אדריכל המלחמה הקרה: מי אתה וויליאם בראודר?

בדפי ההיסטוריה של המשבר הבינלאומי בין רוסיה לבין ארצות הברית, יישמר מקום של כבוד לוויליאם בראודר - איש עסקים לונדוני שהיה אחד ממקורביו של הנשיא פוטין עד לפני עשור, וכעת הוא אחד מיריביו המרים ביותר ומבוקש על ידי הרשויות במוסקבה. ניסיון לפצח את דמותו של האיש השנוי במחלוקת שהצליח לשכנע את הבית הלבן לאשר את החוק התקיף ביותר נגד רוסיה

אחת המטרות המוצהרות של מדיניות החוץ של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, עם כניסתו לתפקיד הייתה לפתוח דף חדש ביחסים עם רוסיה אחרי העוינות ההדדית בתקופתו של הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש. אולם אירועי ששת החודשים האחרונים באוקראינה שינו לחלוטין את התמונה ושתי המדינות שוב עומדות זו מול זו במה שנראה כמו "מלחמה קרה" חדשה, במיוחד לאור הדיווחים על פלישה רוסית בימים האחרונים.

לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, יש לא מעט אחריות למשבר. זו הייתה התנהלותו של פוטין - שלא הסתיר מעולם את רצונו לחדש ולחזק את השפעתה של מוסקבה באזורים שהיו חלק מברית המועצות, שעוררה את כדור השלג שהוביל להתקוממות העממית באוקראינה - ולאחר מכן לסיפוח האי קרים ולמרד האלים במזרח המדינה. אירועים אלה הם שהפכו את מוסקבה ליעד לסנקציות חריפות מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי.

אבל כאשר תיכתב ההיסטוריה של המשבר הבינלאומי המשמעותי ביותר של המאה ה-21 (עד כה), יהיה מקום של כבוד לשחקן נוסף – וויליאם (ביל) בראודר, איש העסקים המצליח שמתגורר כיום בלונדון ,אשר היה עד לפני עשר שנים אחד ממקורביו של פוטין, אבל כעת הוא אחד מיריביו המרים ביותר ומבוקש על ידי הרשויות במוסקבה.

בראודר הוא אדם שנוי במחלוקת. מצד אחד, הוא נראה כמי שמוביל מסע צלב נגד השחיתות בשלטון ובכלכלה ברוסיה. אולם מצד שני, נאמר עליו כי הוא מנהל מסע נקם אישי נגד פוטין ואחראי בעצמו למעשי שחיתות ואולי אף למעשים חמורים יותר. אולם השורה התחתונה מעידה, כפי שעולה ממסמכים שהגיעו לידי מעריב סופהשבוע, כי בראודר, שאינו אזרח אמריקאי או רוסי, הוא האדם שרקם בפומבי ומאחורי הקלעים את החוק הנוקשה ביותר שהעבירה ארצות הברית נגד רוסיה ואשר תרם לא מעט לקרע בין המעצמות.

וויליאם בראודר (50) נולד בשיקגו למשפחה מוכרת ביותר. סבו, ארל בראודר, עמד בראש המפלגה הקומוניסטית האמריקאית ואף ניסה להתמודד פעמיים על נשיאות ארצות הברית. הוא סולק מהמפלגה על ידי מנהיג ברית המועצות, יוזף סטלין, אחרי שטען כי הקומוניזם והקפיטליזם יכולים לחיות זה לצד זה. אביו של בראודר, פליקס, היה מתמטיקאי מחונן שהתקשה במשך שנים להשתלב בממסד האקדמאי בארצות הברית בשל הזהות הקומוניסטית של משפחתו, אך בסופו של דבר עמד בראש המחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת שיקגו.

בניגוד לתפיסה הקומוניסטית שהייתה בבית, וויליאם בראודר בחר בדרך הקפיטליסטית. הוא למד כלכלה באוניברסיטת שיקגו ובהמשך קיבל תואר במינהל עסקים מאוניברסיטת סטנפורד. בשנת 1989, עבר בראודר ללונדון, שם עבד במחלקות לענייני מזרח אירופה של קבוצת הייעוץ של בוסטון ושל בנק ההשקעות "סולומון בראדרס". לפי פרסומים שונים, בראודר אף שימש אנליסט של הסוכנות הבריטית למודיעין חוץ (MI-6).

בזכות שהותו בלונדון, שם גם נישא לתושבת מקומית, קיבל בראודר אזרחות בריטית. אולם מסיבות שעדיין אינן ברורות, הוא החליט שלא לשמור יותר על אזרחותו האמריקאית. "הגענו ממשפחה שנרדפה באמריקה", ניסה להסביר בראיון למגזין "ניו רפובליק" בנובמבר 2012 את הסיבות להחלטה, אך הודה שאינו רוצה לפרט.

וויליאם בראודר (מתוך ויקיפדיה)

מוות בתא המעצר

עם נפילת חומת ברלין ב-1989, נפתחה מזרח אירופה – ובמיוחד רוסיה – בפני אזרחי המערב ובראודר ניצל את ההזדמנות. אחרי ששהה שנים אחדות בפולין ולמד על תהליכי ההפרטה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר, הוא הקים בשנת 1996 את קרן ההשקעות הרמיטאז' קפיטל לצורך פעילותו ברוסיה, בסיוע של 25 מיליון דולר מצדו של הבנקאי היהודי ואחד מעשירי העולם, אדמונד ספרא. ההצלחה הייתה מיידית, בתוך שנה אחת גדל הרווח של הקרן ל-125 מיליון דולר וכעבור שנה נרשם רווח נוסף של יותר מ-200 אחוז.

שנים אלה, תחת שלטונו של הנשיא בוריס ילצין, התאפיינו בהפרטה נרחבת של נכסי המדינה לטובת משקיעים זרים, כמו בראודר וספרא, ולטובתה של שכבת מתעשרים חדשה – האוליגרכים – שהשם הבולט ביותר בקרבה היה של בוריס ברזובסקי, שבין השאר החזיק בתחנת הטלוויזיה המובילה ברוסיה ובחברות נפט. רוסיה החדשה נראתה בדרך לשגשוג עד אשר בשנת 1998, התרחש המשבר הכלכלי החריף שהביא את המדינה לסף פשיטת רגל ואילץ את הממשלה לבצע פיחות חד ברובל.

בזמן המשבר, נעלמו מיליארדי דולרים מקופת האוצר הרוסי, ואחד החשדות המרכזיים היה שמדובר בפעולה של ארגוני המאפיה הרוסית, שלפי הספר "מקמאפיה" של מישה גלני, היו קשורים לאוליגרכים החדשים. חקירה גילתה כי הכספים הועברו דרך בנק ניו יורק לבנק רפובליק שהיה בבעלותו של ספרא, והמיליארדר היהודי החליט לסייע לבולשת האמריקאית לחשוף את נתיבי הלבנת הכספים מרוסיה.

אולם ב-3 בדצמבר 1999, נספה ספרא בדליקה מסתורית באחוזתו במונקו. מי שנעצר והואשם ברצח של ספרא ושל האחות המטפלת היה טד מאהר, לוחם לשעבר בצבא האמריקאי שהצטרף זמן לא רב לפני כן לצוות המטפלים של ספרא. עם זאת, ממשיך לטעון כי הוא הוכה על ידי שני רוסים שהיו מחופשים לנינג'ות. שאלות נוספות היו מדוע ספרא – שהיה אובססיבי לביטחונו, במיוחד אחרי שהחל לסייע לבולשת, שחרר באותו לילה את כל צוות האבטחה שלו שמנה בעיקר יוצאי יחידות מובחרות ישראליות, ומדוע לקח לכבאים זמן כה רב להגיע ולהשתלט על האש. גם אחרי 15 שנה, התעלומה עדיין פתוחה, אבל זה לא היה המוות המסתורי האחרון בסביבתו של בראודר.

על אף המשברים, בראודר לא עצר את פעילותו הענפה ברוסיה. הוא השקיע בחברות ממשלתיות רבות, בהן ענקית הגז גזפרום, כשהוא פועל לחשוף את השחיתויות שבמסגרתן העלימו בכירים מאות מיליוני דולרים. בראודר מצא בן ברית בולדימיר פוטין, סוכן הקג"ב שהיה ראש הממשלה האחרון של הנשיא בוריס ילצין לפני שירש אותו בשנת 2000. "פוטין נלחם באותם אנשים שאנחנו נלחמנו בהם: האוליגרכים", אמר בראודר בראיון עיתונאי.

אבל בפועל, כפי שמתארים הספרים "פוטין: האיש ללא פנים" של מאשה גסן ו"הנפט של פוטין" של מרטין סיקסמית,, היה זה הנשיא הרוסי שהחל להיות מעורב יותר בשחיתות כשהוא דואג לגזור קופונים מעסקאות שבהן היו מעורבים מקורביו.

