שהתיישבו אחרי גירוש ספרד ופורטוגל וומרביתם נמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה, בעיקר בליטא, בסוף המאה ה-19. מרבית הקהילה ישבה ב"ירושלים הקטנה", אזור פורטובלו שבדרומה של דבלין, שם פעלו בתי כנסת, מוסדות חינוך ועסקים יהודיים. בשנת 1985 חנך נשיא המדינה חיים הרצוג ז"ל, שנולד וגדל באירלנד, את המוזיאון היהודי האירי שהוקם באחד מבתי הכנסת הישנים בשכונה ואשר מביא את סיפורה של הקהילה.

כמו ליאופולד בלום, גיבורו הבדיוני של הרומן המפורסם "יוליסס" של הסופר האירי הנודע ג'יימס ג'ויס, אשר מוצא את עצמו לא פעם בדילמה בין היותו אירי לבין זהותו כצאצא למשפחה יהודית (על אף שהוא עצמו הוטבל לנצרות), גם הקהילה היהודית הקטנה באירלנד, ובייחוד בדבלין, מצאה את עצמה במקום מורכב כאשר הרגשות הלאומניים גברו במדינה. היו מי שנותרו נאמנים לכתר האנגלי מאחר שחששו כי הזדהות עם הרפובליקנים תביא לפגיעה בקהילה מצד הבריטים, היו שניסו להמשיך בשגרת יומם כרגיל (כמו החייט האריס אברמסון שהפר את העוצר שהוטל אחרי פרוץ ההתקוממות של 1916, בעיצומו של חול המועד של פסח, והפך לקורבן היהודי הרשמי היחיד של הקהילה במרד חג הפסחא), אבל היו גם רבים שהחליטו להתגייס למען המטרה הרפובליקנית ולקחת חלק פעיל לצד הלאומנים האירים במאבק נגד בריטניה.

לציון מאה שנה למרד חג הפסחא, ולכבוד יום העצמאות ה-68 של ישראל שנחגג השבוע, זו הזדמנות להעלות על נס את סיפוריהם של ארבעה יהודים שמילאו תפקידים מרכזיים במאבק האירי לעצמאות.

שיחות על חומרי נפץ

המאבק של הלאומנים האירים לעצמאות סיפק לא מעט השראה גם למאבק של המחתרות בארץ ישראל, ובייחוד האצ"ל והלח"י, נגד המנדט הבריטי במטרה להקים מדינה יהודית עצמאית. מפקד האצ"ל, מנחם בגין, ראה במרד האירי דוגמה מוצלחת להתקוממות חמושה נגד השלטון הבריטי, וגם מייסד הלח"י, אברהם (יאיר) שטרן, עסק רבות בהצלחה של האירים להגשים את יעדם הלאומי. מפקד הלח"י, יצחק שמיר, אף אימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי "מיכאל" כהוקרה למייקל קולינס, ממפקדיו הבכירים של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) ואחת הדמויות המובילות של ההתקוממות האירית.

ההשראה הייתה לא רק רעיונית, אלא גם מבצעית. הפיצוץ שביצע האצ"ל במלון המלך דוד בירושלים ביולי 1947, שבו נהרגו 91 בני אדם, נועד לפגוע לא רק במטה המנהלי של המנדט שפעל מהמלון, אלא בעיקר במפקדות של סוכנויות הביון הבריטי שפעלו מהאגף שנפגע, בדיוק כמו המבצע המשולב של קולינס נגד הסוכנים הבריטים כ-27 שנה קודם לכן. על כן, לא פלא שהסוכנים הבריטים בארץ ישראל ובלונדון ניסו לברר לעומק מה טיבם של היחסים בין ה-IRA לבין שתי המחתרות.

מי שמסמל יותר מכל את הקשר בין שני המאבקים הוא רוברט בריסקו. בריסקו נולד בדבלין בשנת 1894, בנו של מהגר מליטא שהפך לפטריוט וקרא לילדיו של שמותיהם של גיבורים מהפכניים אירים. אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, נשלח בריסקו על ידי אביו לארצות הברית על מנת למנוע את גיוסו לצבא, ומשם עקב בריסקו אחרי ההתפתחויות במולדתו במהלך התקוממות חג הפסחא. לאחר דיכוי המרד, כאשר חלק מהמנהיגים הצליחו להגיע לארצות הברית, החל בריסקו להשתתף בפגישות של הארגון האירי הרפובליקני באמריקה.

לאחר שובו לאירלנד בשנת 1917, הגביר בריסקו את פעילותו בשורות ה-IRA, כאשר מפעלי הבגדים שהקים שימשו מפקדות סודיות עבור הארגון והוא עצמו פעל לרכוש אמצעי לחימה עבור חבריו ב-IRA לקראת המשך המאבק. עם פרוץ מלחמת העצמאות הפך אותו מייקל קולינס, שהיה גם אחראי על הרכש ב-IRA, לחבר בצוות האישי שלו וניצל את היותו של בריסקו בלתי מוכר לרשויות הבריטיות כדי לשלוח אותו לגרמניה לגיוס כלי נשק. בריסקו, שקיבל את הכינוי "קפטן סוויפט", הקים רשת מתוחכמת שרכשה אמצעי לחימה ושלחה אותם לאירלנד בספינות.

על אף הידידות בין בריסקו לבין קולינס והאמון שמנהיג ה-IRA נתן "ביהודי שלי", אחרי ההסכם עם אנגליה ופרוץ מלחמת האזרחים נפרדו דרכיהם כאשר בריסקו התנגד לחלוקת אירלנד והפך למקורבו של דה ואלרה. לאחר שהשניים זכו לחנינה בתום המלחמה הקשה, הצטרף בריסקו לדה ואלרה בהקמתה של מפלגת פיאנה פויל בשנת 1926 בעקבות פילוג בשין פיין ובבחירות שנערכו שנה לאחר מכן הפך בריסקו ליהודי הראשון בפרלמנט והמשיך לכהן ברציפות עד שנת 1965. הוא גם נבחר פעמיים (בשנים 1956 ו-1961) לראש העיר היהודי הראשון של דבלין (גם בנו, בן בריסקו, שימש בתפקיד) ויצא לסיורים רשמיים בארצות הברית שזיכו אותו בכבוד רב ובפגישות עם הנשיאים אייזנהאואר וקנדי.

Embed from Getty Images

רוברט בריסקו עם הנשיא קנדי. צילום: גטי אימאג'ס

מלבד פעילותו למען מולדתו, בריסקו תמך גם בציונות, ובעיקר בזרם הרוויזיוניסטי, לא מעט בשל הערצתו לזאב ז'בוטינסקי. בינואר 1938 הגיע ז'בוטינסקי לדבלין "כדי ללמוד כל מה שהוא יכול על השיטות שבהן השתמשנו באימון אנשינו הצעירים למהפכה נגד אנגליה כדי להקים תנועה של כוח פיזי בפלשתינה לפי הקווים של ה-IRA", כהגדרתו של בריסקו. במהלך הביקור, הסביר בריסקו לאורחו את השיטות של מלחמת הגרילה שהם ניהלו נגד הבריטים וארגן לו מפגש עם דה ואלרה.

אחרי סיומה של מלחמת העולם השנייה, במהלכה ניסה בריסקו לסייע בחילוצם של יהודים מזרועות הנאצים באירופה, הוא החל לקיים את הבטחתו כי ינסה לעזור ככל שיוכל למאבק של האצ"ל נגד הבריטים. בשנת 1947, הוא ניסה להגיע לארץ ישראל, אולם הבריטים מנעו זאת ובריסקו נפגש עם בכירים בארגון הצבאי במצרים. בנוסף, במזכר סודי שנשלח באוגוסט 1947 ממשטרת גלזגו לראש סוכנות הביון MI5, סר פרסי סיליטו, אשר הסתמך על דיווח של מודיע של המשטרה, נאמר כי בריסקו ארגן מפגש באמצע יולי בין שני פעילים של אצ"ל לבין שני לאומנים סקוטים אחרי שהיהודים סיפרו לו כי הם רוצים להשיג כמות של חומר נפץ מסוג טי-אן-טי לצורך ביצוע פיגוע נגד מטה משרד המושבות בלונדון כדי למנוע הוצאה להורג של שלושה מחברי הארגון. למרות זאת, ב-29 ביולי הוצאו להורג שלושת יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר בשל השתתפותם בפריצה לכלא עכו ובתגובה הוציא האצ"ל להורג שני סרג'נטים בריטים שנחטפו בבריטניה.

