הדיפלומט שהציל חיים: סיפורו של ד"ר פנג-שאן הו, "שינדלר הסיני"

ד"ר פנג-שאן הו, שהיה הקונסול הכללי של סין באוסטריה ערב מלחמת העולם השנייה, לקח סיכון אישי ומקצועי והחליט להנפיק ויזות שאפשרו לאלפי יהודים להגיע לשנגחאי ולהינצל מציפורני הנאצים. רק אחרי מותו של הו בגיל 96 בשנת 1997, החל להיחשף סיפורו המדהים של הדיפלומט, שזכה להנצחה במולדתו ובמוזיאון יד ושם

"כשראיתי את הגורל הטראגי של היהודים, חשבתי שזה אך טבעי להרגיש חמלה ולרצות לעזור. מנקודת המבט של אנושיות, זו הדרך שבה זה צריך להיות". כך, בקצרה ובפשטות, סיכם ד"ר פנג-שאן הו, שהיה הקונסול הכללי של סין באוסטריה ערב מלחמת העולם השנייה, את הסיבה לכך שהחליט להנפיק ויזות לאלפי יהודים, תוך סיכון אישי ומקצועי.

אבל הצניעות שבה התייחס הדיפלומט הסיני בספר זיכרונותיו להחלטתו לסייע ליהודים בתקופה הקשה ביותר בתולדות העם היהודי אינה מפחיתה מחשיבות התפקיד ההיסטורי של מי שזכה לכינוי "שינדלר הסיני". מרביתם של 18 אלף מיהודי אוסטריה שנמלטו מהמדינה ערב המלחמה חייבים את חייהם להו בזכות הוויזות מצילות החיים שסייעו להם להגיע לשנגחאי, הרחק מציפורניהם של הנאצים.

פנג-שאן הו נולד בעיר יי-יאנג (Yiyang) שבמחוז הונאן בספטמבר 1901. בעת שהיה בן שבע, אביו הלך לעולמו, ואמו נאלצה לעבוד אצל משפחות עשירות כדי להתקיים. על אף הקשיים הכלכליים, ובסיוע של אחד מחבריו של אביו, השלים הו את לימודיו עם תוצאות מצוינות. בשנת 1921 הוא החל ללמוד באוניברסיטה, ומלבד הצטיינות בלימודים הוא גם היה סטודנט פופולרי שעבד בראש אגודת הצעירים והיה קפטן קבוצת הכדורגל.

שער הספר לזכרו של ד"ר הו

בשנת 1928, החל הו לעבוד במשרד החוץ במחוז הונאן, אך שנה לאחר מכן התפטר כדי ללמוד באוניברסיטת מינכן שבגרמניה. כעבור שלוש שנים, אחרי שקיבל את תואר הדוקטורט שלו בכלכלה פוליטית, שב הו למולדתו והשתלב כפרופסור באוניברסיטת הונאן. במקביל, הוא גם הגיע לאוניברסיטת שיקגו, שם למד אנגלית, משפט בינלאומי וספרות אמריקאית.

את הקריירה שלו בשירות החוץ של הרפובליקה הסינית, אשר נמשכה קרוב לארבעה עשורים, הוא החל בקיץ 1935. תחילה הוא היה המזכיר השני בשגרירות סין בטורקיה, ובראשית 1938 הוא מונה למזכיר הראשון בשגרירות באוסטריה. לאחר שגרמניה הנאצית סיפחה את אוסטריה (האנשלוס) במרץ 1938, הפכה השגרירות בווינה לקונסוליה, וד"ר הו מונה לקונסול הכללי.

תורים ארוכים מול הקונסוליה

הכיבוש הנאצי פתח פרק אפל עבור יהודי אוסטריה, שגם החלו לסבול מהרדיפה האנטישמית ומחוקי הגזע של אדולף היטלר. אלפים מיהודי המדינה החלו לחפש דרכים להימלט מהמדינה, במיוחד לאחר אירועי "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, אולם מרבית הנציגויות הדיפלומטיות – ובראשן ארצות הברית, בריטניה וצרפת - סגרו את שעריהן ולא אפשרו ליהודים לקבל אשרות או שהעניקו מספר מצומצם ביותר של אישורים.

