ב-20 ביולי 1974 פלש צבא טורקיה לצפון קפריסין והאי התפצל לשני חלקים - יווני וטורקי, כאשר בתווך עומדת ורושה – פעם יעד תיירותי לוהט והיום עיר רפאים דוממת. בימים אלה מתקיים סבב שיחות חדש בין הצדדים, בניסיון להגיע להסדר שיסיים את הפילוג. כיצד משפיעים גילוי הגז הטבעי בחופי הים התיכון והמשבר הכלכלי בקפריסין על אפשרות להסכם והאם ורושה תשוב לשקוק חיים?
ורושה (Varosha), פרבר של העיר פמגוסטה (Famagusta) שבמזרח קפריסין, הייתה אחד היעדים הלוהטים ביותר של תחילת שנות ה-70. חופי הים הזהובים, מלונות היוקרה שניצבו זה לצד זה בשדרה המרכזית שנקראה על שמו של נשיא ארצות הברית המנוח ג'ון פ. קנדי, המסעדות ומועדוני הלילה הפכו אותה למוקד משיכה תיירותי - לא פחות מהריביירה הצרפתית - לאליטה האירופית והאמריקאית. אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, פול ניומן, בריז'יט ברדו וראקל וולש היו רק חלק מהשמות הנוצצים שהרבו לבקר באתר הנופש הפופולרי הזה.
ואולם, כבר 40 שנה שוורושה היא עיר רפאים. הים הוא אותו ים כחול אבל הרחובות שוממים, מלאים בעשבים שגדלו פרא. בבתים הריקים ניצבים עדיין הרהיטים של אלפי התושבים שנמלטו שעות ספורות לפני הפלישה, ועל השולחנות ממתינות הצלחות לארוחה המשפחתית שלא התקיימה. בחלונות הראווה נראות עדיין בובות עם בגדי מעצבים של ראשית שנות ה-70, ובאחת מסוכנויות הרכב עומדות ללא נוע מכוניות משנת 1974.
"זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת. זה היה עצוב ומטריד", סיפר אוקאן דאגיל, תושב פמגוסטה, ל"ניו יורק טיימס" בספטמבר 2012 על המראות שלהם היה עד בעת שסייר בוורושה במסגרת שירותו בצבא הטורקי.
הקרב על האי
ורושה עומדת כיום כאנדרטה חיה למלחמה בין טורקיה ליוון, שפילגה את קפריסין בדיוק לפני 40 שנה. ב-20 ביולי 1974, חמישה ימים אחרי שאנשי צבא קפריסאים ביצעו הפיכה באי וקראו לאיחוד עם יוון, פלשו כוחות הצבא הטורקי לצפון קפריסין מהאוויר ומהים. הממשלה באנקרה טענה כי הפעולה, שקיבלה את הכינוי "מבצע אטילה", נועדה להגן על האוכלוסייה התורכית באי.
כדי להבין מדוע טורקיה מיהרה להתערב, צריך לחזור אחורה בזמן. יוונים החלו להתיישב באי כבר באלף השני לפני הספירה, בעוד הטורקים החלו להגיע רק אחרי כיבוש קפריסין על ידי האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-16. אחרי שקפריסין הפכה למושבה בריטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ניסו הקפריסאים היוונים לנהל מלחמת גרילה כדי לאחד את האי עם יוון, בעוד הקפריסאים הטורקים הקימו מיליציה משלהם שנלחמה ביוונים ופעלה למען חלוקת האי בין הקהילות היריבות.
ב-1960 קיבלה קפריסין עצמאות אחרי הסכם בין בריטניה, יוון וטורקיה, והחוקה החדשה ארגנה את חלוקת השלטון בין הקהילות באופן שוויוני, עם זכות וטו הדדית. ואולם, כעבור שלוש שנים, על רקע כוונתו של הנשיא, הארכיבישוף מקריוס השלישי, להציע תיקונים לחוקה שיחזקו את מעמד הקהילה היוונית, פרצו עימותים אלימים בין הצדדים. יותר מ-500 בני אדם נהרגו בסכסוך שנמשך קרוב לשנה וכלל מעשי טבח הדדיים. הרגיעה הגיעה אחרי שהאו"ם הציב כוח שמירת שלום שהפריד בין השכונות התורכיות לשכונות היווניות בניקוסיה, אך המתיחות נמשכה, במיוחד לאחר ההפיכה הצבאית באתונה ב-1967, כאשר החונטה הצבאית שאפה לאחד את המדינה עם קפריסין.