בשנת 2003, בירך בראודר על מעצרו של מיכאיל חודורקובסקי, מנכ"ל חברת הנפט יוקוס והאיש העשיר ביותר ברוסיה, אשר הואשם העלמת מס ונשלח לכלא. גסן מציינת כי האירוניה היא שדווקא חודורקובסקי היה זה שנלחם בשחיתות וכי הוא נעצר רק בגלל שניסה להביע עמדה נגדית לפוטין ולא התכופף מול איומיו. בראודר, שעדיין לא הבין זאת, לא ידע כי בקרוב, גורלו הולך להשתנות וכי גם הוא יהיה עד לאותו מסלול שעבר חודורקובסקי.

שנתיים מאוחר יותר, אחרי שהרמיטאז' רשמה ברוסיה השקעות בשווי של 4.5 מיליארד דולר בתוך עשור, הפך גם בראודר לאויב השלטון במוסקבה. בנובמבר 2005, הוא עוכב בשדה התעופה של מוסקבה ואחרי שעות אחדות גורש לצמיתות בטענה שהוא מהווה "סכנה לביטחון המדינה". בתוך זמן קצר, העביר בבראודר את מרבית הונו ואנשיו מחוץ לרוסיה והתמקם מחדש בלונדון.

ביוני 2007, נערכה פשיטה על משרדי החברה במוסקבה ונתפסו מסמכים, מחשבים וחומרים רגישים אחרים. לטענתו של בראודר, גורמים מושחתים במשטרה וברשות המסים הרוסית השתמשו במסמכים ובחותמות כדי להקים חברות קש על בסיס החברות של בראודר ולקבל את החזר המס הגדול ביותר בתולדות רוסיה – 230 מיליון דולר.

כדי לחשוף את הפרשה, הפעיל בראודר את סרגיי מגניצקי, שעבד בפירמה שייצגה את הרמיטאז' קפיטל ברוסיה. אחרי שאסף מסמכים רבים שמעידים לכאורה על מעשי המרמה מצד גורמים ברשויות החוק והמס, פנה מגניצקי לרשויות בנובמבר 2008 כדי להגיש תביעה רשמית נגד בכיר במשטרה, אולם במקום זאת הוא נעצר והואשם בעבירות מס יחד עם בראודר.

לפי המסמכים שהציגו הרשויות הרוסיות במסגרת המשפט, בראודר – בסיועו של מגניצקי - הקים שתי חברות באזור קלמיקיה שברוסיה שהעלימו מס בשווי של 17 מיליון דולר בשנת 2001. התביעה טענה כי בראודר ומגניצקי ניצלו תקנה שמאפשרת הקלות מס של 50% עבור חברות שיותר ממחצית העובדים הם מוגבלים, וטענו כי באחת החברות עובדים שלושה בני אדם – בראודר ושני מוגבלים שעבורם יוצרו פנקסי עבודה מזויפים.

מגניצקי מעולם לא הגיע למשפט. אחרי שהועבר בין ארבעה מתקני כליאה, הוא הגיע לבית הכלא הידוע לשמצה בוטקיריה שבמוסקבה, שם הוא מת ב-16 בנובמבר 2009, שבוע בלבד לפני תום המועד שבו היה יכול להיות מוחזק ללא משפט. נסיבות מותו של עורך הדין בן ה-37 עדיין לא ברורות. פוטין ורשויות הכלא טענו כי מדובר בהתקף לב, אולם ועדה של הקרמלין דווקא קבעה כי מגניצקי עבר עינויים לפני מותו ונמנע ממנו טיפול רפואי. למרות זאת, לא נפתחה חקירה כלשהי נגד המעורבים.

ולדימיר פוטין (מתוך אתר הקרמלין)

הנתיב לבית הלבן

בראודר, שסיפר כי הידיעה על מותו של מגניצקי הרגישה עבורו כמו "סכין בלב", החליט לנקום באחראים למותו של העובד שלו, אך גם לצאת למלחמה אישית נגד פוטין, אותו סימן כמי שאחראי לשחיתות המשתוללת ברוסיה.

חודשים ספורים אחרי מותו של מגניצקי, נפגש בראודר עם ידידו ג'ונתן ויינר, לשעבר בכיר במחלקת המדינה, שסיפר לו על הצו הנשיאותי 7750, שמאפשר למשרד החוץ לאסור על גורמים בכירים זרים להיכנס למדינה. אולם במחלקת המדינה התנגדו לכך.

על כן, פנה בראודר לסנאטור הדמוקרט, בנג'מין קרדין, שדרש משרת החוץ, הילארי קלינטון, לבטל מיד את הוויזה לשישים בכירים רוסים שהיו מעורבים לכאורה במותו של מגניצקי. בשל חוסר התגובה מצד מחלקת המדינה, החל מהלך בקונגרס להעברת חוק רשמי שיאפשר את מיסודה של הרשימה השחורה. את הצעת החוק של בית הנבחרים גיבש הציר הדמוקרט, ג'יימס מקגוורן, ואילו בסנאט הוביל קרדין את הצעת החוק יחד עם 25 סנאטורים נוספים משתי המפלגות, בהם ג'ון מקיין הרפובליקני.

במרץ 2012, במסגרת הדיונים בקונגרס, הופיע בראודר בפני ועדת החוץ של בית הנבחרים כדי לעודד את הצירים לתמוך בחוק. "ברור שלא ניתן להשיג צדק ברוסיה, ולכן אני ומשפחתו (של מגניצקי), החלטנו לחפש צדק מחוץ לרוסיה", אמר בראודר שהציג את גרסתו לאירועים. "הסיפור הזה הוא סיפור שובר לב עבור משפחתו של סרגיי ועבורי, אבל זה קצהו של קרחון אדיר ברוסיה. הסיפור הזה חושף את פניה של רוסיה כיום".

מי שהסתייג מהצעת החוק הוא הבית הלבן שחשש כי המהלכים בקונגרס יקשו על ההתקרבות לרוסיה. אולם מסמכים שהגיעו לידי "מעריב סופהשבוע" מציגים כיצד הצליח בראודר להשפיע על הבית הלבן לאשר בסופו של דבר את הצעת החוק.

לצורך המשימה, שכרה קרן הרמיטאז' של בראודר את "קבוצת אשקרופט", חברת הייעוץ שהקים שר המשפטים לשעבר, ג'ון אשקרופט. את הטיפול קיבלה ג'וליאנה גלובר, לשעבר אחת היועצות הבכירות של הסנאטור הרפובליקני, ג'ון מקיין, במהלך התמודדותו לנשיאות בשנת 2008.

גלובר, כך עולה מהמידע שהגיע לידי "מעריב סופהשבוע", ארגנה פגישה עם סטיבן מוילנן, שעבד במשרדה של האחראית מטעם הבית הלבן על המאבק בשינוי האקלימי, קרול ברונר. ביום שבו הם נפגשו לראשונה, העבירה קרן הרמיטאז' סכום של 7,393.50 דולר לידי קבוצת אשקרופט.

לפגישה בין גלובר ומוילנן הצטרף ג'ורג' עבאר, פעיל דמוקרטי בכיר שעבד במשרדו של יו"ר ועדת החוץ של הסנאט (וכיום מזכיר המדינה), ג'ון קרי. במקביל, נפגשה גלובר פעמיים גם עם דיוויד זיקוסוקה, אחד מאנשי הצוות של סגן הנשיא ושל היועץ לביטחון לאומי. פגישות אלה סיפקו למעשה לנציגיו של בראודר גישה ישירה לתוך הבית הלבן.

הפעילות הנמרצת של גלובר וקבוצת אשקרופט למען "חוק צדק למגניצקי 2010" – לא רק מול הבית הלבן, אלא גם מול המועצה לביטחון לאומי, הסנאט, בית הנבחרים, משרדי האוצר, המשפטים והמסחר, כפי שעולה מהדוח שפרסמה החברה ברבעון השני של 2010 – סייעה לשנות את הגישה של ממשל אובמה.

ב-14 בדצמבר 2012, אחרי שההצעה אושרה בשני בתי הקונגרס, חתם הנשיא על "חוק מגניצקי", אשר צורף לחוק שהסדיר את יחסי הסחר עם רוסיה. ארבעה חודשים לאחר מכן, פרסם משרד האוצר את שמותיהם של 18 בכירים במשטרה, ברשות בתי הסוהר, ברשות המסים ובסוכנות לחקירות שנטען כי היו מעורבים בחקירה נגד מגניצקי ובמותו ונאסרה עליהם הכניסה לארצות הברית וחשבונותיהם בארצות הברית הוקפאו.