כאן, החלה פעילותו מצילת החיים של הו, שלא הסכים לעמוד מנגד לנוכח הסבל היהודי. הוא החליט לאפשר ליהודים להגיע לשנגחאי, שאמנם הייתה תחת כיבוש יפני מאז 1937, אולם בהתאם להסכמים בינלאומיים הכניסה אליה התאפשרה גם ללא ויזה. עם זאת, היהודים שרצו להגיע לשם, היו זקוקים לוויזה כדי שיוכלו להוכיח את יעד הנסיעה שלהם לרשויות הנאציות.

נחישותו של הו לסייע ליהודים גברה אחרי שהיה עד בעצמו לרדיפה הנאצית. באחד הימים, בעת שהגיע לבקר את משפחת רוזנברג, להם הוא העניק את הוויזה המיוחלת, אמרה לו גברת רוזנברג כי בעלה נלקח לחקירה. הו החליט לחכות, ולפתע הגיעו לבית שני סוכנים נאצים שדרשו לבצע חיפוש. כאשר הדיפלומט הסיני סירב להזדהות בפני השניים, שלף אחד מהם אקדח ואיים על הו, אך זה המשיך בסירובו. לבסוף, עזבו השניים את הבית, ואז התברר להם במי מדובר. זמן קצר לאחר מכן, שוחרר רוזנברג ובני המשפחה עזבו לסין.

פריץ דורלסטר נעצר אחרי האנשלוס, אך שוחרר אחרי שרעייתו מרגרט השיגה ויזה סינית. השמועה על כך התפשטה במהירות ברחבי וינה, ובסתיו 1938 כבר השתרכו תורים ארוכים של יהודים בדרך לקונסוליה הסינית .

"היו תורים ארוכים, ארוכים מול הקונסוליה, ובעוד אנשים המתינו, אנשי הגסטפו הטרידו אותם והכו אותם", שחזרה גרדה גוטפריד קראוס, שבעלה הנס גם המתין בתור. "היו אנשים כמו הנס שחיכו במשך ימים, תוהים מתי יוכלו להיכנס". בסופו של דבר, הגיש קראוס את המסמכים וזכה בוויזה המיוחלת.

הרופא היהודי, יעקב רוזנפלד, לא הסתפק בוויזה והחליט להביע את תודתו לסינים בדרך שונה. אחרי שהגיע לשנגחאי בשנת 1939, הוא הצטרף למלחמה בכובשים היפנים, ואחרי שהקומוניסטים השתלטו על סין הוא אף שימש האחראי על בריאות הציבור בגדוד של הצבא הסיני העממי.

גם הניסיונות לעצור את פעילותו של הו לא גרמו לו להפסיק. השגריר הסיני בגרמניה, צ'ן ג'י, שהיה הממונה גם על הנציגות בווינה, דרש מהו לעצור את מתן האשרות כדי שלא לקלקל את היחסים עם המשטר הגרמני. הו סירב להיענות לדרישה, וצ'ן החליט לחקור את הדיפלומט הסורר על שחיתות. אולם בדיקה שנערכה בקונסוליה ניקתה את הו מכל החשדות.

הו החליט לשלוח את אשתו ובנו לארצות הברית מאחר שידע כי גם הגרמנים אינם מרוצים ממעשיו, ותחושתו לא הייתה חסרת בסיס. הנאצים החליטו להחרים את בניין הקונסוליה בטענה שמדובר ברכוש יהודי, אולם הו שכר דירה קטנה מכספו האישי, ומשם המשיך להנפיק את הוויזות.

לא פחות מ-18 אלף מיהודי אוסטריה הגיע לשנגחאי עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1938, מרביתם בזכות הוויזות של ד"ר הו. אחרי ליל הבדולח, הנפיק הדיפלומט 500 ויזות בממוצע מדי חודש. לא כל היהודים שהגיעו לעיר הסינית נשארו שם. עבור חלקם זו הייתה תחנת מעבר בדרך ליעדים אחרים כמו ארצות הברית, אוסטרליה ואפילו ארץ ישראל.