ההפיכה של יולי 1974 בקפריסין נראתה כהזדמנות להשיג את המטרה, אך התורכים לא היו מוכנים להשלים עמה. הקרבות בין הצדדים נמשכו עד 17 באוגוסט, אז הושגה הפסקת אש שפילגה את האי ואת הבירה ניקוסיה. הצבא הטורקי כבש סופית את הרבעים הטורקיים בעיר והוקמה חומה שמפרידה עד היום בין הצדדים. הטורקים הצליחו להשתלט על כשליש משטח האי והקימו את הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שלא זכתה להכרתה של אף מדינה בעולם מלבד טורקיה. לפי הערכות האו"ם, כ-170 150 אלף קפריסאים יוונים נמלטו לחלק הדרומי, בעוד כ-45 60 אלף קפריסאים טורקים ברחו לחלק הצפוני של האי. מדובר בממוצע, בדקתי בכמה מקורות, דוחות וספרים, ואלה המספרים. אין מספרים ממש מדויקים כי כיום היוונים גם מעבירים את התואר פליט לדור הבא.
יומיים לפני סיום המלחמה, נכבשה גם העיר פמגוסטה ועמה גם הפרבר ורושה. כל 39 אלף התושבים נמלטו לחלק היווני עם כל מה שהיו יכולים לקחת, בתקווה לחזור לשם יום אחד - אבל עד כה זה לא קרה. הטורקים הציבו גדרות מסביב לוורושה והכניסה לאתר הנופש מותרת רק לחיילים הטורקים ולאנשי האו"ם שמפקחים על הפסקת האש. בשנת 1984 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שקובעת כי ורושה תהיה תחת אחריות האו"ם וכי רק התושבים המקוריים יוכלו להתיישב בה, אך תורכיה סירבה לקבלה.
ניסיונות הפיוס
היום, כאשר מציינים 40 שנה למלחמה, שוב מנסים שני הצדדים היריבים בקפריסין להתגבר על המחלוקת ולנסות למצוא פתרון של שלום שיסיים את הפילוג. בפברואר האחרון פרסמו נשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס ונשיא קפריסין הטורקית דרוויש ארוגלו הודעה משותפת על פתיחת סבב של שיחות שלום בחסות האו"ם.
"הסטטוס קוו אינו מתקבל על הדעת ולהתמשכותו יהיו השלכות שליליות על הקפריסאים היוונים ועל הקפריסאים הטורקים", נאמר בהצהרה המשותפת. "המנהיגים הצהירו שלהסדר תהיה השפעה חיובית על כל האזור, ומי שירוויחו בראש ובראשונה יהיו הקפריסאים התורכים והקפריסאים היוונים, אשר יכבדו עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וחירויות בסיסיות ואת הזהות הנבדלת והשלמות של הצד השני, ויבטיחו את העתיד המשותף שלהם בקפריסין מאוחדת במסגרת האיחוד האירופי".
זו לא הפעם הראשונה שבה שתי הקהילות מנסות ליישב את הסכסוך. הניסיון הבולט ביותר התרחש לפני כעשור, כאשר תחת חסותו של מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, ניסו הצדדים לגבש הסכם אשר יאפשר את צירופם של שני חלקי האי לאיחוד האירופי כישות אחת. לפי התוכנית, קפריסין הייתה אמורה להפוך לפדרציה עם שתי מדינות שתנוהל על ידי מועצה נשיאותית, פרלמנט שוויוני ובית משפט עליון שוויוני. כמו כן התוכנית קבעה כי תתאפשר זכות שיבה מוגבלת של תושבים משתי הקהילות.