על אף עמדותיו המיליטנטיות של בריסקו במאבק נגד הבריטים, אחרי הקמת מדינת ישראל ופרשת אוניית הנשק "אלטלנה" של האצ"ל, הוא נשמע אחרת. בריסקו נועד בפריז עם בגין ושכנע אותו שלא להגיב כדי שהמדינה הצעירה לא תיכנס למלחמת אזרחים כמו שהיה באירלנד. "תיטוש את הארגון כתנועה של כוח פיזי. תהפוך אותו למפלגה חוקתית כפי שעשינו לארגון הרפובליקני שלנו", אמר בריסקו. הוא הוסיף כי עדיף לבגין להיות תחילה באופוזיציה כדי ללמוד את רזי המשחק הפוליטי, כפי שעשה גם דה ואלרה, לפני שינצל את הניסיון שלו כדי להפוך למנהיג המדינה. בפועל, דה ואלרה הגיע לתפקיד ראש הממשלה שש שנים בלבד אחרי שהקים את מפלגתו, אולם בגין היה צריך להמתין 29 שנה מהקמת תנועת חרות עד שהוביל את הליכוד לשלטון במהפך הגדול של 1977.

נשק בערוגת החסה

אסטלה סולומונס לא הייתה רק אחת מאנשי האומנות הבולטים ביותר באירלנד במחצית הראשונה של המאה העשרים, היא גם נחשבת ליהודייה הפעילה ביותר במאבק הרפובליקני לעצמאות מאז מרד חג הפסחא.

סולומונס נולדה בדבלין בשנת 1882, בתו של אופטיקאי שזכה לאזכור בספר "יוליסס". כבר מנערותה היא פנתה לעולם האומנות, תחילה למדה בבית הספר המטרופוליטני לאומנות של דבלין ולאחר מכן נסעה ללימודים גם בלונדון ובפריז. אחרי שובה למולדתה, בהיותה בת 24, היא פתחה סטודיו בדבלין ובהדרגה הפכה לאחת הבולטות בסצנה האומנותית של אירלנד, ובין השאר ציירה דיוקנאות של הסופרים החשובים של המדינה הצעירה.

עוד בהיותה בבית הספר המטרופוליטני, נחשפה סולומונס לרעיונות הרפובליקניים הלאומניים, ואחד מעמיתיה לשולחן הלימודים היה וילי פירס, אחיו הצעיר של פטריק פירס, מנהיג מרד חג הפסחא (השניים הוצאו להורג אחרי ההתקוממות). בשובה לדבלין, הייתה עדה סולומונס לאופן המפלה, ולעתים הברוטלי, שאנשי המשטרה המקומית התייחסו לפעילים הרפובליקנים והיא החליטה להצטרף לזרוע הנשית של התנועה.

איש קשר שכונה "החלבן", בשל מקצועו היומיומי, לימד אותה לירות באקדח ובתוך זמן קצר היא החלה לקבל משימות. הבולטת שבהן הייתה להסתיר כלי נשק בערוגת החסה בגינה בבית הוריה, שם התגוררה, עבור הפעילים הרפובליקנים לקראת פרוץ ההתקוממות של חג הפסחא. היא גם ניצלה את העובדה שאחותה הגיעה מלונדון לביקור לכבוד חג הפסח עם בעלה, חייל בצבא הבריטי, וגנבה את מדיו של הגיס והעבירה אותם לעמיתיה ב-IRA. בזמן המרד, היא והאחיות פאני ומולי גולדברג, שגם היו חברות בתנועה, הבריחו כלי נשק מהרובע היהודי לעבר עמדות המורדים במרכז העיר.

במהלך מלחמת העצמאות, המשיכה סולומונס לסייע לרפובליקנים בהעברת כלי נשק ממקום למקום, באיסוף מידע ובהסתרת מבוקשים מה-IRA בסטודיו שלה. לאחר מכן, במלחמת האזרחים, היא ניצבה לצד מתנגדי ההסכם עם אנגליה ותומכי ההסכם פשטו לא פעם על הסטודיו שלה בחיפוש אחרי יריביהם.

"עם הכיסאות והווילונות שהיו מסודרים באופן נינוח, הסטודיו היה לא רק מרכז של פעילות אומנותית ושל שיחות, אבל היה גם מרכז של שקט, של רוגע; מקום מקלט עבור רבים שפעילויותיהם הפוליטיות והלאומיות הציבו עליהם משקל כבד ובלתי רצוי 'בתקופות הקשות'", סיפר המשורר והמוציא לאור, שיימוס או'סאליבן, בעלה של סולומונס החל משנת 1929. השניים נישאו רק אחרי מות הוריה של סולומונס שהתנגדו לכך שתתחתן עם גוי.

אחרי מלחמת האזרחים, הפסיקה סולומונס את פעילותה הפוליטית והתמקדה באומנות. היא הייתה חברה של האקדמיה המלכותית של אירלנד, לימדה בדבלין והמשיכה לצייר דיוקנאות של אישים אירים בולטים. היא הלכה לעולמה בדבלין בשנת 1968.

הרב הנערץ

לצד חברי הקהילה היהודית שהתגייסו למאבק האירי לעצמאות, ניצבה דמות מרשימה נוספת שאמנם לא נטלה חלק פעיל בהתקוממות של 1916 ובמלחמה שפרצה שלוש שנים מאוחר יותר, אולם הביעה תמיכה ברורה בשאיפה האירית להגדרה עצמית – הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אביו של נשיא המדינה השישי חיים הרצוג וסבו של ראש האופוזיציה, יו"ר המחנה הציוני יצחק (בוז'י) הרצוג.

הרב הרצוג נולד בפולין בשנת 1888 ובגיל תשע עבר עם משפחתו לאנגליה כאשר אביו, הרב יואל לייב הרצוג, התמנה לרב העיר לידס, וערב מלחמת העולם הראשונה הם עברו לצרפת אחרי שאבי המשפחה מונה לרב הקהילה האורתודוכסית בפריז. כבר מגיל צעיר, התברר כי הרצוג הוא עילוי בתורה, אך על אף שהוסמך לרבנות בהיותו בן 20, הוא גם רכש השכלה בסורבון בפריז ובאוניברסיטת לונדון ובין השאר התמחה במתמטיקה, בפיזיקה, במשפטים, בלימודיים קלאסיים ובלשונות המזרח.

בשנת 1915, מונה הרצוג לתפקידו הרבני הראשון, הרב הראשי של בלפסט שבצפון אירלנד, שם גם נולד בנו, חיים הרצוג, בספטמבר 1918. בתחילת 1919, אחרי שהאירים הכריזו על הקמתו של הפרלמנט העצמאי ונתנו את האות למלחמת העצמאות נגד בריטניה, הוזמן הרצוג לשמש כרב של דבלין. לפי החוקרת שולמית אליאש, הרב הרצוג התייצב לצד המאבק האירי מאחר שהבין כי מרבית הציבור המקומי תומך בו ולכן הקהילה היהודית אינה יכולה להציב את עצמה מן העבר השני.

בספרו האוטוביוגרפי "דרך חיים", תיאר הנשיא לשעבר הרצוג כיצד בהיותו בן שלוש בדבלין, הוא ראה אדם נורה למוות מול בית המשפחה במהלך מלחמת האזרחים, בעוד הצדדים היריבים מבצעים חיפושים בבתים. "אמי אחוזת ההיסטריה דחקה אותי ואת אחי התינוק למרתף וכלאה אותנו בבית שימוש, ואילו אבי שלא ידע מעולם שום פחד, פתח את הדלת", כתב.