בקבוצת אשקרופט לא הסתירו את קורת רוחם מההישג ומהקשר שלהם עם בראודר. באתר הקבוצה מופיעה בגאון כתבה שפורסמה באתר הפוליטי The Hill, שבו נאמר כי העברת החוק "הגיעה בזכות עבודת שטח עקשנית של ביל בראודר". "לבראודר היה ייצוג של רחוב K (רחוב הלוביסטים בוושינגטון) – ג'ולאנה גלובר מקבוצת אשקרופט – והוא היה נוכח כל העת בגבעת הקפיטול במהלך הדיון על חוק הסחר עם רוסיה", נאמר בידיעה.

מה יש לו להסתיר?

מוסקבה זעמה על המהלך האמריקאי, ובתגובה העביר בית הנבחרים הרוסי חוק שאוסר על זוגות אמריקאים לאמץ ילדים רוסים. כמו כן, פורסמה רשימה של 18 אישים אמריקאים, שנטען כי היו מעורבים במעשי עינויים במתקן המעצר לחשודים בטרור בגואנטנמו ובמעצרם של אזרחים רוסים, ונאסרה עליהם הכניסה למדינה.

גורמים ברוסיה אף האשימו כי בראודר קשור למותו של מגניצקי מאחר שעורך הדין עמד לחשוף את האמת על התנהלותו של איש העסקים הבריטי. "המוות הטראגי הזה לא נתן שום דבר לאף אחד מלבד לבראודר", אמר איש העסקים דמיטרי קלויב, שבראודר ואנשיו האשימו אותו במעורבות במותו של מגניצקי, בראיון לעיתון כלכלי ברוסיה. "הוא הרוויח הכל ממותו של מגניצקי. יש לי רושם שאם סרגיי לא היה מת, בראודר היה ממציא את המוות הזה איכשהו".

ביולי 2013, גזר שופט בית המשפט המחוזי במוסקבה תשע שנות מאסר על בראודר בשל האישומים על העלמת המסים (האישומים נגד מגניצקי בוטלו בשל מותו). רוסיה אף פנתה לאינטרפול בבקשה שיוציא צו מעצר בינלאומי נגד איש העסקים, אולם בסוכנות השיטור דחו פעמיים את הבקשה מאחר שראו בה מהלך פוליטי.

בינתיים, ממשיך בראודר לשבת בבטחה בבריטניה, שאין לה הסכם הסגרה עם רוסיה, וממשיך לקרוא למדינות המערב להקשיח את צעדיהן נגד משטרו של פוטין באמצעות חשבונו הפעיל בטוויטר, ובמקביל הוא מקדם גרסה של "חוק מגניצקי" גם במדינות אירופה.

אולם המניעים לגבי פעילותו של בראודר נגד רוסיה ופוטין עדיין לא ברורים לחלוטין. האם הוא אכן "האביר על הסוס הלבן" שרוצה לטהר את השחיתות ברוסיה ולסגור חשבון עם המעורבים במותו של מגניצקי או שמא מדובר בנקמה אישית על כך שהרשויות במוסקבה עצרו את הפעילות המשגשגת שלו?

בחודש האחרון גברו סימני השאלה סביב התנהלותו של בראודר. איש העסקים הבריטי הוא עד מפתח במשפט שמנהלת התביעה האמריקאית בבית משפט מחוזי בניו יורק נגד חברת פרבזון אחזקות הרוסית בחשד שנכסים שרכשה בעיר היוו למעשה חלק ממזימה להלבנת 230 מיליון דולר שנגנבו מקופת האוצר הרוסי.

הפרשה מבוססת על המסמכים של מגניצקי ובראודר, ועורך הדין של ההגנה, מארק סימרוט, דורש כי איש העסקים יגיע לדוכן העדים כדי "לענות על שאלות קשות בנוגע להעלמת המסים שלו עצמו ברוסיה ועל היבטים נוספים של פעולותיו כדי להראות שאין לו אמינות ושהוא לא צריך להיות עד או אפילו מקור שעליו יכול התובע להסתמך לצורך התביעה".

במשך חודשים, הצליח בראודר להתחמק מהניסיונות להגיש לו את הצו להופעה בבית משפט. רק ב-29 ביולי, בעת ששהה באספן שבקולורדו, איתר אותו בלש פרטי מטעם ההגנה והגיש לו את הצו. למרות זאת, לא הגיע בראודר לשני הדיונים שנקבעו בחודש אוגוסט, ובינתיים, השופט העניק לעורכי דינו של בראודר ארכה עד 12 בספטמבר. אולם ההערכות הן כי הוא יימנע מלהגיע והתמיהות סביבו רק יתעצמו.

אישור "חוק מגניצקי" בארצות הברית היה ניצחון גדול עבור בראודר ומקרה נדיר – ואולי אף תקדימי – של אדם שאינו אזרח אמריקאי שמצליח להשפיע על מקבלי ההחלטות להעביר חוק בעל השלכות מרחיקות לכת על הזירה הבינלאומית. מאז העברת החוק, לא מתקיימים קשרים מהותיים בין רוסיה לבין ארצות הברית, ובמיוחד בין פוטין לבין אובמה, דווקא כאשר צריך קו חם בין וושינגטון לבין מוסקבה במטרה להרגיע את המתיחות באוקראינה, כמו גם בזירות בוערות אחרות כמו סוריה ועיראק.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון מעריב סופהשבוע ב-29.8.14

משבר הקטינים: הבעיה האמיתית של אובמה

ארצות הברית מתקשה להתמודד עם גלי ההגירה המתנפצים על גבולה הדרומי, מהם עשרות אלפי ילדים ממרכז אמריקה שמגיעים ללא מסמכים או קרובים מבוגרים. הקונגרס המשותק מונע העברת סיוע חירום שאותו ביקש אובמה, והרפובליקנים מפחדים ממחטף פוליטי ומאיימים בהליך הדחה

פארק אנזלדואס שבדרום טקסס הוא אחד מאתרי הנופש היפים במדינה. מאות מבקרים מגיעים מדי סוף שבוע ובחגים אל פיסת הטבע שעל גדות נהר ריו גרנדה, עושים פיקניקים, שוחים במים ושטים בסירות ובאופנועי מים או צופים על מגוון הציפורים שמקננות באתר, החל מאנפות ועד נקרים זהובי חזה.

אבל בחודשים האחרונים, הפארק הוא מקור לכאב ראש עבור הרשויות בטקסס בכלל, ובארצות הברית בפרט. בשל מיקומו על הגבול עם מקסיקו, הפך אתר התיירות והנופש לאחד מנקודות המעבר המועדפות על אלפי המהגרים הבלתי חוקיים ממרכז אמריקה שמנסים לבנות חיים חדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בעיית ההגירה הבלתי חוקית לארצות הברית אמנם אינה חדשה, הרי צריך לזכור שאמריקה היא בבסיסה ארץ מהגרים ומהווה מוקד משיכה עבור פליטים ומהגרים מרחבי העולם. אבל הפעם מדובר בבעיה אקוטית במיוחד כאשר השנה נשבר שיא חדש במספר הילדים המהגרים שמגיעים לגבולה הדרומי של ארצות הברית בלי ליווי של קרובים מבוגרים ובלי מסמכים אחרי מסע ממושך ומסוכן.

על פי המשרד להגנת המולדת, מאז אוקטובר 2013 (תחילתה של השנה התקציבית בארצות הברית – ח"א), חצו את הגבול 57 אלף קטינים שהגיעו לבדם, פי שניים מהתקופה המקבילה שנה לפני כן, והתחזית היא כי מספרם יגיע עד סוף השנה ל-90 אלף. עוד מעריך הממשל כי בשנה הבאה עלול המספר להגיע ל-150 אלף ילדים.

מנתונים ממשלתיים שפרסם בשבוע שעבר מכון המחקר פיו עולה כי הייתה עלייה של 117 אחוז במספר המעצרים של קטינים ללא ליווי בני 12 ומטה, ועלייה של 77 אחוז במספר הבנות שהגיעו. 84 אחוז מכלל הקטינים שנעצרו הם בגילאים 13 עד 17, מרביתם נערים בני 16 עד 17.

עיקר המהגרים הבלתי חוקיים מגיעים משלוש מדינות אמריקה המרכזית – הונדורס, אל סלבדור וגואטמלה – ומיעוטם הם תושבי מקסיקו. הן נחשבות למדינות מסוכנות ביותר בגלל פעילות של ארגוני פשע וקרטלי סמים, והן בין העניות ביותר בחצי הכדור המערבי. בהונדורס, למשל, עומד אחוז מעשי הרצח על 90.4 אחוז ל-100 אלף בני אדם, הנתון הגבוה ביותר בעולם.

נער בן 16 מהונדורס סיפר מה גרם לו ולאחיו לברוח מביתם. "גנגסטרים אמרו שבן דודי ואני צריכים למכור איתם סמים ואמרנו לא", תיאר הצעיר. "הם לקחו אותנו לבית קברות ותקעו כדור בראש של בן דודי. הם נתנו לי ללכת ואמרו שהם יעשו אותו דבר גם לי אם לא אמכור סמים".