אחרי שנתיים של דיונים בין הצדדים, נערך ב-24 באפריל 2004 משאל עם כפול על התוכנית שגיבש אנאן. בקפריסין היוונית הצביעו 75.38 אחוז נגד ההסכם, בעוד בחלק הטורקי של האי נתנו 64.91 אחוז את קולם בעד התוכנית. הקפריסאים הטורקים ראו בהסכם הזדמנות לשפר את מצבם הכלכלי ולהשוות את מעמדם לעמיתיהם מהדרום, אך הצד היווני חש שההסכם מקפח אותו מכמה סיבות מרכזיות. ראשית, הם היו הרוב בקפריסין וסברו כי החלוקה השוויונית אינה צודקת. שנית, הם התנגדו לסעיפים שמעניקים לתורכיה זכות להחזיק כוחות צבא באי ומאפשרים לה להתערב בהסדרים הכלכליים ולשלוט על המרחב האווירי של קפריסין. מכיוון שהתוכנית לא זכתה לאישור בשני חלקי האי היא בוטלה, וקפריסין היוונית הצטרפה שבוע לאחר מכן לאיחוד האירופי.
בשנים שחלפו מאז כישלון משאל העם נעשו ניסיונות נוספים להתקדם בתהליך השלום. בשנת 2008 שוב התחדשו המגעים בין הצדדים ואף הוסכם על פתיחתו של מעבר הגבול ברחוב לדרה, שהיה אחד מסמלי החלוקה של ניקוסיה, אך ארבע שנים לאחר מכן הסתיים סבב השיחות אחרי שהלאומנים עלו לשלטון בקפריסין.
נותנים גז להסכם
עם פתיחת סבב השיחות הנוכחי הייתה תקווה רבה שהפעם, בניגוד לניסיונות הקודמים, אפשר יהיה להגיע להסדר. אחת הסיבות לכך הייתה גילוי הגז הטבעי בים התיכון, שכן גם קפריסין וגם טורקיה רוצות ללכת בדרכה של ישראל שצפויה להרוויח מיליארדי דולרים ממאגרי "תמר" ו"לווייתן". בריאיון שהעניק נשיא קפריסין אנסטסיאדיס לסוכנות אי-פי עם חידוש השיחות בפברואר, הוא ציין כי הסכם יוכל לאפשר לתורכיה לקבל אספקת גז מקפריסין ומישראל. חודש לאחר מכן, העריך גם שגריר ארצות הברית בקפריסין ג'ון קניג כי איחוד האי יוכל להביא להקמת צינור לאספקת גז לאירופה.
גורם נוסף שקשור בנושא ועודד אף הוא את פתיחת השיחות היה המשבר הכלכלי שפוקד את קפריסין היוונית. בשנה שעברה זכתה המדינה לחבילת סיוע של עשרה מיליארד אירו מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע העולמית אחרי שעמדה על סף פשיטת רגל בשל קריסת מגזר הבנקאות. "נסיבות כלכליות, קשות ככל שיהיו, מזכירות לאנשים שמציאת פתרון היא צעד רווחי עבור האי", אמר אלכסנדר דאונר, לשעבר שליח האו"ם לשיחות השלום בקפריסין, בריאיון לסוכנות רויטרס במרס האחרון.
הפעם, גם האמריקאים נמצאים בתמונה ומעודדים את הצדדים להתקדם לקראת הסכם. בחודש מאי האחרון הגיע סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לביקור בקפריסין, שבמהלכו נפגש עם מנהיגי שתי הקהילות ואף היה הנציג האמריקאי הבכיר ביותר שסייר בחלק הטורקי של האי מאז המלחמה. "שלום הוא תמיד אפשרי, אבל הוא דורש מחויבות לא רק מהמנהיגים אלא גם מאזרחים", אמר ביידן. "רק תדמיינו מה יכול לקרות אם תבטיחו שהפעם הזאת היא שונה, שהפעם יושג פתרון".
אגמן בצ'י, חוקר מאוניברסיטת סקאריה שבטורקיה ועורך בכיר בכתב העת
Jerusalem Review for Near East Affairs ציין כי גם הקשרים המתהדקים בין ישראל לקפריסין עודדו את טורקיה לתמוך בשיחות. "תורכיה לא רוצה לראות את ישראל עושה עסקאות עם קפריסין שעלולות לערער את האינטרס הטורקי באזור", הסביר בשיחה עם "מסע אחר". "לכן, פתרון באי, כמו הקמת פדרציה, יחזק את האינטרסים הטורקיים".