"תודות לחמלתו של ד"ר הו להוריי – אוסקר ואלברטה – ול-18 קרובי משפחתו של אבי, הצלחנו לעזוב את וינה, והגענו לשנגחאי כדי להתחיל בחיינו החדשים", סיפר הארי פידלר. "אם לא היינו משיגים את הוויזה הזו, היינו יכולים למות במחנות הריכוז הנאציים, כמו רבים מחברינו ומקרובינו שלא הצליחו לעזוב".

"שם נפשו בכפו להצלת יהודים"

במאי 1940, נאלץ הו לעזוב את וינה והגיע לארצות הברית, שם החל לבצע מחקר במכון ללימודים בינלאומיים. שנה לאחר מכן, הוא שב למולדתו כדי לסייע במאבק ביפנים, ומילא תפקידים שונים במסגרת הממשלה הלאומנית, ובהם חבר המשלחת הצבאית לארצות הברית וראש מחלקת המודיעין של משרד החוץ.

בשנת 1947, מונה הו לשגריר במצרים. שנתיים לאחר מכן, כאשר הקומוניסטים בהנהגת מאז דזה-דונג ניצחו במלחמת האזרחים והשתלטו על סין, החליט הו להישאר עם הלאומנים בהנהגת צ'יאנג קאי-שק שנמלטו לטייוואן. הוא נשאר בשירות החוץ עד 1973, ובין השאר שירת כשגריר במקסיקו, בוליביה וקולומביה.

אחרי פרישתו, עבר הו להתגורר בסן פרנציסקו עם רעייתו השנייה, בנו ובתו, ואף זכה לקיים כמה ביקורים מרגשים במולדתו. בשנת 1990 פרסם את ספר זיכרונותיו, "ארבעים שנותיי בחיים הדיפלומטיים", שבו התייחס בקצרה, ובצניעות, לתפקידו בהצלת היהודים באוסטריה. בספטמבר 1997, בגיל 96, הלך פנג-שאן הו לעולמו.

סיפורו של ד"ר הו לא זכה לפרסום משמעותי במשך שנים, ואפילו בני משפחתו ידעו מעט מאד על פעילותו מצילת החיים בווינה. רק זמן קצר אחרי מותו של אביה, החלה בתו, מאנלי הו, לחקור את הפרשה ואיתרה כמה משפחות שניצלו הודות לוויזות שהנפיק. באפריל 2000, כאשר הוצגה במטה האו"ם תערוכה על דיפלומטים שהצילו את חייהם של יהודים בתקופת השואה, קיבל ד"ר הו מקום של כבוד.

גם מדינת ישראל העניקה להו את הכבוד הראוי לו. בטקס שנערך ביד ושם בינואר 2001 הוענקה לילדיו של הו תעודה שבה נאמר כי הוא מקבל את התואר "חסיד אומות העולם" על "אשר בשנות השואה באירופה, שם נפשו בכפו להצלת יהודים נרדפים מידי רודפיהם". בספטמבר 2007, אף העניקה לו הממשלה תואר אזרחות זיכרון ישראלית.

תעודת "חסיד אומות העולם" מיד ושם

על אף שהו השתייך לזרם הלאומני, הרשויות בסין הקומוניסטית החליטו להעלות את פועלו על נס. ביום הולדתו המאה, בספטמבר 2001, נפתחה תערוכה לזכרו בבית הספר שבו למד ביי-יאנג. מאז אוגוסט 2005 מוצגת באופן קבוע תערוכה על פעילותו של הדיפלומט הסיני במוזיאון העירוני של יי-יאנג, וכיום היא מתפרשת על פני שטח של 600 מטר מרובע ומוצגים בה מאות פריטים מחייו של הו. יי-יאנג היא אף עיר תאומה לפתח תקווה.

בספטמבר 2007, עשר שנים אחרי מותו של הו, הובא אפרו לעיר הולדתו מסן פרנציסקו וליד קברו הוצב קיר זיכרון, שעליו יכולים המבקרים לרשום דברים לזכרו של "שינדלר הסיני". "באותם זמנים, אדם אחד טיפס לפסגת האנושיות בכך שפשוט נותר אנושי", כתב חתן פרס נובל לשלום וניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, אלי ויזל.