על כן, ברור מדוע משפחות רבות במדינות הללו בוחרות לשלוח את ילדיהן, לעתים לבדם ולפעמים באמצעות סוחרים בבני אדם שדורשים תשלומים של מאות או אלפי דולרים, כדי לחפש עתיד חדש בארצות הברית, שם במקרים רבים כבר ממתינים להם קרובי משפחה. אבל הדרך הממושכת לעבר הארץ המובטחת רצופה תלאות. קטינים שהצליחו להגיע לגבול סיפרו כיצד הם נאלצו לעלות על רכבות ומשאיות באמצע הלילה, ללכת קילומטרים בחום במדבריות מקסיקו או להיות עדים למעשי רצח ואונס.

אולם חציית הגבול אינה מבטיחה שהמסע הושלם בהצלחה. אלפים מבין הילדים שנעצרו לאורך הגבול הארוך בין מקסיקו לבין ארצות הברית מועברים למקלטים בטקסס, אוקלהומה, קליפורניה ואריזונה בהמתנה לדעת מה יעלה בגורלם. תלונה שהגישו בחודש שעבר חמישה ארגונים שפועלים למען זכויות המהגרים תוארו מקרים שבהם ילדים בני חמש עד 17 היו נתונים לאלימות פיזית ומילולית, הוכנסו לתאים צפופים בלי תנאים בסיסיים, בלי לקבל מזון ומים ראויים.

שופטי ההגירה, שאמורים להכריע בגורלם של הקטינים, קורסים תחת הנטל לנוכח המספרים ההולכים וגדלים של מהגרים בלתי חוקיים, ורק לפני ימים אחדים קבע שופט שימועים בווירג'יניה שימועים לפברואר 2017. "זה כמו לנהל משפטים של עונש מוות בבית משפט לתעבורה", הסבירה שופטת ההגירה, דנה לי מרקס, את הקושי שלה ושל עמיתיה מול העומס חסר התקדים.

ילדים מהגרים בלתי חוקיים במתקן שהייה

מיליציות חמושות בגבול

לנוכח גלי ההגירה המתנפצים על הגבול הדרומי של ארצות הברית, לא פלא שהנשיא ברק אובמה נאלץ להקדיש את מרבית זמנו לפתרון הבעיה, שאותה כבר כינה "משבר הומינטרי", לעתים אף יותר מהזמן שהוא מקדיש לשני המשברים הבינלאומיים שמתרחש כיום בעולם – המלחמה בין ישראל לחמאס והמלחמה הקרה מול רוסיה בשל הלחימה במזרח אוקראינה.

בשבוע שעבר, נפגש אובמה בבית הלבן עם שלושת מנהיגי מרכז אמריקה שמעורבים בבעיית ההגירה – נשיא גואטמלה, פרז מולינה, נשיא הונדורס, חואן אורלנדו הרננדז, ונשיא אל סלבדור, סאנצ'ס סרן. בהודעת הסיכום נאמר כי הארבעה הסכימו כי מדובר במשבר חמור שמצריך מאמץ משותף וטיפול מעמיק בבעיות היסוד, כמו האלימות והסמים, ומאבק בסוחרי בני האדם שמנצלים את הקטינים ובני משפחותיהם. בהונדורס, כבר החלו הרשויות להציב יחידות עילית לאורך הגבול עם גואטמלה בניסיון לעצור את גלי ההגירה.

"הונדורס אינה כלא. לא מדובר במבצע מעצרים, אלא משימה של הצלה ומידע", הסביר קפטן מיגל מרטינז, מפקד הימ"מ של הונדורס שמנהל את המבצע. "אנחנו לא אוזקים ילדים או אדם שחוצה את הגבול. אנחנו מזהים את המבריחים, מצילים ילדים, מעניקים להם טיפול רפואי ומזון ולוקחים אותם למתקני סיוע לילדים בעיר".

אובמה הבהיר לעמיתיו כי מרבית הילדים יצטרכו לשוב לארצותיהם, וכי מטוסים כבר החלו להשיב חלק מהקטינים לבני משפחותיהם. "ייתכן שיהיו נסיבות מסוימות שבהן יש מעמד הומינטרי או מעמד פליט שמשפחה תוכל לזכות בו", אמר. "אבל אני סבור שחשוב להכיר בכך שלא נוכל לאכלס מספר גדול".

סקרים שפורסמו השבוע מעידים כי עתידם של הילדים מעורר מחלוקת עמוקה בציבור האמריקאי. סקר של המכון הציבורי למחקר דתי מצא כי 70 אחוז מהאמריקאים תומכים במתן מקלט לקטינים עד אשר ייקבע מעמדם, בעוד שבסקר של סוכנות אי-פי ציינו 52 אחוז כי הילדים שנכנסים באופן בלתי חוקי לארצות הברית צריכים להיות מטופלים כמו מהגרים בלתי חוקיים ולא כפליטים שנמלטים מאלימות בארצותיהם.

המתיחות סביב המהגרים באה לידי ביטוי גם בשטח. לפני כשבוע, חסמו מפגינים שלושה אוטובוסים שהעבירו משפחות של מהגרים לאל מסמכים למתקן בעיירה מורייטה שבקליפורניה אחרי שלא היה להם מקום במתקני השהייה בטקסס. באירוע נוסף, מושל טנסי הרפובליקני, ביל הסלם, לא הסתיר את כעסו אחרי שנודע לו כי סוכנים פדרלים שחררו באישון לילה 760 קטינים לקרובי משפחה שמתגוררים במדינה. "זה בלתי מתקבל על הדעת שהדבר נודע לנו על כך מהודעה שפורסמה באתר המשרד להגנת המולדת", כתב המושל לנשיא אובמה.

השבוע, אף התקבלו דיווחים על כך שפעילים חמושים של מיליציות ימניות מסתובבים באזורים שבהם עוברים המהגרים בטקסס, לעתים תוך עצימת עין של הרשויות. צילומים שהציג העיתון סן אנטוניו אקספרס-ניוז תיעדו עשרות פעילים מכוונים רובים ואקדחים ואף מנהלים שיחות עם סוכני משמר הגבול.

מושל טקסס הרפובליקני ריק פרי, ממבקריו הבולטים של אובמה, כבר מיהר לשלוח אלף חיילים של המשמר הלאומי לגבול והבהיר כי רק חיזוק הגבול עם מקסיקו ישלח מסר הרתעתי. "אם יש לך חולה שמדמם, הדבר הראשון שאתה עושה הוא לעצור את הדימום, וזו הסיבה שצריך לאבטח את הגבול", אמר פרי לרשת CBS. "מדינות מרכז אמריקה יקבלו מהר מאד את המסר שהן לא יכולות לשלוח את הילדים שלהן לפה שהם לא יכולים לתפוס רכבת או אוטובוס או להשתמש במבריחים כדי להגיע לפה, לחצות את הגבול ולהישאר בחופשיות בארצות הברית".

הפגנה נגד מהגרים בלתי חוקיים

קולות של הדחה

בניסיון להתמודד עם התופעה, פנה החודש אובמה לקונגרס בבקשה שיקצה תקציב חירום של 3.7 מיליארד דולר שיאפשרו את חיזוק הגבול עם מקסיקו, ישפר את הטיפול בקטינים שנעצרו, יגדיל את מספר השופטים המטפלים בתיקי ההגירה, יוסיף עוד מתקנים שבהם יאוכלסו המהגרים ויסייע למדינות מרכז אמריקה שמהן מגיעים המהגרים.

אבל שלושה חודשים בלבד לפני בחירות האמצע הקדנציה לקונגרס, הפכה סוגיית ההגירה לכלי ניגוח פוליטי בין המפלגות היריבות. ביום שישי בלילה אישר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים הצעת חוק שמקצה רק 694 מיליון דולר לטובת הטיפול בסוגיית המהגרים, כולל הצבת חיילי המשמר הלאומי לאורך הגבול והגדלת מספר שופטי ההגירה. ההצעה מכניסה שינויים בחוק שהתקבל על ידי ממשל בוש, ולפיו מותר לגרש רק מהגרים בלתי חוקיים שמגיעים ממדינות שגובלות בארצות הברית, קרי מקסיקו וקנדה, אבל לא מהמדינות שמהן מגיעים כעת עיקר הקטינים.

מנגד, לא הצליח הסנאט להעביר הצעה משלו לחוק סיוע החירום, אשר היה אמור להקצות 2.7 מיליון דולר לטובת הסוכנויות הממשלתיות האחראיות על אבטחת הגבול והטיפול במהגרים. הניסיון לאשר את ההצעה כשל אחרי שהדמוקרטים ביקשו לאר את הסיוע במסגרת חבילה שתכלול גם את הסיוע של 225 מיליון דולר עבור "כיפת ברזל" (סיוע שבסופו של דבר התקבל בנפרד).

למרות האישור בבית הנבחרים, הצעת החוק עדיין רחוקה מהפיכתה לחוק רשמי בשל התנגדותם של הדמוקרטים בסנאט ושל הנשיא אובמה למרבית סעיפי החוק, ובעיקר לשינוי החוק מ-2008. מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, כבר הבהיר כי הוא מתכוון לנצל את הדיונים הצפויים בין שני בתי הקונגרס על גיבוש הצעה מוסכמת אחת כדי לקדם את רפורמת ההגירה המקיפה שמתכנן ממשל אובמה ואשר אמורה להסדיר באופן תקדימי את מעמדם של המהגרים הבלתי חוקיים שמתגוררים בארצות הברית. הצעת הרפורמה כבר עברה את אישור הסנאט בשנה שעברה, אולם הרפובליקנים בבית הנבחרים מתנגדים לכך בתוקף מחשש שמיליוני מהגרים יוכלו להפוך לאזרחים.

בסוף השבוע יצא הקונגרס לפגרת הקיץ עד לחודש ספטמבר, אולם נראה כי הסוגיה צפויה להמשיך ולהתחמם עם שובם של המחוקקים לדיונים בעוד חמישה שבועות. גורמים שמעורבים בשיחות עם הבית הלבן מסרו לסוכנות אי-פי כי בחודש הבא, צפוי אובמה לחתום על צו נשיאותי, אשר יעניק היתרי עבודה למיליוני מהגרים בלתי חוקיים וימנע את גירושם, וזאת בלי צורך באישורם של חברי הקונגרס. בניסיון למנוע זאת, אישרו הרפובליקנים בבית הנבחרים גם החלטה שנועדה למנוע מאובמה לנקוט בצעד כזה.

הסערה סביב ההגירה גם עוררה אזהרות מצד גורמים בפלג הימני במפלגה הרפובליקנית שאיימו כי יפעלו להדיח את אובמה אם ימשיך לנצל את כוחו כדי לפעול חד צדדית.  בכירים בבית הלבן הודו כי הם מכירים בכך שמדובר באפשרות סבירה. "ראיתי סקר שבו רבים מתומכי הרפובליקנים אמרו שהם תומכים בהדחת הנשיא. הרבה צוחקים על זה, אבל לא הייתי פוסל את האפשרות", אמר יועצו הבכיר של אובמה, דן פייפר. גם דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, אמר דוברים דומים.

עד כה, הרעיון של הדחת הנשיא עוד לא צובר תאוצה בקרב רוב הרפובליקנים בקונגרס, ויו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, אף טען כי מדובר ב"מזימה של הדמוקרטים בבית הלבן" בניסיון לגייס תרומות עבור המפלגה לקראת הבחירות הקריטיות בנובמבר.

בינתיים הסתפקו הרפובליקנים ביום רביעי קבלת החלטה על תביעה נגד הנשיא בשל טענות כי הצווים הנשיאותיים שעליהם חתם כדי לקדם את רפורמת הבריאות היו מנוגדים לחוקה. אבל בהחלט ייתכן כי עם התסכול הגובר ממדיניותו של אובמה בנושאי פנים וחוץ, ואם הרפובליקנים יצליחו להשתלט גם על הסנאט בבחירות הקרובות, המגמה דווקא עשויה להשתנות והקיצונים במפלגה יצליחו להוביל מהלך דרמטי שלא נראה בפוליטיקה האמריקאית מאז ימי ביל קלינטון ופרשת מוניקה לווינסקי.

לשאוב אותות: כך מאתר הביון האמריקאי חשודים בטרור מהאוויר

מסמכים של המדליף אדוארד סנואדן חושפים שתי תוכניות סודיות של הסוכנות לביטחון לאומי לאיתור מכשירים אלקטרוניים של חשודים בטרור המיועדים לחיסול בתימן, סומליה, פקיסטן ובמדינות נוספות. הפרטים מופיעים באתר חדש שהשיק העיתונאי גלן גרינוולד, הראשון שראיין את סנואדן ביוני שעבר

סוכנות הידיעות אי-פי דיווחה היום כי הממשל האמריקאי מתלבט אם לאשר פעולה לחיסול מהאוויר של אזרח אמריקאי שנחשב לפעיל בולט של אל-קאעידה ואחראי לתכנון פיגועים נגד יעדים אמריקאיים ברחבי העולם.

בהתאם למדיניות שקבע הנשיא אובמה בשנה שעברה, רק הצבא יכול להרוג אזרחים אמריקאים שחשודים בפעילות טרור בחו"ל, ולא סוכנות הביון (CIA), ורק לאחר שמשרד המשפטים סיים לבנות נגדם תיק שכולל ראיות מוצקות. על כן, על אף שמטוסים בלתי מאוישים כבר עוקבים אחרי החשוד, שזהותו לא פורסמה, עדיין לא ניתן האישור לחסל אותו.

כמו כן, גורמים בממשל ציינו כי בפנטגון גם לא בטוחים אם החיסול יהיה כדאי מאחר שהוא עלול לגרום לביקורת פנימית על כך שהוחלט להרוג אותו במקום להביא אותו לבית המשפט. חשש נוסף הוא שפגיעה בחשוד, שנמצא כעת במדינה שמסרבת לאפשר לכוחות אמריקאיים לפעול בשטחה, עלולה גם לעורר סערה בינלאומית ופגיעה ביחסי החוץ.

הפרסום באי-פי מגיע במקביל לחשיפה נוספת מתוך המסמכים המסווגים שהדליף אדוארד סנואדן, ואשר מציגים שתיים מהמערכות הסודיות שפיתחה הסוכנות לביטחון לאומי (NSA) לאיתור טרוריסטים לקראת חיסולם מהאוויר בפקיסטן, תימן, סומליה ובמדינות נוספות. 

מטה ה-NSA במרילנד. צילום: טרבור פגלן, מתוך The Intercept

המערכת הראשונה, אשר נקראת "גילגמש", משמשת את הפיקוד המשולב למבצעים מיוחדים של צבא ארצות הברית. מדובר במתקן מיוחד שמורכב על גבי מל"ט והופך אותו לתחנת איסוף ניידת של אותות אשר נועדו לאתר כרטיסי SIM ומכשירי טלפון של חשודים בטרור שאמורים להוות יעד לחיסול.

מערכת נוספת, אשר משמשת את ה-CIA, נקראת שנניגן. היא מורכבת על גבי מל"ט ושואבת כמויות אדירות של מידע מראוטרים, ממחשבים, מסמארטפונים וממכשירים אלקטרוניים נוספים שנמצאים בטווח. באחד המסמכים המודלפים, אשר נכתב על די אחד ממפעילי המערכת שהיה מוצב בבסיס של ה-CIA בסולטנות עומאן שבמפרץ הפרסי, הוא ציין כי הם הצליחו "למפות את טביעות ה-Wi-Fi כמעט בכל הערים המרכזיות בתימן".

אולם מפעיל לשעבר של מל"טים בצבא האמריקאי הודה כי על אף שהמערכות סייעו לאתר ולחסל לא מעט מחבלים, היו גם פגיעות לא מעטות באזרחים חפים מפשע מאחר שלא היו סוכנים על הקרקע שהיו יכולים לאשר בוודאות את זהותם של היעדים לחיסול.

לפי המפעיל, בארגוני הטרור ידעו שסוכנויות הביון משתמשות בשיטות לאיסוף מידע באמצעות מיקום הטלפונים הניידים ולכן נקטו בשיטות שנועדו לסכל את הזיהוי. הוא סיפר כי היו בכירים בטאליבן שבמכוון פיזרו כרטיסי SIM בין היחידות שלהם כדי להקשות על האיתור שלהם, ולעתים היו גם יעדים שלא היו מודעים למעקב ופשוט העבירו את הטלפונים לחברים או לבני משפחה מבלי שאנשי המודיעין ידעו על כך.

הפרטים הללו מופיעים באתר חדש בשם The Intercept (היירוט) שעלה היום לאוויר. מאחורי האתר עומד העיתונאי גלן גרינוולד, אשר היה איש התקשורת הראשון שנפגש עם סנואדן ופרסם את ההדלפות הראשונות שלו ביוני שעבר, ולצדו נמצאים העיתונאי החוקר ג'רמי סקייהיל, אשר פרסם ספרים וכתבות על הצדדים האפלים של המלחמות האמריקאיות, והעיתונאית ויוצרת הסרטים התיעודיים לורה פויטרס, שזכתה בפרסים על סרטיה בנושא המלחמה בעיראק ומתקן גואנטנמו.

"המשימה שלנו היא לספק פלטפורמה לדיווח על המסמכים שסופקו על ידי אדוארד סנואדן", כתבו היום השלושה בעת שהשיקו את האתר. "הסיקור שלנו את ה-NSA יהיה מקיף, חדשני ורב שכבתי. אנחנו גם נפרסם מקורות ראשוניים שעליהם הדיווחים שלנו יתבססו".

בנוסף לסיפור המערכות המסווגות שמותקנות על המל"טים, מופיעות באתר החדש גם תמונות שלא פורסמו מעולם של ה-NSA ושל שתי סוכנויות סודיות נוספות: משרד הסיור הלאומי (NRO) שמעצב, בונה ומפעיל את לווייני הריגול האמריקאיים, והסוכנות הלאומית למודיעין חזותי (NGA) שמנתחת צילומי לוויין ומפות ואוספת מידע גיאוגרפי-מרחבי.

דבר אחד בטוח. עם האתר החדש, סביר להניח שב-NSA ובשאר סוכנויות הביטחון האמריקאיות לא יוכלו לשבת בשקט וסביר להניח שבימים, בשבועות ובחודשים הקרובים ימשיכו להתפרסם עוד ועוד מסמכים שיהפכו את הארגונים הסודיים ביותר לשקופים כפי שלא רצו להיות מעולם. 

החלום האמריקאי ושברו: יובל למלחמה נגד העוני בארצות הברית

השבוע ציינה ארצות הברית 50 שנה להכרזתו של הנשיא לינדון ג'ונסון על פתיחת "מלחמה ללא תנאים" נגד העוני באמריקה. הנתונים העדכניים מציירים תמונת מצב מדאיגה, שבה אחד מכל שישה אמריקאים חיים מתחת לקו העוני. מחוק ההזדמנות הכלכלית, דרך תוכנית תלושי המזון ועד רפורמת הבריאות של אובמה. הצד האפל של אמריקה  

מתיו ג'וזף מסטוקטון שבקליפורניה, מובטל בתחילת שנות ה-50 לחייו, אשר עבד בתחום המתכת עד שאיבד את עבודתו בשל המיתון, מוצא את עצמו מתמודד בכל יום עם דילמות קשות כאשר החשבונות השונים מצטברים על שולחנו והוא אינו יודע איך יוכל לשלם על כולם. "איך אני עושה את זה? איזה חשבון חשוב יותר? האם לשלם את החשבון כדי לחמם את הבית או לכבות את החימום וללבוש יותר סוודרים ושמיכות?", הוא שואל.

סטוקטון, שהגישה בקשה לפשיטת רגל בקיץ 2012, היא אחת הערים שספגו את המכה הקשה ביותר מהמשבר הכלכלי הנוכחי בארצות הברית. ג'וזף, שמשמש ככומר בקתדרלה המקומית, מספר כי לא מעט תושבים בשכונה שלו, שפעם הייתה סמל של מעמד הביניים, מודים באוזניו כי הם כבר לא יכולים להאכיל את משפחתם. "בחג ההודיה ובחג המולד באים כל כך הרבה אנשים, אבל לא בשביל מתנות אלא בשביל לחפש מזון", הוא אומר בצער.

סיפורו של ג'וזף, כמו גם של עשרות אזרחים עניים נוספים מרחבי ארצות הברית, מופיע בספרו החדש של העיתונאי העצמאי סשה אברמסקי, "הדרך האמריקאית של העוני: כיצד החצי השני עדיין חי" (הוצאת Nation Books), אשר מתאר באופן נוקב את אחד החוליים החברתיים החמורים בתוך ארצות הברית, המעצמה הצבאית החזקה ביותר שמכתיבה את הלך הרוח הכלכלי בעולם.

"לכל אחד מהעניים יש סיפור משלו. כל ניסיון לצמצם אותם לסטריאוטיפים רק פוגע בהם", אומר אברמסקי בשיחה שקיימתי עמו. "אני תמיד נדהם מהמורכבות של ארצות הברית, והסיפור של העוני האמריקאי הוא דוגמה נוספת למורכבות הזו, של מיתוסים שמתנגשים עם המציאות, של שאיפות של החלום האמריקאי שמתנגשות עם מערך תנאים אצילי פחות".

נתוני לשכת הסטטיסטיקה האמריקאית על מצב העוני מעידים על תמונת המצב המדאיגה. לפי מדד העוני הרשמי לשנת 2012 שפורסם בספטמבר 2013, ואשר מתבסס על הכנסה לפני מסים, מספר העניים עמד על 46.6 מיליון בני אדם. אולם בנובמבר 2013 פורסם דוח מעודכן יותר, שלוקח בחשבון גם את ההוצאות על שירותים חיוניים ואת ההטבות הממשלתיות, ולפיו 49.7 מיליון אמריקאים -  16 אחוז מכלל אזרחי ארצות הברית, או במילים אחרות אחד מכל שישה אמריקאים - חיים מתחת לקו העוני. ביחס לחלוקה הגזעית, עולה כי האפרו אמריקאים מהווים 27.3 אחוז מהעניים (לפי הדוח הרשמי, 25.8 אחוז לפי הדוח הנוסף), ההיספאנים 25.8 אחוז (27.8 אחוז בדוח המעודכן) והלבנים שאינם היספאנים 9.8 אחוז (10.7 אחוז).

כאשר זה נוגע לילדים, המצב קשה אף יותר. לפי המדד הרשמי, 21.8 אחוז מהילדים עד גיל 18 נמצאים מתחת לקו העוני, אך כשמחשיבים את הקלות המס, המספר יורד ל-18 אחוז. בנוסף, 47.2 אחוז מהילדים שחיים רק עם אמם נמצאים מתחת לקו העוני, בעוד ש-25.7 אחוז מהילדים שחיים עם אביהם נמצאים במצב דומה, וזאת בהשוואה ל-11.1 אחוז מהילדים שמתגוררים עם שני הוריהם.

העוני כבר לא רק בשוליים

הנתונים הקשים מגיעים בדיוק 50 שנה אחרי שהנשיא לינדון ג'ונסון הכריז על פתיחת "מלחמה ללא תנאים" נגד העוני באמריקה. "זה לא יהיה מאבק קצר או קל, לא יספיקו כלי נשק אחד או אסטרטגיה בודדת, אבל אנחנו לא ננוח עד שננצח את המלחמה הזו", הבהיר ג'ונסון בנאום מצב האומה ב-8 בינואר 1964, והדגיש כי "המטרה שלנו היא לא רק להקל על הסימפטום של העוני, אלא לרפא אותו ומעל הכל – למנוע אותו".

ג'ונסון חותם על חוק ההזדמנות הכלכלית, 1964

כחצי שנה לאחר נאומו של ג'ונסון, אישר הקונגרס שתיים מאבני היסוד של המלחמה בעוני, שלדברי אברמסקי נועדו "לא רק להעביר כסף לעניים, אלא גם להעצים אותם". המרכיב הראשון היה חוק ההזדמנות הכלכלית אשר הקים סוכנויות מקומיות במימון פדרלי, שנועדו בין השאר לספק הכשרה ותעסוקה לצעירים ומלגות לסטודנטים עובדים, לסייע לעובדים במגזר החקלאי ולהכשיר מתנדבים שיסייעו להיאבק בעוני.

החוק השני ביסס את תוכנית תלושי המזון שמסייעת למעוטי יכולת לרכוש אוכל. שנה לאחר מכן התקבלו גם חוקים שמיסדו את תוכניות ביטוחי הבריאות מדיקר (Medicare) ומדיקאיד (Medicaid), אשר הזרימו כספים פדרליים לטובת מימון הביטוח לגמלאים ולמעוטי יכולת ונזקקים. (שתי התוכניות ממשיכות, הרפורמה של אובמה נועדה להשלים את הפער ולספק כיסוי ביטוחי למיליוני אמריקאים שלא החזיקו בביטוחי בריאות פרטיים או דרך העבודה וחוק למימון מערכות לימודים לילדים מעוטי יכולת.

פרופ' ג'ון אייסלנד, ראש המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת פן סטייט בפנסילבניה ומחבר הספר "עוני באמריקה: מדריך", מסביר בשיחה עמי כי הרעיונות על הצורך להילחם בעוני עלו עוד בממשלו של ג'ון קנדי, אבל יורשו הוא שיישם אותם. "לג'ונסון, שלימד בבית ספר עני שבו הייתה הפרדה בין הגזעים לפני שנכנס לפוליטיקה, היה אינטרס אישי בנושא. אחרי שקנדי נרצח, הוא החליט להפוך את המדיניות נגד העוני למרכז סדר היום הפנימי שלו".

העברת החוקים הפיחה תקווה כי הכרזתו של הנשיא ה-36 אכן תוכל להתגשם. רוברט לפמן, מיועציו הכלכליים המובילים של ג'ונסון במלחמה בעוני, אף כתב בשנת 1971 כי אפשר יהיה לעמוד במשימה של הכחדת העוני עד שנת 1980, מכיוון שאז "הדור הבא יצטרך לקבוע מטרות כלכליות וחברתיות חדשות". אבל הנתונים העדכניים המטרידים של לשכת הסטטיסטיקה מלמדים כי התחזיות האופטימיות היו מוטעות, שלא לומר נאיביות.