לדברי בצ'י, בהשוואה לשיחות שהתנהלו לפני עשר שנים, הפעם יש יותר נכונות מצד שני הצדדים. עם זאת, הוא הזהיר כי אם אחת הסיבות שעודדו את פתיחת המשא ומתן תשתנה – למשל אם קפריסין תצא מהמשבר הכלכלי או אם יימצא נתיב אחר לאספקת מאגרי הגז הטבעי – הפתרון עלול להידחות פעם נוספת.
ואכן, על אף האופטימיות של פתיחת השיחות, בפועל התגלעו קשיים. מצד אחד, הקפריסאים הטורקים האשימו את היוונים כי הם משתמשים בגילוי הגז הטבעי לקידום האינטרסים שלהם בלי להתחשב בצרכים של הצד התורכי, בעוד הקפריסאים היוונים טענו כי הטורקים מנסים לרוץ לעבר הסכם בלי לפתור לעומק את כל סוגיות הליבה.
אחת מנקודות המחלוקת היא פתיחתה של ורושה מחדש. בעוד היוונים רוצים כי הטורקים יאפשרו גישה לפרבר הנטוש כצעד בונה אמון שיאפשר התקדמות לעבר הסכם, הטורקים טוענים כי הם יעשו זאת רק אם יקבלו תמורה מהצד היווני. בינתיים ורושה עומדת נטושה, מחכה ליום שבו אולי תיושב מחדש ותחדש את ימיה כקדם.
מי שמקווה שהיום הזה יגיע במהרה היא ואסיה מרקידס, יוצרת סרטים מניו יורק שאמה הייתה בין המגורשים מוורושה. בתחילת השנה השיקה מרקידס פרויקט שנועד לבנות מחדש את פמגוסטה בכלל ואת ורושה בפרט, ולהפוך אותה לעיר אקולוגית ולמרכז תרבותי וכלכלי (ecocityproject.com/famagusta).
"לקחת מקום שהוא סמל של מלחמה והזנחה, שנאה והפקרות, ולהפוך אותו למודל ששאר העולם יכול להשתמש בו – בעיניי זה סיפור הצלחה אפילו אם רק ניצור מודעות, תוכנית עבור קהילות אחרות", אמרה מרקידס בריאיון שהעניקה לבי-בי-סי בינואר האחרון.
הכתבה התפרסמה גם בגיליון יולי של מגזין "מסע אחר"
ורושה (Varosha), פרבר של העיר פמגוסטה (Famagusta) שבמזרח קפריסין, הייתה אחד היעדים הלוהטים ביותר של תחילת שנות ה-70. חופי הים הזהובים, מלונות היוקרה שניצבו זה לצד זה בשדרה המרכזית שנקראה על שמו של נשיא ארצות הברית המנוח ג'ון פ. קנדי, המסעדות ומועדוני הלילה הפכו אותה למוקד משיכה תיירותי - לא פחות מהריביירה הצרפתית - לאליטה האירופית והאמריקאית. אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, פול ניומן, בריז'יט ברדו וראקל וולש היו רק חלק מהשמות הנוצצים שהרבו לבקר באתר הנופש הפופולרי הזה.
ואולם, כבר 40 שנה שוורושה היא עיר רפאים. הים הוא אותו ים כחול אבל הרחובות שוממים, מלאים בעשבים שגדלו פרא. בבתים הריקים ניצבים עדיין הרהיטים של אלפי התושבים שנמלטו שעות ספורות לפני הפלישה, ועל השולחנות ממתינות הצלחות לארוחה המשפחתית שלא התקיימה. בחלונות הראווה נראות עדיין בובות עם בגדי מעצבים של ראשית שנות ה-70, ובאחת מסוכנויות הרכב עומדות ללא נוע מכוניות משנת 1974.
"זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת. זה היה עצוב ומטריד", סיפר אוקאן דאגיל, תושב פמגוסטה, ל"ניו יורק טיימס" בספטמבר 2012 על המראות שלהם היה עד בעת שסייר בוורושה במסגרת שירותו בצבא הטורקי.
 |
| מבט אל ורושה |
הקרב על האי
ורושה עומדת כיום כאנדרטה חיה למלחמה בין טורקיה ליוון, שפילגה את קפריסין בדיוק לפני 40 שנה. ב-20 ביולי 1974, חמישה ימים אחרי שאנשי צבא קפריסאים ביצעו הפיכה באי וקראו לאיחוד עם יוון, פלשו כוחות הצבא הטורקי לצפון קפריסין מהאוויר ומהים. הממשלה באנקרה טענה כי הפעולה, שקיבלה את הכינוי "מבצע אטילה", נועדה להגן על האוכלוסייה התורכית באי.
כדי להבין מדוע טורקיה מיהרה להתערב, צריך לחזור אחורה בזמן. יוונים החלו להתיישב באי כבר באלף השני לפני הספירה, בעוד הטורקים החלו להגיע רק אחרי כיבוש קפריסין על ידי האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-16. אחרי שקפריסין הפכה למושבה בריטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ניסו הקפריסאים היוונים לנהל מלחמת גרילה כדי לאחד את האי עם יוון, בעוד הקפריסאים הטורקים הקימו מיליציה משלהם שנלחמה ביוונים ופעלה למען חלוקת האי בין הקהילות היריבות.
ב-1960 קיבלה קפריסין עצמאות אחרי הסכם בין בריטניה, יוון וטורקיה, והחוקה החדשה ארגנה את חלוקת השלטון בין הקהילות באופן שוויוני, עם זכות וטו הדדית. ואולם, כעבור שלוש שנים, על רקע כוונתו של הנשיא, הארכיבישוף מקריוס השלישי, להציע תיקונים לחוקה שיחזקו את מעמד הקהילה היוונית, פרצו עימותים אלימים בין הצדדים. יותר מ-500 בני אדם נהרגו בסכסוך שנמשך קרוב לשנה וכלל מעשי טבח הדדיים. הרגיעה הגיעה אחרי שהאו"ם הציב כוח שמירת שלום שהפריד בין השכונות התורכיות לשכונות היווניות בניקוסיה, אך המתיחות נמשכה, במיוחד לאחר ההפיכה הצבאית באתונה ב-1967, כאשר החונטה הצבאית שאפה לאחד את המדינה עם קפריסין.
ההפיכה של יולי 1974 בקפריסין נראתה כהזדמנות להשיג את המטרה, אך התורכים לא היו מוכנים להשלים עמה. הקרבות בין הצדדים נמשכו עד 17 באוגוסט, אז הושגה הפסקת אש שפילגה את האי ואת הבירה ניקוסיה. הצבא הטורקי כבש סופית את הרבעים הטורקיים בעיר והוקמה חומה שמפרידה עד היום בין הצדדים. הטורקים הצליחו להשתלט על כשליש משטח האי והקימו את הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שלא זכתה להכרתה של אף מדינה בעולם מלבד טורקיה. לפי הערכות האו"ם, כ-170 150 אלף קפריסאים יוונים נמלטו לחלק הדרומי, בעוד כ-45 60 אלף קפריסאים טורקים ברחו לחלק הצפוני של האי. מדובר בממוצע, בדקתי בכמה מקורות, דוחות וספרים, ואלה המספרים. אין מספרים ממש מדויקים כי כיום היוונים גם מעבירים את התואר פליט לדור הבא.
יומיים לפני סיום המלחמה, נכבשה גם העיר פמגוסטה ועמה גם הפרבר ורושה. כל 39 אלף התושבים נמלטו לחלק היווני עם כל מה שהיו יכולים לקחת, בתקווה לחזור לשם יום אחד - אבל עד כה זה לא קרה. הטורקים הציבו גדרות מסביב לוורושה והכניסה לאתר הנופש מותרת רק לחיילים הטורקים ולאנשי האו"ם שמפקחים על הפסקת האש. בשנת 1984 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שקובעת כי ורושה תהיה תחת אחריות האו"ם וכי רק התושבים המקוריים יוכלו להתיישב בה, אך תורכיה סירבה לקבלה.
ניסיונות הפיוס
היום, כאשר מציינים 40 שנה למלחמה, שוב מנסים שני הצדדים היריבים בקפריסין להתגבר על המחלוקת ולנסות למצוא פתרון של שלום שיסיים את הפילוג. בפברואר האחרון פרסמו נשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס ונשיא קפריסין הטורקית דרוויש ארוגלו הודעה משותפת על פתיחת סבב של שיחות שלום בחסות האו"ם.