כחלק מהטקסים במלאות עשור למותו של הו, יצא לאור בסין הספר "הצדיק הבינלאומי – ד"ר פאנג-שאן הו". בשנה שעברה תורגם הספר גם לאנגלית תחת הכותרת "הנתיב הצודק – סיפורו של ד"ר פאנג-שאן הו", והסיפור שפורסם כאן מבוסס על פרקי הספר.

שגריר ישראל בסין, מתן וילנאי, כתב הקדמה לגרסה האנגלית. "ברגע האפל ביותר של האנושות, אנחנו מוצאים סיפור אמיץ באמת על ידידות בין סין ובין העם היהודי. סין הייתה אחת המדינות הבודדות שפתחו את שעריהן לפליטים יהודים מזוועות השואה", כתב. "כמי שזכה לתואר חסיד אומות העולם על ידי יד ושם, ד"ר הו וסיפורו הם עדות נוספת ליחסים הייחודיים בין העם הסיני והעם היהודי".

על קיר הזיכרון ליד קברו של ד"ר הו נכתב ציטוט מתוך יומנה של הצנחנית הארץ-ישראלית, חנה סנש, אשר מסכם היטב את זכרו של הדיפלומט הסיני האמיץ:

"יש כוכבים שאורם מגיע ארצה רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

יש אנשים שזיו זכרם מאיר כאשר הם עצמם אבדו ואינם.

אורות אלה שמבהיקים בחשכת הלילה - הם אלה שמראים לאנושות את הדרך".

כך הפעיל הביון הבריטי רשת פרו נאצית במלחמת העולם השנייה

מסמכים מגלים: סוכן של ה-MI5 עמד בראש רשת של פעילים פרו נאצים שנערכו לפלישה גרמנית לאיים הבריטיים. על אף שהמודיעין הבריטי סבר שהם רק "משוגעים", התברר כי מדובר בגיס חמישי של מאות בני אדם. וגם: מי עמד על הכוונת של אנשי הלח"י והאצ"ל?

מסמכים שחשף היום הארכיון הלאומי של בריטניה מתאר כיצד סוכנות הביון הפנימי (MI5) הציבה את אחד מאנשיה בראש תא שכלל מאות פעילים פרו נאצים שנערכו לאפשרות שהגרמנים יפלשו במלחמת העולם השנייה.

אחת השאיפות הגדולות של אדולף היטלר הייתה פלישה לבריטניה, אולם הקרב האווירי האדיר בשמי הממלכה המאוחדת שבו הדף חיל האוויר המלכותי את חיל האוויר של גרמניה הנאצית מנע את ביצוע התוכנית. למרות זאת, המודיעין האנגלי המשיך להיערך מול הניסיונות של הגרמנים לחדור לאיים הבריטיים.

אחד הסוכנים, שמזוהה במסמכים רק בשם הקוד ג'ק קינג, פגש בשנת 1942 את מריטה פריגו, אישה ממוצא גרמניה ושבדי שהייתה נשואה לפשיסט בריטי שהוחזק במעצר מנהלי. לפי הדוחות, פריגו חשבה שהארגון שבו היה פעיל בעלה "לא היה קיצוני מספיק".

"היא הייתה אנטי בריטית באופן כה אלים והיא רצתה מאד לעשות כל מה שביכולתה כדי לסייע לאויב", דיווחה סוכנות הביון. "מריטה פריגו היא לא נוירוטית או פמיניסטית. היא אישה שתלטנית וגברית".

קינג, שזיהה את ההזדמנות לחדור לשורות תומכי הנאצים, שכנע אותה כי הוא שליח מיוחד של הגסטאפו, וכי מטרתו היא לאתר אנשים "נאמנים במאת האחוזים למולדת" שיוכלו לסייע ברגע האמת של הפלישה.

כחלק מהתוכנית, הפעיל קינג מקום מפגש במרתף של חנות עתיקות שבה החליפו הפעילים רעיונות שונים וחלקו ביניהם מידע, כמו ניסויים סודיים בטנק אמפיבי. קינג העביר את התמלילים לידי אנשי הביון ואף כתב את הערכותיו לגבי חברי התא שבהם עולה כי מדובר ב"משוגעים חלקית".

ב-MI5 העלו רעיונות יצירתיים כדי לבסס את האותנטיות של התא הפרו נאצי. בין השאר זויפו מדליות של צלבי הברזל, העיטור הצבאי הגבוה ביותר של הרייך השלישי, והן הוענקו לחלק מפעילי התא. כמו כן דנו באפשרות לספק לחברי התא תגים מיוחדים, לכאורה כדי שהגרמנים יוכלו לזהות אותם בעת הפלישה, אך בפועל כדי לאפשר לכוחות הביטחון לעצור אותם במקרה הצורך.

כידוע, בסופו של דבר המלחמה הסתיימה בתבוסת הנאצים מבלי שהם הצליחו לממש את תוכנית הפלישה. התא הסודי של קינג כלל שישה סוכנים פרו נאצי, אולם ההערכות היו כי לחברי התא היו קשרים עם עוד מאות בני אדם שחיכו שהממלכה המאוחדת תהפוך לחלק מהרייך השלישי – נתון שגרם לחשש בקרב שירותי הביטחון בדבר גודל הגיס החמישי במדינה.

מהמסמכים עולה כי המעקב אחרי הפעילים הניאו נאצים נמשך שנים אחדות גם אחרי המלחמה למקרה שהם יחליטו בכל זאת לערער את היציבות במדינה. אולם בסופו של דבר החליטו הרשויות הבריטיות כי הם לא מהווים סיכון והחליטו להימנע ממעצר ומהעמדה לדין.

התוכנית היהודית לחסל את צ'רצ'יל

מסמכים נוספים עוסקים בפעילות הטרור הפוליטי, נראה שאין דרך אחרת לתאר זאת, של הלח"י והאצ"ל נגד הבריטים. לפי אחד המסמכים, אליהו בית צורי, מבכירי הלח"י, שלח ללונדון סוכנים של הארגון – אשר מכונה "כנופיית שטרן" על שם מייסדו אברהם (יאיר) שטרן – כדי לחסל את ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, ובכירים נוספים בממשלה.

בית צורי עצמו ביצע עם אליהו חכים את ההתנקשות בקהיר בלורד מוין, השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה. השניים נלכדו ואחרי משפט צבאי הוצאו להורג במרץ 1945.

כמו כן, תכננו אנשי הלח"י להתנקש בארנסט בווין, שר החוץ של ממשלת הלייבור שעלתה לשלטון אחרי מלחמת העולם השנייה. גורם ביטחוני שהיה מוצב בארץ ישראל שלח בפברואר 1946 מכתב ללונדון שבו התריע על המזימה.

לפי המסמכים, דמויות נוספות שהיו על כוונת המחתרות היו פילדמרשל ברנרד מונטגומרי, גיבור הניצחון של בעלות הברית בצפון אפריקה וממפקדי הפלישה לנורמנדי, ההיסטוריון ואיש המודיעין יו טרבור-רופר שחקר את הטענות כי היטלר לא מת בבונקר, ואישים יהודים שהסכימו להשתתף בוועידת לונדון ב-1946 שהתכנסה לדון בעתיד פלסטינה-א"י.

דמות נוספת שהיוותה יעד לאיומים היה רוי פאראן, איש משטרת המנדט שהיה אחראי למותו של נער יהודי ב-1947. אחיו של פאראן נהרג בפיצוץ של חבילת נפץ ששלחו אנשי הלח"י ערב הקמת המדינה במאי 1948.

המסמכים גם דנים בסדרת פיצוצים בלונדון שלהם היו אחראים אנשי הלח"י. בין השאר מדובר בפיצוץ במועדון הקולוניאלי בלונדון באפריל 1947, הטמנת פצצה שלא התפוצצה במשרד המושבות באותו החודש וניסיון לבצע פיגוע בכיכר הפרלמנט.