אחד הסיפורים שנקשרו סביב הרצוג באותן שנים סוערות, ואשר מעיד גם כיצד היהודים מצאו את עצמם בין שתי הקהילות היריבות באירלנד, הוא שיום אחד נחטף הרב ונשאל על ידי חוטפיו "האם אתה קתולי או פרוטסטנטי?". "אני יהודי", ענה הרב. "כן, אבל האם אתה יהודי קתולי או יהודי פרוטסטנטי?", תהו השובים.

Embed from Getty Images

הרב הרצוג. צילום: גטי אימאג'ס

ידידות אישית ועמוקה במיוחד נבנתה באותה תקופה בין הרצוג לבין דה ואלרה, שאחרי הקמת מדינת ישראל היה אחד מידידיה הגדולים ביותר. לפי אחת הגרסאות, במהלך מלחמת העצמאות האירית סיפק הרב היהודי מחסה בביתו לדה ואלרה שהיה מבוקש על ידי הבריטים, ובשל כך, אף זכה הרב הרצוג לכינוי "הרב של השין פיין". הרצוג ודה ואלרה נהגו להיפגש בביתו של הרב ולשוחח הן על המתרחש באירלנד והן על עניינים אחרים ברומו של עולם, כמו מתמטיקה ושפות, כאשר הרצוג אף למד את השפה האירית על בוריה. "יחסי הידידות בין דה ואלרה לרב הרצוג התבססו על הערכה הדדית בין שני מנהיגים בעלי שיעור קומה שמצאו תחומי עניין משותפים", כתבה שולמית אליאש. "הם היו קשובים זה לזה, ואף הצטרכו איש לרעהו בפרקי זמן קשים".

עם זאת, על אף היחסים החמים בין השניים, כאשר הרצוג ניסה לשכנע את דה ואלרה לפתוח את שערי אירלנד בפני יהודים אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ובמהלך מלחמת העולם השנייה, הקפיד המנהיג האירי לשמור על הניטרליות של ארצו. עבור הרצוג, שקיווה לזכות בסיועו של ידידו למען עמו הנרדף, זו הייתה אכזבה עמוקה, אם כי השניים נותרו בקשר.

אחרי תום מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים, מונה הרצוג באופן רשמי לרב הראשי הראשון של אירלנד העצמאית. הוא פיתח יחסים קרובים עם כל המנהיגים הפוליטיים והדתיים וגם סייע לשמר את מקומה של הקהילה היהודית במדינה הצעירה. בין השאר, דה ואלרה התייעץ אתו כאשר ניסח את החוקה החדשה, שלא רק קבעה את חופש הפולחן, אלא הכירה במפורש בקיומה של הקהילה היהודית באירלנד. בנוסף, הוביל הרצוג את המאמצים נגד הניסיונות לאסור על המשך השחיטה הכשרה.

בזכות פעילותו הרבה, לא רק עבור הקהילה היהודית, אלא גם עבור אירלנד בכללותה, זוכה שמו של הרב הרצוג לכבוד רב במדינה עד היום. "היה לו מעמד מיוחד ונדיר ובגלל זה הוא מונצח באירלנד ולומדים עליו בבתי הספר. במוזיאון היהודי בדבלין יש גם אגף שלם של המשפחה", אומר ח"כ הרצוג בשיחה עם מעריב סופהשבוע. "כשבאתי לפרלמנט האירי לפני ארבע שנים עם ראובן ריבלין, בעת שהיה יו"ר הכנסת, קמו כל נציגי המפלגות, כולל מנהיג השין פיין ג'רי אדמס, נאמו ובירכו אותי בתור נכדו של הרב הרצוג".

בסוף שנת 1936, אחרי פטירתו של הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, נבחר הרצוג לרב הראשי של ארץ ישראל, תפקיד אותו מילא גם אחרי הקמת המדינה ועד מותו בשנת 1959. גם אחרי עלייתו ארצה, המשיכה המציאות באירלנד לעצב את פעילותו הציבורית, כולל בפני הוועדות שבדקו את המצב בארץ ישראל-פלשתינה. "מה שהפך אותו למדינאי היה דווקא הסיטואציה שהוא נקלע אליה באירלנד, מלחמת אזרחים עקובה מדם, והוא הקפיד גם במנשרים לצאת נגד האפשרות של מלחמת אזרחים ביישוב כי ראה את זה מול העיניים", אומר הרצוג, שהוסיף כי על אף שהרב יצא נגד הפעילות של אצ"ל ולח"י, כגון פיצוץ מלון המלך דוד, הוא גם קיים הידברות עם כל אנשי המחתרות.

מי שהחזיקו בעמדה חשדנית כלפי הרב הרצוג היו הרשויות הבריטיות. לפי מסמכי ארכיון, סוכני הביון הבריטים ואנשי המשטרה הבריטית בארץ ישראל עקבו אחרי פעילותו של הרב הראשי מאחר שידעו על ההיסטוריה של קשריו עם הלאומנים האירים. מצדו, הרב הרצוג לא הסתיר את טינתו לחלקים נרחבים מהמדיניות הבריטית בארץ ישראל, בייחוד בכל הנוגע להגבלת העלייה היהודית מאז "הספר הלבן" בסוף שנות השלושים.

בשנת 1950, בהיותו מנהיג האופוזיציה, הגיע דה ואלרה לביקור בישראל יחד עם רוברט בריסקו. הרב הרצוג ערך לכבוד ידידו הוותיק ארוחת ערב חגיגית בהשתתפותו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ושרים נוספים. בספר זיכרונותיו, שחזר בריסקו את אחד הרגעים המרתקים של אותו מפגש – שיחה בין דה ואלרה, הרצוג ובן גוריון שבה לא דיברו השלושה על דת או פוליטיקה, אלא על יוון ועל מתמטיקה. "לא בן גוריון ולא דה ואלרה דנו במשהו מהאופי של ההתנסויות שלהם או מהציפיות שלהם לגבי עתיד ארצותיהם", כתב בריסקו. "זה היה ערב נעים".

Embed from Getty Images

דה ואלרה בוחן מסדר כבוד. צילום: גטי אימאג'ס

הפרקליט של ה-IRA

מייקל נויק נולד בליטא בשנת 1884 והגיע עם משפחתו לדבלין בהיותו בן שנה. הוא סיים את לימודיו בטריניטי קולג' בדבלין, המוסד האקדמי הוותיק ביותר והחשוב ביותר באירלנד, ולאחר מכן החל לעבוד בתור עורך דין.

בשנת 1910, הכיר נויק את ארתור גריפית, מייסד מפלגת השין פיין הלאומנית שבעברו היה בעל דעות אנטישמיות, כמו אמירתו כי "שלוש ההשפעות הרעות של המאה היו הפיראטים, הבונים החופשיים והיהודים". הידידות הקרובה בין השניים, שנמשכה עד מותו של גריפית בשנת 1922, הכניסה את נויק לתוך המעגל של ההנהגה הרפובליקנית, ואחרי מרד חג הפסחא הוא הצטרף לשין פיין וסייע לבחירתם לפרלמנט של דה ואלרה, של הרוזנת קונסטנס מרקייביץ' (האישה הבולטת ביותר בקרב המהפכנים האירים) ושל שון או'קלי (לימים הנשיא השני של אירלנד).

עם פרוץ מלחמת העצמאות, הפך נויק בפועל לפרקליט הראשי של הלאומנים. בין השאר הוא הגן בבתי המשפט הצבאיים שהקימו הבריטים, לא תמיד בהצלחה אבל בנחישות מלאה, על מפקדים בכירים בצבא האירי הרפובליקני (IRA), על חברות בזרוע הנשית ה-IRA ועל שישה חברים ב-IRA שהואשמו במעורבות באחד המבצעים המתוחכמים ביותר במהלך המלחמה - חיסולם של 15 סוכני ביון בריטים במבצע מקביל שפגע נואשות ביכולת המודיעינית הבריטית.

Embed from Getty Images

מייקל קולינס. צילום: גטי אימאג'ס

מי שהוביל את המבצע היה ראש שירות הביון של ה-IRA ושר האוצר של המדינה הצעירה, מייקל קולינס, שהיה אחת הדמויות המרתקות במאבק האירי עד שנרצח במהלך מלחמת האזרחים ב-1922 בשל תמיכתו בהסכם עם הבריטים. נויק, ששכר עבור משרדי הממשלה ועבור ה-IRA דירות מסתור ברחבי דבלין תחת שמות בדויים, שימש יועצו של קולינס במשרד האוצר וסייע לו להתחמק מהבריטים שהציבו פרס על ראשו. "נויק היה עורך הדין היחיד בדבלין שבו בטח קולינס באופן מוחלט", נכתב בביוגרפיה של קולינס שפורסמה בשנת 1926.

בזכות פעילותו הרפובליקנית, זכה נויק לכבוד נדיר אחרי מותו באוקטובר 1966 בלונדון. הוא נקבר בבית העלמין היהודי בדבלין בהלוויה צבאית מלאה בהשתתפות ראש ממשלת אירלנד באותה תקופה, שון למאס, והחברים שנותרו בחיים מחטיבת דבלין של ה-IRA ממלחמת העצמאות. דיוקן שלו אף מופיע בגלריה הלאומית בדבלין.

עד החלל ובחזרה: המסע האנושי מחוץ לכדור הארץ

יותר מ-18,300 מועמדים ניסו להתקבל לכיתת האסטרונאוטים החדשה של סוכנות החלל האמריקאית, אך רק שמונה עד 14 בני מזל מוכשרים במיוחד יתקבלו. זו רק דוגמה אחת לעניין הרב שמעורר בשנים האחרונות תחום הטיסות המאוישות לחלל. תמונת מצב עדכנית לכבוד היום הבינלאומי לטיסות מאוישות לחלל שצוין החודש

יי סו-יון נולדה למשפחה ענייה בעיירה חקלאית בקוריאה הדרומית, ובתור אישה במדינה השמרנית, שהייתה ידועה במשך שנים בחוסר שוויון בין גברים לנשים, העתיד לא טמן לה גדולות ונצורות. למזלה הגדול, התפתחו העניינים אחרת.

כבר כילדה היא פיתחה חוש טכני כאשר סייעה לאביה לבצע תיקונים בבית, ולאחר מכן היא הצליחה לעבור מבחן שאפשר לה ללמוד בתיכון למדעים בעיר גוואנגג'ו (Gwangju). משם היא המשיכה למכון הקוריאני המתקדם למדע ולטכנולוגיה, המוסד האקדמי המדעי הגבוה ביותר במדינה, וסיימה תואר ראשון ושני בהנדסת מכונות לפני שהחלה בלימודי תואר שלישי בתחום של מערכות ביו-טכנולוגיות.

בעיצומם של לימודי הדוקטורט, נתקלה יי במודעה בעיתון, ובה הודיע משרד המדע והטכנולוגיה הדרום-קוריאני כי המדינה תשלח אסטרונאוט ראשון לתחנת החלל הבינלאומית וכי אזרחים בני 19 ומעלה במצב בריאותי טוב מוזמנים להגיש בקשה. יי החליטה להיענות לאתגר. בשלב הראשוני היו כ-36 אלף מועמדים ואחרי תהליך בחירה ממושך שזכה לסיקור תקשורתי נרחב, הייתה יי אחת משני המועמדים האחרונים שנבחרו בדצמבר 2006.

בתום סדרת אימונים ברוסיה, נקבע כי יי תהיה האסטרונאוטית הראשונה ששולחת קוריאה הדרומית לחלל, אחרי שהמועמד השני הודח בשל הפרת נהלים, ובאפריל 2008 היא המריאה לחלל בחללית רוסית והפכה לאדם הצעיר ביותר שעשה זאת – בהיותה בת 29 בלבד. בעשרת הימים שבהם שהתה בתחנת החלל, היא ערכה ניסויים מדעיים שבדקו, בין היתר, כיצד שינויים בתנאי הכבידה משפיעים על ההתנהגות של זבובי פירות, ועקבה אחר סופות חול שמגיעות מסין לארצה.

"אי אפשר להשתעמם משהות בחלל או מצפייה בכדור הארץ", סיפרה בריאיון שהעניקה למגזין "קוסמופוליטן" בינואר השנה. "זה מדהים. זה נראה כאילו עושים גוגל ארת', אבל זה חי. עצרתי את הנשימה והבטתי בארצי. נדרשות 90 דקות להקיף את כל כדור הארץ ושניות ספורות לעבור מעל קוריאה. זה גורם לך להרגיש קטנה מאוד. זה היה הרגע המודע הגדול ביותר של חיי".

תחנת החלל הבינלאומית מעל כדור הארץ. צילום: נאס"א

בסוף ינואר השנה, הייתה יי אחת מחמישה אסטרונאוטים שהגיעו לישראל כדי להשתתף באירועי שבוע החלל שארגן משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל לזכרו של אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון שנספה בהתרסקות המעבורת קולומביה בפברואר 2003. בין השאר, הם השתתפו ב"אקדמיית החלל", מיזם שבמסגרתו התנסו תלמידי בתי ספר במשימות חווייתיות שנועדו להכשיר אותם לעסוק בעתיד בפעילויות בחלל.

חבר נוסף במשלחת היה ג'וזף אקאבה מסוכנות החלל האמריקאית, שטס לחלל במעבורת דיסקברי במרס 2009 ושהה ארבעה חודשים בתחנת החלל הבינלאומית בשנת 2012. לפני שהפך לאסטרונאוט, עבד אקאבה, בן למשפחת מהגרים מפוארטו ריקו שנולד בקליפורניה, בבתי ספר בפלורידה, וכעת הוא מבקש להמשיך את שליחותו החינוכית, הפעם באמצעות הנחלת המדע לצעירים, כדי שגם הם, כמוהו, יוכלו להגשים חלומות ולהגיע לחלל. "כשאני פוגש תלמידים, אני תמיד אומר להם שאם הם לא ינסו, הם לא יוכלו להצליח. מהניסיון האישי שלי, ככל שתלמדו יותר כך יהיו לכם יותר הזדמנויות, גם בחלל וגם על כדור הארץ", אמר בריאיון שהעניק ל"מעריב" במהלך השהות בארץ. "המדע מעניין את הילדים. כשהם שואלים למה זורחת השמש או מדוע השמים כחולים, הם בעצם שואלים שאלות מדעיות. חלק מהעבודה שלי הוא הנחלת המדע לילדים והפיכת התחום לנגיש ומעניין. זה לא תמיד קל, אבל כשהם רואים אותי הם מבינים שגם הם יכולים".

מועדון ה-550

יי ואקאבה הם בין כ-550 בני אדם בלבד מרחבי העולם שהגיעו לחלל מאז שהקוסמונאוט הסובייטי, יורי גגארין, ביצע את הטיסה האנושית הראשונה לחלל ב-12 באפריל 1961. לפני חמש שנים, במלאות יובל לאירוע ההיסטורי, קבעה העצרת הכללית של האו"ם כי 12 באפריל יהפוך ליום הבינלאומי לציון הטיסה האנושית הראשונה לחלל, "כדי לחגוג את תחילתו של עידן החלל בתולדות האנושות, לאשר מחדש את התרומה החשובה של מדע החלל והטכנולוגיה להשגת מטרות של התפתחות בת קיימא ולהגברת הרווחה של מדינות ועמים, וכן להבטיח ששאיפתם לשמור על החלל החיצון למטרות שלום תתגשם".

טיסתו של גגארין פתחה מרוץ בין ברית המועצות לארצות הברית, שהגיבה פחות מחודש לאחר מכן כאשר אלן שפרד הפך לאמריקאי הראשון בחלל. ואולם, אם המלחמה הקרה בין שתי המעצמות התאפיינה ביריבות מרה גם מחוץ לכדור הארץ, הרי שמאז קריסת חומת הברזל הפך חקר החלל לאחת הדוגמאות המובהקות לשיתוף פעולה בין שתי המדינות. הביטוי הברור ביותר לכך הוא תחנת החלל הבינלאומית, אשר החלה לפעול בנובמבר 2000 כשעל סיפונה שני אנשי צוות רוסים ואיש צוות אמריקאי. על אף מחלוקות פוליטיות וביטחוניות עמוקות, כמו המשבר שפרץ באוקראינה לפני שנתיים בדיוק והביא להטלת סנקציות מערביות על רוסיה, נותרה תחנת החלל דגם לאיחוד כוחות שמשקף את מטרות היום הבינלאומי לציון נוכחות אנושית בחלל, ובמרס 2015 אף החליטו סוכנויות החלל של ארצות הברית ורוסיה להאריך את פעילות התחנה בארבע שנים נוספות, עד שנת 2024.

כיום, תחנת החלל, שמשייטת בגובה של 400 קילומטר מעל כדור הארץ, נחשבת לגולת הכותרת בפעילות החלל של המדינות השותפות בפרויקט – ארצות הברית, רוסיה, יפן, קנדה והמדינות החברות בסוכנות החלל האירופית (אם כי גם מדינות אחרות שלחו נציגים לתחנה במסגרת הסכמים עם רוסיה), וגם סין צפויה לשגר בהמשך השנה תחנת חלל שנייה מטעמה (הראשונה פעלה משנת 2011 והצוות האנושי האחרון פעל בה לפני שלוש שנים). ואולם, אם התוכניות של סוכנות החלל האמריקאית יתממשו בהתאם לתחזיות, בתוך שנים לא רבות תגיע האנושות גם למקומות רחוקים יותר מתחנת החלל ואף מהירח, שמאז דצמבר 1972 לא דרכה עליו רגל אדם (אחרי שש משימות מאוישות אמריקאיות מאז הנחיתה ההיסטורית ב-20 ביולי 1969).

באפריל 2010, הציג הנשיא ברק אובמה את החזון עבור נאס"א לעשורים הקרובים. "בשלב מוקדם של העשור הבא, סדרה של טיסות מאוישות תבחן ותוכיח את המערכות הדרושות לטיסות מחקר מעבר למסלול הנמוך מעל כדור הארץ", אמר. "עד שנת 2025, אנחנו מצפים שחללית חדשה תעוצב עבור מסעות ארוכים שיאפשרו לנו להתחיל את המשימות המאוישות הראשונות אי פעם מעבר לירח ולעומק החלל. אנחנו נתחיל בשליחת אסטרונאוטים לאסטרואיד בפעם הראשונה בהיסטוריה. עד אמצע שנות ה-30 של המאה, אני מאמין שאנחנו יכולים לשלוח בני אדם להקיף את מאדים ולהחזיר אותם בבטחה לכדור הארץ. לאחר מכן תהיה נחיתה על מאדים, ואני מצפה לראות זאת".

החלום האמריקאי מתעדכן

בעקבות זאת, החלה סוכנות החלל למקד את מאמציה בפרויקטים ממושכים יותר בחלל, ובמיוחד בהגשמת היעד השאפתני של טיסה למאדים שאמורה להימשך בין שישה לתשעה חודשים לכל כיוון. במסגרת ההכנות, האסטרונאוט האמריקאי סקוט קלי והקוסמונאוט הרוסי מיכאיל קורניינקו שהו במשך קרוב לשנה – מסוף מרס 2015 עד תחילת מרס השנה – בתחנת החלל, כדי לבחון את ההשפעות הבריאותיות והפסיכולוגיות של שהות ממושכת בחלל. בדיקות ראשונות שבוצעו לקלי אחרי חזרתו הראו כי הוא גבה זמנית בחמישה סנטימטרים מאחר שעמוד השדרה מתארך בתנאי חוסר משקל. בחודשים הקרובים צפויים מדעני נאס"א לפרסם נתונים נוספים שנאספו בעקבות המשימה, ובהמשך יישלחו אנשי צוות למשימות דומות, ייתכן שאף ממושכות יותר.

קלי (משמאל) וקורנייקו בתחנת החלל. צילום: נאס"א

נאס"א גם החלה בגיוס אנשי צוות חדשים, בעלי תואר ראשון ומעלה בהנדסה, במדע, במדעי המחשב או במתמטיקה, עם ניסיון של לפחות שלוש שנים או אלף שעות בהטסת מטוסים. בנובמבר 2011 החלה נאס"א בהרשמה לקראת כיתת האסטרונאוטים החדשה – הראשונה מאז תום עידן מעבורות החלל ביולי 2011 – ומתוך יותר מ-6,100 מועמדים נבחרו ביוני 2013 שמונה אסטרונאוטים חדשים, לראשונה מחציתם נשים.

השיא התרחש במבצע הגיוס שהתקיים בין אמצע דצמבר 2015 לאמצע פברואר השנה, כאשר יותר מ-18,300 מועמדים שלחו בקשות. זאת לעומת השיא הקודם של 8,000 מועמדים בשנת 1978, כאשר בוצע הגיוס הראשון לפרויקט מעבורות החלל. שמותיהם של האסטרונאוטים החדשים, שמונה עד 14 במספר, יפורסמו באמצע השנה הבאה.

"זה לא מפתיע אותי שאמריקאים רבים כל כך, מרקעים מגוונים, רוצים לתרום באופן אישי להובלת הנתיב שלנו במסע לעבר מאדים", אמר מנהל נאס"א צ'ארלס בולדן בהודעה שפרסם עם סיום מבצע הגיוס. "גברים ונשים מעטים ויוצאים מן הכלל יהפכו לאסטרונאוטים שייבחרו מתוך הקבוצה הזאת, וישוגרו לחלל מארצות הברית על גבי רכב חלל מתוצרת אמריקאית".

אן מקליין, שנבחרה להפוך לאסטרונאוטית לפני שלוש שנים אחרי שירות מבצעי כטייסת מסוקי קרב, סיפרה כי היא תמיד ראתה בטיסה לחלל את הגורל שלה. "כשיש בעולם כל כך הרבה עימותים, חקר החלל יכול להיות זרקור של תקווה. לאף אחד לא אכפת מגזע או מדת או מלאומיות בנסיעה בחלל. כולנו רק חלק מצוות אנושי", אמרה בראיון לגיליון ינואר האחרון של המגזין גלאמור. "אם נטוס למאדים, נייצג את כל הזנים במקום שמעולם לא היינו בו קודם לכן. עבורי, זה הדבר הנעלה ביותר שבן אדם יכול להשיג".

עד לפני ארבע שנים, מעבורות החלל היו כלי הטיס העיקרי של נאס"א, אולם מאז סיומה של התוכנית, מסתמכים האמריקאים על חלליות הסויוז הרוסיות על מנת לשלוח אנשי צוות לתחנת החלל. במסגרת ההיערכות החדשה של נאס"א, נמצאים כיום בשלבי פיתוח של רכבי חלל חדשים שעל סיפונם יגיעו מקליין ואסטרונאוטים עתידיים נוספים לתחנת החלל וליעדים החדשים הרחק מכדור הארץ. פרויקט הדגל בתחום הוא האוריון (Orion), חללית רב תכליתית שנאס"א מפתחת בשיתוף עם לוקהיד מרטין, ואשר אמורה להיות משוגרת על גבי רקטה רבת עוצמה חדשה כשהיא נושאת עד ארבעה אנשי צוות למשימות סביב הירח בתחילת העשור הבא, ולאחר מכן לאסטרואיד ולמאדים.

האסטרונאוטים שנבחרו בשנת 2013. צילום: נאס"א

להפריט את הטיסות לחלל

לאורך כ-50 שנות פעילותה, הסתמכה נאס"א על עצמה בעיצוב רכבי החלל המאוישים, אך הפעם היא נעזרת בחדשנות וביזמות של חברות במגזר הפרטי, אשר מתכננות ובונות בעצמן את החלליות ואת הרקטות שישגרו את האסטרונאוטים האמריקאים מאדמת ארצות הברית לתחנת החלל, ככל הנראה במהלך השנתיים הקרובות. אחת החברות שנבחרה למשימה היא בואינג, שבעבר שיתפה פעולה עם נאס"א בבניית מעבורות החלל וחלליות אפולו שהגיעו לירח, ואשר בונה כיום את רכב החלל CST-100 סטארליינר (CST-100 Starliner). החברה השנייה היא SpaceX של היזם אילון מאסק, שמפתחת את הדראגון (Dragon) V2. לפני כארבע שנים, רשמה SpaceX היסטוריה כאשר הפכה לחברה הפרטית הראשונה שמעבירה ציוד ואספקה לתחנת החלל הבינלאומית באמצעות הדראגון שמשוגר על גבי רקטת פלקון-9 מתוצרת החברה.

מאסק לא מסתפק רק בהגעה לתחנת החלל, ובספטמבר הקרוב הוא צפוי להכריז על פרטי תוכניתו השאפתנית לשגר בני אדם למאדים בשנת 2025, עשור לפני היעד של נאס"א, במטרה להקים מושבה אנושית על הכוכב האדום. "זו החלטה בסיסית שאנחנו צריכים לקבל בתור אנושות. איזה סוג עתיד אנחנו רוצים? האם אנחנו רוצים עתיד שבו אנחנו נשארים לנצח על כוכב לכת אחד, עד שאירוע הכחדה יתרחש אי שם בעתיד, או האם אנו רוצים להיות זן של כוכבי לכת רבים ובסופו של דבר לחיות בין הכוכבים, כוכבי הלכת ומערכות הכוכבים הרבים?", תהה בשיחה עם עיתונאים בינואר האחרון. "מאדים הוא השלב הטבעי הבא. למעשה, הוא כוכב הלכת היחיד שיש לנו סיכוי להקים עליו עיר שמקיימת את עצמה".

החללית דראגון ליד תחנת החלל. צילום: נאס"א

תיירות החלל מעבר לפינה

SpaceX היא דוגמה בולטת למספר גדל והולך של יזמים ואנשי עסקים שאפתנים ששמו להם למטרה להפוך בעתיד הנראה לעין את הטיסה לחלל לחוויה תיירותית לכל דבר, גם אם תחילה רק עבור בעלי אמצעים.

מי שהייתה אמורה לסלול את הדרך לעבר עידן הטיסות המסחריות לחלל היא חברת וירג'ין גלקטיק של המיליארדר הבריטי ריצ'רד ברנסון. יותר מ-700 בני אדם שילמו 250 אלף דולר עבור כרטיס לספינת החלל "ספייסשיפ 2". זו אמורה להביא את "תיירי החלל" אל מעבר לקו קרמאן (Kármán line) – קו דמיוני בגובה של מאה קילומטר מעל פני הים, שנחשב לתחילתו של החלל החיצון ושכל טיסה מעליו נחשבת לפעילות אסטרונאוטית – שם הם ייהנו מחוויה של חוסר כבידה ומצפייה נדירה בכוכב הלכת שלנו מלמעלה.

הטיסה הראשונה הייתה אמורה להתבצע כבר בשנה שעברה, אך התרסקות קטלנית בטיסת ניסוי שבה נהרג הטייס בסוף אוקטובר 2014 גרמה לדחייה משמעותית בלוח הזמנים. רק בפברואר השנה, הציגה החברה את הדגם החדש של ספינת החלל והכריזה כי טיסות הניסוי יחלו בהמשך השנה ורק לאחריהן יוחלט מתי התיירים הראשונים יזכו לטיסה ההיסטורית. "יחד, אנחנו יכולים להפוך את החלל לנגיש באופן שאפשר היה רק לחלום עליו קודם לכן, וכשאנחנו עושים את זה, אנחנו יכולים לחולל שינוי חיובי לחיים על פני כדור הארץ", אמר ברנסון בטקס שנערך בקליפורניה.

מתחרה בולט נוסף בתחום תיירות החלל הוא ג'ף בזוס, המייסד של אתר אמזון ומי שעומד בראש חברת בלו אוריג'ין (Blue Origin), שמטרתה המוצהרת לשלוח תיירים ברכב חלל בשם "ניו שפרד" (New Shepard) עד לגובה של מאה קילומטר וחצי. בחודש מרס האחרון, מסר בזוס כי התוכנית היא להתחיל בטיסות ניסוי מאוישות בשנה הבאה, וכי אם לא יהיו תקלות, שנה לאחר מכן תתחיל החברה להטיס תיירים ששילמו על כרטיסים שמחירם טרם ידוע. בנובמבר 2015, רשמה החברה היסטוריה כאשר הנחיתה לראשונה באופן אנכי את הרקטה שנשאה את רכב החלל, מהלך שצפוי לחסוך מיליוני דולרים בשל השימוש ברקטה לשיגורים חוזרים ונשנים.

במאמר שפרסם בנובמבר 2014 ג'ים בל, פרופ' לאסטרונומיה ולמדע כוכבי הלכת מאוניברסיטת אריזונה סטייט, הוא העריך כי על אף ההתרסקות של "ספייסשיפ 2", החברות הפרטיות שמפתחות טכנולוגיות חדשות יסייעו להפוך את החלל לזמין לכלל בני האדם. "בעוד כיום אנחנו יכולים להגיע למעשה לכל מקום על פני כוכב הלכת בתוך שלוש טיסות של מטוסים הודות למאה שנה של חלוציות אווירית, זה לא מוגזם לחשוב שעד סוף המאה, נוכל להגיע לכל מקום במערכת השמש באותה קלות", כתב במאמר באתר הפינגטון פוסט. "זה לעולם לא יהיה דבר שגרתי, ותנאי הלינה לא יהיו יוקרתיים או מסבירי פנים, אבל המסעות יהיו הרפתקניים ויתאפשרו בדרכים שאנחנו לא מסוגלים לדמיין כיום".

הכתבה התפרסמה גם בגיליון אפריל של "מסע אחר"

מלחמה וזיכרון: מאה שנה להתקוממות חג הפסחא באירלנד

היום, היום הראשון של חג הפסחא, מציינים באירלנד מאה שנה להתקוממות ההיסטורית, אירוע מכונן בדרכה של האומה האירית לשחרור מהשלטון הבריטי. מה מקומו של האירוע בזיכרון הקולקטיבי ומה צופן העתיד?

אגנס בראון היא אחת הדמויות האהובות באירלנד. אם לחמישה בנים ובת וסבתא לנכד, שבעלה מת במפתיע והיא מנהלת דוכן לירקות ולפירות בשוק הפתוח של רחוב מור (Moore) ברובע ההיסטורי שבמרכז דבלין. בראון, דמות שנוצרה על ידי הקומיקאי ברנדן או'קרול כבר בשנות ה־90, הופיעה בספרים, בתסכיתי רדיו, במחזות על הבמה ואף בסרט קולנוע בכיכובה של אנג'ליקה יוסטון בשנת 1999.

לפני ארבע שנים החלו רשות השידור האירית (RTE) והבי.בי.סי לשדר את הסיטקום "הבנים של גברת בראון", שבו מגלם או'קרול עצמו את הדמות הראשית. על אף הביקורות השליליות זכתה הסדרה לרייטינג גבוה באירלנד ובבריטניה. באופן טבעי, על רקע ההצלחה, הגיעה הגרסה הטלוויזיונית גם למסך הגדול והקומדיה יצאה לאקרנים ביוני 2014, כאשר במרכז העלילה מאמציהם של בראון ושל הסוחרים האחרים למנוע מי̞זם רוסי מושחת להרוס את הדוכנים בשוק כדי להקים מרכז קניות גדול.

באחד מרגעי השיא בסרט מתייצבת בתה של בראון, קאתי, בפני בית המשפט, ונושאת נאום על הצורך לשמור על הרחוב מפני התוכנית של היזם. "הלב, הדופק של דבלין האמיתית, נמצא ברחוב מור", היא אומרת בהתרגשות לשופטים. "רחוב מור תמיד קיבל בברכה את הנזקקים, את הבודדים, את האבודים מבין תושבי העיר הזו – ועשה את זה עם לב פתוח. זה לא משנה מי אתה, תמיד תתקבל בברכה ברחוב מור. יש מי שרוצים לנקות אותו, לסלק את רחוב מור ולהפוך את העיר הזו לעותק חסר פנים של כל עיר אחרת. אבל הם לא יכולים והם לא יעשו את זה. כי אנחנו לא ניתן להם – אנחנו רחוב מור!".

הסרט, כמובן, הסתיים בניצחונה של בראון והשוק הפתוח נותר במקומו. אולם במציאות, רחוב מור עדיין נמצא במרכזה של סערה ציבורית, כאשר מאות מפגינים מוחים, מאז תחילת חודש ינואר השנה, על הכוונה לבצע עבודות הריסה ופיתוח סביב אחד מאתרי המורשת החשובים ביותר בהיסטוריה האירית – המבנה שבו שכנה המפקדה האחרונה של המרד האירי הגדול של חג הפסחא 1916, בדיוק לפני מאה שנה.

הפגנה ברחוב מור, סוף ינואר

תולדות הסכסוך

במאה ה-12 השתלטו האנגלים (המלך הנרי השני, 1171) לראשונה על האי האירי. ואילו המלך הנרי השמיני היה הראשון שנשא לראשונה את התואר 'מלך אירלנד' בשנת 1541. תחת הנהגתו החלו אנגלים וסקוטים פרוטסטנטים להתיישב באירלנד, בעיקר בחלק הצפוני של האי, והדבר עורר עימות עם התושבים האירים הקתולים, אשר התעצם בזמן שלטונו של אוליבר קרומוול באנגליה באמצע המאה ה-17, שבמהלכו הוא דיכא באלימות אכזרית ניסיון התקוממות של הקתולים בצפון האי האירי.

בשנת 1690, הגיע העימות בין שתי הקהילות לרגע השיא, כאשר כוחותיו של הנסיך ההולנדי הפרוטסטנטי וויליאם מאורנג', ששנה קודם לכן הפך למלך אנגליה עם התואר וויליאם השלישי, הביסו בקרב בוין (Boyne) את כוחותיו של המלך ג'יימס השני (הקתולי האחרון שמלך על אנגליה, סקוטלנד או אירלנד), אשר הודח מכיסאו אחרי "המהפכה המהוללת" בשנת 1688. בעקבות זאת, הוחרמו אדמותיהם של הקתולים באירלנד והוטלו עליהם מגבלות שהפכו את הפרוטסטנטים לשליטים המוחלטים של האי לשנים ארוכות. גם הניסיונות הבאים של הקתולים להתקומם דוכאו במהירות, ובשנת 1801 הפכה אירלנד לחלק בלתי נפרד מהממלכה המאוחדת.

החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19, נעשו ניסיונות בפרלמנט הבריטי לקדם שלטון עצמי באירלנד, אולם החוק לשלטון עצמי, שאושר בשנת 1912, לא יושם בגלל פרוץ מלחמת העולם הראשונה כעבור שנתיים. הדבר עורר את זעמם של הקתולים הלאומנים ששאפו להקים רפובליקה אירית משלהם. ב-24 באפריל 1916, יום שני של חג הפסחא, השתלטו מורדים אירים לאומנים על בניין הדואר המרכזי של דבלין ברחוב אוקונל (O’Connell) ועל מבנים נוספים ברחבי העיר, והכריזו על הקמתה של הרפובליקה האירית. על אף שהיו עסוקים במלחמת החפירות של מלחמת העולם, הבריטים הגיבו בכוח רב. כוחות צבא גדולים נשלחו לדבלין, ובמשך ימים הפגיזו בארטילריה את מרכז העיר בעוצמה חסרת רחמים, והותירו בה עיי חורבות.

מנהיגי המרד הצליחו להימלט מבניין הדואר דרך קירות המבנים הסמוכים לעבר המבנה ברחוב מור מספר 16, שם הקימו את המפקדה החדשה. אולם כאשר היה ברור כי המרד נועד לכישלון מול העליונות הבריטית, נכנע מנהיג המורדים, פטריק פירס (Pearce). אלפים נעצרו ו-16 ממנהיגי המרד, בהם פירס ועוד שישה מהחותמים על הצהרת העצמאות הוצאו להורג.  

למרות זאת, השאיפה של האירים לעצמאות לא נמוגה. בינואר 1919 הכריזו הלאומנים האירים על הקמת פרלמנט מקומי (Dáil), צעד שהצית את המאבק המחודש להגדרה עצמית ובעקבותיו פרצה מלחמת העצמאות. במשך שנתיים התנהלה לחימה עזה בין המורדים לבין הבריטים, עד אשר ביולי 1921 נחתם הסכם הפסקת האש שהוביל לחלוקת האי, כאשר האירים קיבלו שלטון עצמי, למעט ששה מחוזות בצפון, שנותרו שייכים לבריטניה בשל הרוב הפרוטסטנטי בהם. ההסכם הוביל למלחמת אזרחים בין התומכים למתנגדים, שנכנעו רק בשנת 1923. אירלנד החופשית המשיכה להשתייך לחבר העמים הבריטי עד חג המולד של 1949, אז הכריז הפרלמנט על הקמת רפובליקה אירית עצמאית.

בית הדואר של דבלין

שימור אתרי מורשת

במסגרת תוכנית לאומית, אשר גובשה בשיתוף פעולה של הממשלה ושל גופים חינוכיים ואגודות אזרחיות, מציינת השנה אירלנד את שנת המאה למרד של חג הפסחא בתוכנית מקיפה, שכוללת פעילויות חברתיות ברחבי המדינה ובקהילות האיריות ברחבי העולם. הפעילויות נועדו להציג את חשיבותו של המרד בהיסטוריה של האי, ולהבליט את ההישגים שאליהם הגיעה אירלנד במאה השנים האחרונות, לצד אירועים שמבליטים את השפה הגאלית המקומית. 

השיא מתרחש היום, יום ראשון של חג הפסחא, שבו מתקיים בבניין הדואר של דבלין טקס ממלכתי בנוכחות הנהגת המדינה, טקס שכולל את הקראת הצהרת העצמאות, מצעד צבאי עם מטס של חיל האוויר ומטח כבוד של 21 תותחים. לכבוד היובל ההיסטורי מוצג לראשונה בפומבי אחד העותקים המקוריים של הצהרת העצמאות, בטריניטי קולג' שבדבלין.

במסגרת האירועים משקיעה הממשלה גם יותר מ־30 מיליון אירו בשורה של פרויקטים לשיקום אתרים היסטוריים שקשורים למרד חג הפסחא ולמאבק האירי לעצמאות, במטרה להפוך אותם למוזיאונים. אחד הפרויקטים המדוברים הוא הקמת מרכז הנצחה בבניינים מספר 14 עד 17 ברחוב מור, אתר המפקדה האחרונה של המורדים בשנת 1916.

יזמי נדל"ן גיבשו, עוד בשנת 1998 ובתמיכת המועצה העירונית, תכנית להרוס את המבנים, בכוונה לחדש את האזור ולהפוך אותו למתחם קניות. אולם פעילים לשימור המורשת ההיסטורית של אירלנד וצאצאים של מנהיגי המרד גילו זאת, והחלו במאבק ציבורי שנשא פרי, ובשנת 2007 הכריזה הממשלה על ארבעת הבניינים כעל אתר לאומי.

על פי התכנית הממשלתית, הייתה כוונה להרוס את בניינים מספר 13, 18 ו-19, שמשרד המורשת טוען כי "אין חשיבות היסטורית" למבנים הללו שהוקמו בשנת 1763 וכי הריסתם הכרחית "על מנת לחזק את האתר הלאומי, שהוא בניין מיושן שנבנה ללא יסודות". במקביל, מתכננת חברת נדל"ן גדולה להקים מתחם קניות ענק שיתפרש מרחוב אוקונל ועד רחוב מור.

הפרויקטים עוררו מאבק ציבורי תחת הכותרת "להציל את רחוב מור", כאשר מאז תחילת ינואר התקיימו במקום הפגנות שכללו גם השתלטות של פעילים על המבנים ההיסטוריים, וצעדות של מפגינים לבושים במדים של מורדי 1916. באחד הלילות אף הופיע ברחוב ציור קיר בהשראת האומן הבריטי המפורסם באנסקי (Bansky), המבוסס על הצילום של פירס נכנע לשני קצינים בריטים בכירים בשנת 1916, אלא שבציור החדש את אנשי הצבא מחליפים שני יזמים עם קסדות בטיחות.

"פשוט לא יעלה על הדעת שבמדינה אחרת יתייחסו באופן כה מבזה לאתר שכל כך קשור למאבק לחירות שלה, בכך שיאפשרו להרוס את חלקו הגדול כדי שיהפוך למרכז קניות", אמרו הפעילים שעומדים מאחורי הציור ל-An Phoblacht ("רפובליקה" בגאלית), ירחון החדשות של השין פיין, שהיא המפלגה הרפובליקנית הוותיקה, שחבריה היו ממובילי ההתקוממות לפני מאה שנה ואשר כיום נמצאת גם בחזית הקמפיין להצלת המבנים ברחוב מור.

כמו בראון, גם פעילי המאבק הצליחו לרשום ניצחון משכנע. לפני כעשרה ימים, רגע לפני חגיגות המאה, קבע שופט בית המשפט העליון, מקס בארט, כי יש לשמר לא רק את מבנים 17-14 ברחוב מור, אלא גם את המבנים הסמוכים וכמה סמטאות ומרתפים צמודים מאחר שכל האזור מהווה "זירת קרב". 

בפסיקה שהשתרעה על פני כ-400 עמודים, כתב השופט כי אתר הקרב ברחוב מור היה "המקום שאליו נמלטו הגברים והנשים של בית הדואר, שבו הקרב הסתיים ונערך משא ומתן על הכניעה, ואתר שבו עובדים - אזרחים ולוחמים - חיו ומתו במה שהיה התקוממות של עובדים במובנה הרחב". הוא הוסיף כי "חלקים פיזיים משמעותיים של זירת הקרב שרדו", וזאת בניגוד לאתרים רבים אחרים שקשורים להתקוממות. 

המבנה לשימור ברחוב מור

טוב למות בעד ארצנו?

המחלוקת על עתידו של רחוב מור לא הייתה היחידה שמלווה את האירועים לציון מאה שנה למרד האירי. בתכנית האירועים הרשמית נאמר כי במהלך השנה יהיו מגוון פרויקטים ופעילויות "שנועדו לעודד דיון, להרחיב את הידע ואת ההבנה שלנו לגבי האירועים של 1916, ולחקור את המורשת שלנו כעבור מאה שנה".

הדיון על כך כבר החל בתקשורת, כאשר יש מי שמעלה על נס את מורשת המורדים, מול אלה שסבורים כי למרות חשיבותה ההיסטורית של ההתקוממות בתולדות המאבק לעצמאות, בסופו של דבר ייתכן שהמרד לא היה שווה את שפיכות הדמים – יותר מ-250 אזרחים ויותר משישים מורדים נהרגו – ואת ההרס העצום שנגרם לדבלין, במיוחד לנוכח העליונות הצבאית של הבריטים.

ג'רי אדמס, שמנהיג את השין פיין מאז שנות השמונים, כאשר המפלגה הייתה הזרוע הפוליטית של הצבא האירי הרפובליקני (IRA) בזמן הסכסוך האלים בצפון אירלנד, ציין בנאום שנשא בתחילת ינואר השנה כי "ההתקוממות הייתה הכרזת חירות שנשמעה בכל העולם וכי "הפטריוטים של 1916 האמינו שאירלנד טובה יותר היא אפשרית. וכדי להשיג את זה – לזכות בחרות שלהם – הם שמו הכול על כף המאזניים, כולל חייהם שלהם".

אולם אדמס הודה כי המהפכה של 1916 כשלה מאחר שאירלנד חולקה וכך נותרה גם היום, וכי המנהיגים הנוכחים אינם מחזיקים בחזון של איחוד שני חלקי האי. "הם לא מבינים את 1916", התקומם. "זו סוגיה בלתי נעימה שהם מנסים לסלק מדרכם. לכן הגישה של הממשלה לאירוע המאה חסרה כל שאיפה ותוכן, וזה משקף את הגישה שלהם ל־1916, מס שפתיים לערכים הרפובליקניים הבסיסיים ולתמיכתם בחלוקה".

הסנאטור מארק דיילי הדגיש כי האירועים צריכים להבליט את חשיבותם של הערכים שצוינו בהכרזת העצמאות של 1916: "הרפובליקה תבטיח חירות דתית ואזרחית, שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לכל אזרחיה, ותכריז על נחישותה לקדם אושר ושגשוג עבור כל האומה וכל חלקיה, כשהיא מוקירה את כל ילדי האומה באופן שוויוני". "היעדים והמטרות של ההצהרה של 1916 הם על זמניים ואוניברסליים", כתב במאמר שפרסם באינדיפנדנט האירי בחודש ינואר. "האידיאלים שמופיעים בהצהרה רלוונטיים עבור האומה שלנו, החברה שלנו וכל העולם שלנו כיום, כפי שהם היו כאשר פירס הקריא אותם בקול בפעם הראשונה".

העיתונאי ג'ון ספיין ציין כי הוא חש שרבים מהאירים נמצאים בקונפליקט לגבי האירועים של 1916. במאמר שפרסם בינואר ב-Irish Central, הוא סיפר כי כילד בבית הספר בשנות השישים, המורים הציגו את פירס וחבריו כגיבורים שניצלו את העובדה שהבריטים היו במלחמה כדי לעורר את העם האירי.

"כמבוגרים, מרביתנו הבנו שההתקוממות של 1916 – וההקשר שבו היא התרחשה – היו מורכבים יותר מאשר הגרסה ההרואית האהובה. וזו הסיבה שהרבה אנשים כיום נמצאים בקונפליקט לגבי ציון ההתקוממות", כתב. "כמובן שאנחנו יכולים להעריך את פירס ואת חבריו לנשק. אין ספק לגבי האומץ שלהם. אבל נותרו שאלות מטרידות לגבי ההתקוממות, והאם בהתחשב במאות החיים שאבדו ובהרס של מרכז דבלין זה היה מוצדק או הכרחי".

ההרס בדבלין אחרי דיכוי המרד

למען הדורות הבאים

על אף המחלוקות סביב השאלות ההיסטוריות, ישנה תמימות דעים כי אירלנד עשתה כברת דרך מרשימה מאז ההתקוממות של 1916, אותה כינה המשורר הלאומי, ויליאם באטלר ייטס, "יופי איום ונורא נולד", בפואמה "פסחא, 1916" שחיבר מיד אחרי המרד והוצאתם להורג של המנהיגים. אירלנד של היום יכולה להסתכל בגאווה כיצד הפכה לדמוקרטיה תוססת, כלכלתה פורחת אחרי שנים של מיתון והאטה, והיא מהווה בית עבור המרכזים האירופיים של ענקיות טכנולוגיה כמו פייסבוק ואינטל. מדינה שיודעת להסתכל מעבר לעבר ולהתפייס עם אויבים ישנים, עובדה שבאה לידי ביטוי בקבלת הפנים שלה זכתה המלכה אליזבת השנייה בביקורה ההיסטורי בדבלין, במאי 2011.

צעירים ליד פאב בדבלין

בכינוס השנתי של מפלגת השלטון פיין גאל (Fine Gael) בסוף ינואר האחרון, ציין ראש הממשלה, אנדה קני, כי האירועים השנה צריכים להוות הזדמנות "לבחון לא רק מי היינו, אלא גם מי אנחנו רוצים להיות כאומה, כחברה, כרפובליקה אמיתית" וכי המסע שהחל בשנת 1916 עדיין לא הסתיים. "במאה שנה הקמנו מדינה חדשה, הכרזנו על רפובליקה, הצטרפנו לאיחוד האירופי", אמר קני. "זו אותה תחושה של נדיבות, רחמים, עוצמה ודמיון שהופכת את כולנו לעם, לאומה. זוהי הדוגמה הלאומית שאנחנו רוצים להיות כמותה ולחיות בה, עבור הדור הבא. אנחנו יכולים לומר שעבור אירלנד, הימים הטובים ביותר והבהירים ביותר עדיין לפנינו, עדיין צריך להסיר מעליהם את העטיפה. אנחנו יכולים לומר שהחלום שבלב האומה שלנו עדיין צריך להתגשם".

הכתבה מופיעה גם בגיליון מרץ של המגזין "מסע אחר"