"הסטטוס קוו אינו מתקבל על הדעת ולהתמשכותו יהיו השלכות שליליות על הקפריסאים היוונים ועל הקפריסאים הטורקים", נאמר בהצהרה המשותפת. "המנהיגים הצהירו שלהסדר תהיה השפעה חיובית על כל האזור, ומי שירוויחו בראש ובראשונה יהיו הקפריסאים התורכים והקפריסאים היוונים, אשר יכבדו עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וחירויות בסיסיות ואת הזהות הנבדלת והשלמות של הצד השני, ויבטיחו את העתיד המשותף שלהם בקפריסין מאוחדת במסגרת האיחוד האירופי".
זו לא הפעם הראשונה שבה שתי הקהילות מנסות ליישב את הסכסוך. הניסיון הבולט ביותר התרחש לפני כעשור, כאשר תחת חסותו של מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, ניסו הצדדים לגבש הסכם אשר יאפשר את צירופם של שני חלקי האי לאיחוד האירופי כישות אחת. לפי התוכנית, קפריסין הייתה אמורה להפוך לפדרציה עם שתי מדינות שתנוהל על ידי מועצה נשיאותית, פרלמנט שוויוני ובית משפט עליון שוויוני. כמו כן התוכנית קבעה כי תתאפשר זכות שיבה מוגבלת של תושבים משתי הקהילות.
אחרי שנתיים של דיונים בין הצדדים, נערך ב-24 באפריל 2004 משאל עם כפול על התוכנית שגיבש אנאן. בקפריסין היוונית הצביעו 75.38 אחוז נגד ההסכם, בעוד בחלק הטורקי של האי נתנו 64.91 אחוז את קולם בעד התוכנית. הקפריסאים הטורקים ראו בהסכם הזדמנות לשפר את מצבם הכלכלי ולהשוות את מעמדם לעמיתיהם מהדרום, אך הצד היווני חש שההסכם מקפח אותו מכמה סיבות מרכזיות. ראשית, הם היו הרוב בקפריסין וסברו כי החלוקה השוויונית אינה צודקת. שנית, הם התנגדו לסעיפים שמעניקים לתורכיה זכות להחזיק כוחות צבא באי ומאפשרים לה להתערב בהסדרים הכלכליים ולשלוט על המרחב האווירי של קפריסין. מכיוון שהתוכנית לא זכתה לאישור בשני חלקי האי היא בוטלה, וקפריסין היוונית הצטרפה שבוע לאחר מכן לאיחוד האירופי.
בשנים שחלפו מאז כישלון משאל העם נעשו ניסיונות נוספים להתקדם בתהליך השלום. בשנת 2008 שוב התחדשו המגעים בין הצדדים ואף הוסכם על פתיחתו של מעבר הגבול ברחוב לדרה, שהיה אחד מסמלי החלוקה של ניקוסיה, אך ארבע שנים לאחר מכן הסתיים סבב השיחות אחרי שהלאומנים עלו לשלטון בקפריסין.
נותנים גז להסכם
עם פתיחת סבב השיחות הנוכחי הייתה תקווה רבה שהפעם, בניגוד לניסיונות הקודמים, אפשר יהיה להגיע להסדר. אחת הסיבות לכך הייתה גילוי הגז הטבעי בים התיכון, שכן גם קפריסין וגם טורקיה רוצות ללכת בדרכה של ישראל שצפויה להרוויח מיליארדי דולרים ממאגרי "תמר" ו"לווייתן". בריאיון שהעניק נשיא קפריסין אנסטסיאדיס לסוכנות אי-פי עם חידוש השיחות בפברואר, הוא ציין כי הסכם יוכל לאפשר לתורכיה לקבל אספקת גז מקפריסין ומישראל. חודש לאחר מכן, העריך גם שגריר ארצות הברית בקפריסין ג'ון קניג כי איחוד האי יוכל להביא להקמת צינור לאספקת גז לאירופה.