בניגוד לתפיסה הרווחת, העוני אינו נפוץ רק בקרב אפרו-אמריקאים, היספאנים או מהגרים, אלא פוגע גם במי שעד לא מכבר השתייכו למעמד הביניים. המשבר הכלכלי הקשה שפרץ לפני יותר מחמש שנים הוביל לפיטורים המוניים לצד אובדן חסכונות בבנקים ועיקולי בתים. על אף שרבים ממי שנמצאים מתחת לקו העוני או מרוויחים שכר מינימום מנסים למצוא עוד ועוד עבודות כדי להתקיים, המצב בשוק העבודה מותיר את התקווה לביטחון תעסוקתי בגדר חלום בלבד.

מחקר שפרסם מארק ראנק, פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטת וושינגטון שבסנט לואיס, ביולי האחרון מספק תחזית עגומה לעתיד. לפי הממצאים, קרוב ל-40 אחוז מהאמריקאים בגילים 25 עד 60 יתנסו בשנה אחת לפחות מתחת לקו העוני הרשמי (שעומד על 23,492 דולר למשפחה של ארבעה). בהתבסס על חוסר השוויון הגדל בהכנסות, עד שנת 2030 קרוב ל-85 אחוז מכלל הבוגרים בגילאי העבודה יתנסו בחוסר ביטחון כלכלי. "עוני הוא תופעה של הזרם המרכזי שמרבית האמריקאים מתנסים בה", אמר ראנק. "עבור רובנו, השאלה אינה אם נתנסה בעוני, אלא מתי".

המפלגות רבות, העניים סובלים

תופעת העוני החמירה דווקא כשבבית הלבן יושב הנשיא ברק אובמה, שנכנס לתפקידו בעיצומו של המשבר הכלכלי החמור ביותר מזה 80 שנה. כמו ג'ונסון, גם הוא מכיר מקרוב את מצוקת החלשים והעניים - אחרי שסיים את הקולג', עבד אובמה בתור רכז קהילתי בדרום שיקגו וסייע לבני המעמד הנמוך, ולכן כבר בתחילת כהונתו החל לנקוט בצעדים מעשיים.

בפברואר 2009, חודש בלבד לאחר השבעתו, חתם אובמה על תוכנית החילוץ שנועדה לייצב את המערכת הכלכלית וליצור מקומות עבודה. בין השאר, כלל החוק החדש תוספת תקציבית לתוכנית תלושי המזון, מימון לתוכניות הכשרת עובדים והעלאת התשלום למקבלי דמי אבטלה. אבל גולת הכותרת הייתה רפורמת הבריאות ההיסטורית ממרס 2010 – החקיקה החברתית החשובה ביותר מאז ממשל ג'ונסון, שאמורה לספק למיליוני אמריקאים כיסוי ביטוחי שיאפשר להם לקבל טיפול רפואי (מיד אחרי שיתוקנו כל התקלות שאפיינו את השקת הרפורמה באוקטובר-נובמבר האחרונים).

אברמסקי מציין כי אובמה אכן מדבר רבות על הצורך להיאבק בעוני אבל הוא עדיין לא הוציא לדרך מהלך מקיף ורב מוסדי שנועד לטפל בבעיה החריפה. "הוא לא ממש מצליח ביישום שינויים כמו העלאת שכר המינימום", הוא אומר. "אני מאמין שהוא מבין את חשיבות הנושא. נראה אם הוא ימצא דרך לרתום את האנרגיות של יובל ה-50 למלחמה בעוני כדי לקדם את הנושא הזה למרכז".

אובמה מתנדב בבנק לחלוקת מזון לפני חג ההודיה, 2013

אולם בחינה של המצב הפוליטי בוושינגטון לא נותנת תקווה רבה לשינויים חקיקתיים. פרופ' אייסלנד מבהיר כי בעוד שג'ונסון פעל בתקופה שבה הכלכלה צמחה והוא הצליח לזכות בתמיכת הקונגרס במדיניות החברתית, הרי שכיום אובמה ניצב מול מציאות פוליטית מורכבת בהרבה, שמקשה עליו להעביר חקיקה פרוגרסיבית. בשנתיים הראשונות לכהונתו אמנם החזיקו הדמוקרטים ברוב בשני בתי הקונגרס וכך אפשר היה להעביר את רפורמת הבריאות, אך מאז 2010 מתמודד הנשיא עם בית נבחרים בעל רוב רפובליקני שמנסה להציב מכשולים מול כל ניסיונותיו של הממשל הדמוקרטי לקדם חקיקה חברתית.

עדות לחילוקי הדעות בין המפלגות באה לידי ביטוי בסוף אוקטובר, כאשר בוטלה התוספת לתוכנית תלושי המזון, מבלי שהקונגרס הצליח להסכים על חוק שיאריך את תוקפה, ואף נערכו דיונים על קיצוצים נוספים של מיליארדי דולרים בתקצוב התוכנית. עבור יותר מ-47 מיליון אמריקאים שנעזרים בתלושים, ולא מדובר רק בקשישים ובעלי מוגבלויות, מדובר במכה קשה שתקשה עליהם להביא אוכל לשולחנם. "לעניים אין לוביסטים. הם פגיעים ובדרך כלל בלתי מאורגנים, וכאשר מתרחשים הקיצוצים לעתים תכופות, אלה התוכניות והשירותים לעניים שנפגעים ראשונים", מודה אברמסקי.

אופטימיות זהירה

אז האם 50 שנה אחרי הכרזתו של הנשיא ג'ונסון עדיין אפשר לחלום על הגשמת היעד והכחדת העוני? לפי אייסלנד, על אף שהעלייה ברמת החיים בעשורים האחרונים אפשרה התמודדות עם העוני האקוטי והיא מונעת מאנשים למות כיום בשל מחסור בצרכים בסיסיים, הבעיה עדיין רחוקה מפתרון. "כל עוד העניים יישארו מחוץ לזרם המרכזי של החברה ויהיו פגיעים יותר לאירועים שליליים, המשמעות היא שהעוני לא ייעלם בקרוב, במיוחד בתקופה של חוסר שוויון מובהק", הוא אומר.

אברמסקי מוסיף כי העלמה מוחלטת של העוני אינה אפשרית, אבל הוא אופטימי וחושב כי אפשר לצמצם את התופעה. "אנחנו בהחלט יכולים לעשות עבודה טובה יותר במניעת הפיכתם של אנשים רבים כל כך לעניים מלכתחילה, ואם הם כן הופכים לעניים אז אנחנו יכולים לעשות עבודה טובה יותר אם נספק להם גישה לדברים כמו ביטוח בריאות, מזון ראוי ודיור", הוא אומר. "אין סיבה מהותית שמדינה עשירה כמו אמריקה צריכה להיות עדה למספרים הנוכחיים של עניים".

הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון ינואר של מגזין "מסע אחר"

ניקסון, ברז'נייב וקופסת הסיגריות המתקתקת

ספריית ניקסון פרסמה מקבץ מהקלטות הסתר של הנשיא ה-37 של ארה"ב בחדר הסגלגל, ובהן גם התיעוד הנדיר של הפסגה עם מנהיג ברה"מ, ליאוניד ברנז'ייב, ביוני 1973. ניקסון הכריז שהם יכולים לשנות ביחד את העולם, בעוד המנהיג הקומוניסטי דיבר בגילוי לב על ילדיו. וגם: מה חשב ניקסון על מדינה עם מנהיג שחור?

הימים הם תקופת המלחמה הקרה. ארצות הברית וברית המועצות ניצבות זו מול זו, כל אחת עם מאגרים של נשק גרעיני שמספיקים להשמיד את העולם כמה פעמים. ובכל זאת, כאשר מנהיגי שתי המעצמות, ריצ'רד ניקסון וליאוניד ברז'נייב, נועדו בחדר הסגלגל בבית הלבן ביוני 1973, נראה היה שמדובר בשני ידידים ותיקים שמעדכנים זה את זה על חייהם האישיים.

אמש חשפו הארכיון הלאומי וספריית ניקסון בקליפורניה את המקבץ האחרון של ההקלטות מהמערכת המוסתרת שהייתה מוצבת בלשכתו של הנשיא ה-37 בבית הלבן ואשר שימשה אותו בין פברואר 1971 ויולי 1973. האוסף הנוכחי כולל 340 שעות של שיחות מ-9 באפריל 1973 ועד 12 ביולי 1973, יממה לפני שדבר קיומה של המערכת נחשף בפני ועדת הסנאט שחקרה את פרשת ווטרגייט.

אחד הפריטים המרתקים שנחשפו הוא ההקלטה של המפגש בין ניקסון לברז'נייב בבית הלבן ב-18 ביוני, עם פתיחתה של פסגה בת שבוע בין שני המנהיגים. ככל הנראה, מדובר בפעם היחידה שבה פגישה בארבע עיניים – מלבד המתורגמן - בין מנהיגי המעצמות הוקלטה במלואה, וכעת מתאפשר לקבל הצצה לימים ההיסטוריים של תחילת עידן הדטאנט בין ארה"ב לבין ברה"מ.

"עלינו להכיר בכך, שנינו, שאנחנו עומדים בראש שתי המדינות החזקות ביותר, ובעודנו נמצאים בשיחות עם כמה חילוקי דעות, חיוני שהמדינות האלה, בכל מקום שבו אפשר, יעבדו ביחד", אמר ניקסון בפתח הפגישה. "והמפתח הוא באמת ביחסים בין מר ברז'נייב וביני. אם נחליט לעבוד ביחד, אנחנו יכולים לשנות את העולם".

ברז'נייב קרא לשכוח את "העבר הרע" בין שתי המדינות ודחה את התיאוריה שטוענת כי ארה"ב וברה"מ נאבקות זו בזו על שליטה עולמית והבטיח כי בכוונתו לשאת נאום פומבי שמטרתו "לרסק את התיאוריה הזו". "בנאום הזה, אני מתכוון להדגיש את התפקיד החיובי ששתי המדינות שלנו יכולות למלא".

המנהיג הקומוניסטי גם יצא נגד מי שקוראים למעצמות להתפרק מנשקן הגרעיני. "למה נהפוך? מה אנחנו עומדים לעשות? להפוך את עצמנו לארץ כמו גינאה, משהו כזה? הדבר העיקרי הוא העובדה שאנחנו חזקים, אבל אנחנו לא מתכוונים להשתמש בעוצמה הזו אחד נגד השני או נגד צד שלישי", הבהיר. "לא ארה"ב ולא ברה"מ יכולות להפוך את עצמן ללוקסמבורג, שבה כל הצבא מורכב מ-78 שוטרים".

אבל החלק המרתק בשיחה הוא הפתיחות בין האישים, ובמיוחד מצד ברז'נייב, בנוגע לעניינים האישיים. המנהיג הסובייטי סיפר כי הוא רצה להגיע לביקור עם כמה מבני משפחתו, אבל רעייתו חשה ברע.

"גם רציני להביא את הבן שלי, אבל יש לו ילד משלו", אמר ברז'נייב. "הבעיה היא שהנכד שלי, הבן שלו, מסיים את התיכון השנה. ויש לו בחינות בגרות, ואז יש לו בחינות כניסה לאוניברסיטת מוסקבה. ואתה יודע איך מתנהגים הורים. אני מתכוון, בארץ שלנו במיוחד, הם מתעקשים ללכת לבית הספר או לאוניברסיטה, הם מתעקשים שתצעד במסדרונות ותמתין לתוצאות הבחינות. אני אומר כל הזמן שאי אפשר לעזור להם, אבל זה מה שהם רוצים. לכן, אלה הנסיבות שמנעו ממני מלהביא מישהו מבני משפחתי".

הוא גם סיפר כי בתו של ניקסון, טרישיה, הותירה רושם עז על ילדיו בביקור שקיים הנשיא האמריקאי במוסקבה שנה קודם לכן. "הם עדיין זוכרים כל רגע מהפגישה ואיך הם היו יחד", אמר. "הבטחתי להם שאני אאפשר להם להגיע לוושינגטון כדי לבלות עם טרישיה ויתר ילדיך".

ניקסון שמח לשמוע על כך והזמין את בני משפחתו של המנהיג הקומוניסטי לבוא בתור "אורחים מיוחדים". "אנחנו מודים על קבלת הפנים החמה שהעניקו לטרישיה ולבעלה בעת שהיא הייתה במוסקבה. אנחנו מצפים שיבואו כאורחינו האישיים. תודה לך. תמיד, בכל זמן".

קטע מעניין נוסף הוא השיחה בין השניים על קופסת הסיגריות של ברז'נייב. "לקופסה יש מנגנון תזמון מיוחד, ואני לא יכול לפתוח אותה במשך שעה", סיפר ברז'נייב לניקסון.

"איך זה עובד?", שאל הנשיא האמריקאי.

"תראה, המנגנון, מנגנון התזמון פועל כעת ואני לא יכול לפתוח את זה במשך שעה נוספת. בעוד שעה, היא תפתח את עצמה", ענה ברז'נייב.

"זו דרך להטיל על עצמך משמעת", אמר ניקסון כשהוא צוחק.

מה הובר היה עושה בפרשת ווטרגייט?

הקלטות שפורסמו הלילה מספקות הצצה נוספת לאחת התקופות הפוליטיות המרתקות והשנויות במחלוקת ביותר בתולדות ארה"ב – פרשת ווטרגייט שהתפוצצה אחרי שהוושינגטון פוסט חשף את דבר הפריצה למשרדי המפלגה הדמוקרטית ואשר עקבותיה הגיעו עד הבית הלבן והביאו להתפטרותו של ניקסון באוגוסט 1974.  

באפריל 1973, נאלץ ניקסון להתייחס בפומבי לראשונה לפרשה בדברים שנשא בטלוויזיה, וזאת אחרי שנאלץ לפטר את יועצו המשפטי ואחרי ששלושה מעוזריו הבכירים התפטרו. זמן קצר אחרי הנאום, קיבל ניקסון שיחה ממושל קליפורניה – והנשיא לעתיד – רונלד רייגן, שניסה לעודד אותו ללא הצלחה.

"הלב שלי אתך. אני יודע מה בטח עבר עליך ואיך היו כל הימים האלה. אתה יכול לסמוך עלינו, אנחנו נמצאים פה מאחוריך ורציתי שתדע שאתה בתפילותינו", אמר רייגן. "הייתי צריך להגיד את זה", ענה ניקסון.

הנרי קיסינג'ר, יועצו לביטחון לאומי של ניקסון, היה בטוח שהפרשה לא תגרום לנשיא להתפטר. הוא אפילו התגעגע לשיטות העבודה של ראש הבולשת הידוע לשמצה, ג'יי אדגר הובר. "אם הובר היה חי, הוא היה מטפל בווטרגייט בשבילך באופן שזה מעולם לא היה צץ מעל פני הקרקע", אמר קיסינג'ר באחת השיחות. "הובר היה תוקע את הליצנים האלה על עבירה והיה שולח אותם לכלא לכמה שבועות ואז החוצה", ענה ניקסון.

השמצות על שחורים ויהודים

כמו בהקלטות קודמות שפורסמו, גם הפעם מתבררות דעותיו העוינות של ניקסון כלפי היהודים. בשיחה שקיים ב-19 באפריל עם קיסינג'ר, בעצמו יהודי, הוא לא הסתיר את זעמו על כך שבקהילה היהודית מנסים לשבש את הפסגה הצפויה עם ברז'נייב.

"תשמע לי, הנרי, זה יהיה הדבר הנורא ביותר שיקרה ליהודים בהיסטוריה האמריקאית", הצהיר. "אם הם יטרפדו את הפסגה הזו – וייתכן שהיא תתבטל בגלל סיבות אחרות – אני מתכוון להאשים אותם, ואני אעשה  את זה בתשע בלילה מול 80 מיליון בני אדם".

קיסינג'ר מיהר לענות כי הוא מסכים וכי "הם הביאו את זה על עצמם". הנשיא לא עצר: "לא מזיז לי להיות אנטישמי קטן אם זה נוגע לסוגיה הזו. הם הציבו את האינטרס היהודי מעל האינטרס של אמריקה והגיע הזמן לעזאזל שכל יהודי באמריקה יבין שהוא קודם אמריקאי ואחר כך יהודי".

למרות העמדות האלה, למזלה של ישראל ברגע האמת – במלחמת יום הכיפורים חצי שנה לאחר מכן – ניקסון דווקא עמד לצדה של מדינת היהודים עם משלוחי נשק שהצליחו לסייע בשינוי המגמה מול מצרים וסוריה.

ואילו בשיחה עם עוזרתו, אן ארמסטרונג, ב-14 ביוני 1973, יצא ניקסון נגד יכולתם של שחורים לנהל מדינה, בהתייחסו למצב בג'מייקה. "שחורים לא יכולים לנהל אותה. עכשיו, או בעוד מאות שנים ואולי בעוד אלף", אמר. "את מכירה מדינה שחורה אחת שמתנהלת היטב?".

ניקסון, שהלך לעולמו ב-1994, לא ראה את ברק אובמה עושה היסטוריה בתור הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון של ארה"ב. אבל התבטאות זו בהחלט יכולה לשמש נשק בידיהם של מתנגדי אובמה שיטענו כי מאז שהוא בבית הלבן, אמריקה כבר לא אותה מעצמה כמו שהייתה פעם.