גורם נוסף שקשור בנושא ועודד אף הוא את פתיחת השיחות היה המשבר הכלכלי שפוקד את קפריסין היוונית. בשנה שעברה זכתה המדינה לחבילת סיוע של עשרה מיליארד אירו מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע העולמית אחרי שעמדה על סף פשיטת רגל בשל קריסת מגזר הבנקאות. "נסיבות כלכליות, קשות ככל שיהיו, מזכירות לאנשים שמציאת פתרון היא צעד רווחי עבור האי", אמר אלכסנדר דאונר, לשעבר שליח האו"ם לשיחות השלום בקפריסין, בריאיון לסוכנות רויטרס במרס האחרון.
הפעם, גם האמריקאים נמצאים בתמונה ומעודדים את הצדדים להתקדם לקראת הסכם. בחודש מאי האחרון הגיע סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לביקור בקפריסין, שבמהלכו נפגש עם מנהיגי שתי הקהילות ואף היה הנציג האמריקאי הבכיר ביותר שסייר בחלק הטורקי של האי מאז המלחמה. "שלום הוא תמיד אפשרי, אבל הוא דורש מחויבות לא רק מהמנהיגים אלא גם מאזרחים", אמר ביידן. "רק תדמיינו מה יכול לקרות אם תבטיחו שהפעם הזאת היא שונה, שהפעם יושג פתרון".
אגמן בצ'י, חוקר מאוניברסיטת סקאריה שבטורקיה ועורך בכיר בכתב העת
Jerusalem Review for Near East Affairs ציין כי גם הקשרים המתהדקים בין ישראל לקפריסין עודדו את טורקיה לתמוך בשיחות. "תורכיה לא רוצה לראות את ישראל עושה עסקאות עם קפריסין שעלולות לערער את האינטרס הטורקי באזור", הסביר בשיחה עם "מסע אחר". "לכן, פתרון באי, כמו הקמת פדרציה, יחזק את האינטרסים הטורקיים".
לדברי בצ'י, בהשוואה לשיחות שהתנהלו לפני עשר שנים, הפעם יש יותר נכונות מצד שני הצדדים. עם זאת, הוא הזהיר כי אם אחת הסיבות שעודדו את פתיחת המשא ומתן תשתנה – למשל אם קפריסין תצא מהמשבר הכלכלי או אם יימצא נתיב אחר לאספקת מאגרי הגז הטבעי – הפתרון עלול להידחות פעם נוספת.
ואכן, על אף האופטימיות של פתיחת השיחות, בפועל התגלעו קשיים. מצד אחד, הקפריסאים הטורקים האשימו את היוונים כי הם משתמשים בגילוי הגז הטבעי לקידום האינטרסים שלהם בלי להתחשב בצרכים של הצד התורכי, בעוד הקפריסאים היוונים טענו כי הטורקים מנסים לרוץ לעבר הסכם בלי לפתור לעומק את כל סוגיות הליבה.
אחת מנקודות המחלוקת היא פתיחתה של ורושה מחדש. בעוד היוונים רוצים כי הטורקים יאפשרו גישה לפרבר הנטוש כצעד בונה אמון שיאפשר התקדמות לעבר הסכם, הטורקים טוענים כי הם יעשו זאת רק אם יקבלו תמורה מהצד היווני. בינתיים ורושה עומדת נטושה, מחכה ליום שבו אולי תיושב מחדש ותחדש את ימיה כקדם.
מי שמקווה שהיום הזה יגיע במהרה היא ואסיה מרקידס, יוצרת סרטים מניו יורק שאמה הייתה בין המגורשים מוורושה. בתחילת השנה השיקה מרקידס פרויקט שנועד לבנות מחדש את פמגוסטה בכלל ואת ורושה בפרט, ולהפוך אותה לעיר אקולוגית ולמרכז תרבותי וכלכלי (ecocityproject.com/famagusta).
"לקחת מקום שהוא סמל של מלחמה והזנחה, שנאה והפקרות, ולהפוך אותו למודל ששאר העולם יכול להשתמש בו – בעיניי זה סיפור הצלחה אפילו אם רק ניצור מודעות, תוכנית עבור קהילות אחרות", אמרה מרקידס בריאיון שהעניקה לבי-בי-סי בינואר האחרון.
הכתבה התפרסמה גם בגיליון יולי של מגזין "מסע אחר"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה