כאילו בלעה אותם האדמה: על קורבנות ההיעלמות הכפויה

היום מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה, המוגדרים על ידי האו"ם כ"אנשים אשר נעצרו, עוכבו לחקירה או נחטפו בניגוד לרצונם או שחירותם נשללה מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה". ארגון הסבתות של כיכר מאי שפועל בארגנטינה הצליח לאתר מאז הקמתו יותר ממאה נכדים שנעלמו בתקופת המשטר הצבאי, ועדיין, גם בימינו, בני אדם נעלמים במקומות שונים בעולם

פעילת זכויות האדם, אסטלה דה קרלוטו, היא אחת הדמויות המוכרות ביותר בארגנטינה וזוכה גם להוקרה ברחבי העולם. זה 26 שנה שהיא עומדת בראש ארגון הסבתות של כיכר מאי ומשמיעה קול שפועל כדי לזכור ולא לשכוח את פשעיה של אחת התקופות האפלות ביותר בתולדותיה של המדינה הדרום אמריקאית - שלטון החונטה הצבאית (1983-1976) שרדפה, עינתה, רצחה והעלימה עשרות אלפי פעילי שמאל, אנשי רוח ואזרחים תמימים שנחשדו בהתנגדות למשטר.

מספרים האמיתיים של הקורבנות אינם ידועים משום שהחונטה הסתירה את הנתונים, ולכן פורסמו לאורך השנים גרסאות שונות: הוועדה הלאומית להיעלמות בני אדם טענה בשנת 1984 כי מספר הנרצחים והנעלמים עומד על כ-9,000 בני אדם, משרד זכויות האדם גרס בשנת 2003 כי המספר עומד על 13 אלף בני אדם וארגוני זכויות אדם בארגנטינה מציינים כי כ-30 אלף בני אדם נרצחו או נעלמו.

לצד חברותיה לארגון, פעלה קרלוטו במשך שנים בניסיון לאתר את עקבותיהם של כ-500 תינוקות שנולדו בעת שהאמהות שלהם הוחזקו במעצר ולאחר מכן נעלמו אחרי שקציני הצבא רצחו את ההורים שנחשדו בפעילות במסגרת ארגוני שמאל. היא עזרה לעלות על עקבותיהם של יותר ממאה מהילדים הנעלמים, שבדרך כלל הועברו למשפחות שהיו מקורבות לאנשי הצבא, אך תמיד תהתה מה עלה בגורל הנכד שלה - גידו.

בתה של קרלוטו, לורה, סטודנטית להיסטוריה שהייתה פעילה בתנועת הצעירים של תומכי משטר פרון (שהופל על ידי הקצינים), נחטפה בנובמבר 1977, בעת שהייתה בחודש השלישי להריונה, על ידי אחת מיחידות המוות שהפעילו אנשי הצבא בעיר לה פלאטה (La Plata), ונלקחה למתקן סודי. בן זוגה ואבי הילד, וולמיר מונטויה, שהיה חבר בארגון גרילה, נחטף אף הוא, עבר עינויים והוצא להורג. לורה ילדה את בנה, כשהיא קשורה באזיקים, ביוני 1978, וחודשיים מאוחר יותר נורתה למוות. רק אחרי שגופתה הוחזרה להוריה, התברר להם שבתם הייתה בהיריון ושנולד להם ילד.

קרלוטו הצטרפה לקבוצה של סבתות שעברו חוויה דומה לשלה והתקבצו בכיכר מאי שבמרכז בואנוס איירס, מול ארמון הנשיאות ובנייני ממשל נוספים. יחד הן הקימו את תנועת הסבתות של כיכר מאי, שדרשה מקציני הצבא לספר להם מה עלה בגורל הילדים, שמספרם לפי ההערכות שלהן הגיע ל-500. הן המשיכו את החיפושים גם לאחר חזרת הדמוקרטיה, תוך כדי הובלת קמפיינים תקשורתיים שנועדו להבטיח כי הסוגיה אינה יורדת מסדר היום הציבורי, כולל הקמת בנק דנ"א עם דגימות שלהן שנועד לאפשר לכל מי שחושד כי הוא אחד מאותם ילדים נעדרים לתת דגימה משלו לצורך השוואה. הן אף היו מועמדות לפרס נובל לשלום לפחות שש פעמים על פעילותן.

הפעילות מפגינות בכיכר מאי

גידו וסבתא

באוגוסט 2014, אחרי שכבר אותרו 113 מהילדים הנעלמים, זכתה גם קרלוטו להגשים את חלומה בגיל 83. איגנציו הורבן, מנהל בית ספר למוזיקה ומנהיג להקת ג'ז מהעיר אולווריה (Olavarría), גדל עם הוריו בחווה כפרית בשטח שהיה שייך לבעל אדמות עשיר ומקורב לצבא, אבל רק בקיץ שעבר גילה כי הוא מאומץ. הוא החליט לתת דגימה בבנק הדנ"א של תנועת הסבתות בלי לפתח ציפיות, אבל בתוך זמן קצר התברר כי הוא גידו, הנכד האבוד של קרלוטו.

בתחילת אוגוסט התרחש כאמור האיחוד שריגש את כל ארגנטינה ועורר התלהבות גם בקרב כוכבי הכדורגל דייגו מרדונה וליאו מסי. "מה שקורה לי זה נפלא וקסום", אמר הורבן-קרלוטו לעיתונאים שסיקרו את המפגש בינו ובין סבתו ובני משפחה נוספים בבואנוס איירס. "לא רציתי למות בלי לחבק אותו", הוסיפה קרלוטו.

מאז, התגלו עוד שני ילדים נעלמים שהתאחדו עם בני משפחותיהם, ועל אף גילן המתקדם, מבטיחה קרלוטו כי היא וחברותיה אינן מתכוונות להפסיק עם המשימה. "המחשבה היחידה שהייתה לי (בעת המפגש עם הנכד – ח"א) היא שלורה יכולה לנוח כעת בשלום", אמרה קרלוטו ל"גרדיאן הבריטי" ביוני השנה. "חשתי שלורה אמרה לי: 'אימא, המשימה הושלמה'. אבל יש עדיין הרבה מה לעשות. אני מתכוונת להמשיך ולחפש אחרי נעלמים נוספים".

בעוד הסבתות מחפשות אחרי נכדיהן, האימהות של כיכר מאי - תנועה שהוקמה ב-1977 - מבקשות לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שהועלמו על ידי אנשי הצבא ותומכיהם. מדי יום חמישי, כפי שעשו עוד בימי החונטה על אף האיומים וההטרדות, הן ממשיכות להתייצב בכיכר ולשמר את זכרם של הנעלמים, למרות גילן המופלג. "אנחנו חלושות, אבל כאשר אנחנו מגיעות לכיכר, זה פשוט נעלם", אמרה מנהיגת הארגון הבה דה בונפיני בת ה-86, בריאיון לאתר OZY במאי השנה. היא הבטיחה כי הן ימשיכו להילחם עד היום האחרון "כי מרבית האמת נותרה עלומה".

אף שחילוקי דעות סביב אידיאולוגיה, דרכי פעולה ויעדי המאבק הביאו להקמת ארגונים נוספים שמטרתם לדעת מה עלה בגורלם של הנעלמים והנרצחים, כל הגופים שותפים לרצון להמשיך ולחשוף את כל האמת סביב הימים האפלים של החונטה. מי שבא לעזרתם הוא האפיפיור פרנציסקוס – יליד ארגנטינה בעצמו שעמד בראש מסדר ישועי בזמן הרודנות הצבאית. באפריל השנה הורה פרנציסקוס על פתיחת ארכיוני הוותיקן כדי לחשוף את כל המידע שאספו אנשי הכנסייה באותן שנים הן מהקהילות שאותן הובילו והן מקשריהם עם קציני הצבא.

זווית נוספת במאבק של ארגוני זכויות האדם היא הרצון למצות את הדין עם האחראים לפשעים החמורים של ימי החונטה. אחרי נפילת הרודנות, החלו הליכים משפטיים נגד מאות אנשי צבא, כולל המפקדים הבכירים ביותר, ונגזרו עליהם עונשים ממושכים, אך בשנת 1986 התקבל חוק שעוצר את המשפטים אחרי שהצבא איים לבצע הפיכה חדשה. זאת ועוד: בשנת 1990, העניק הנשיא קרלוס מנם חנינה לבכירים הכלואים כחלק מרצונו להביא לפיוס לאומי.

רק בשנת 2003, תחת שלטונו של הנשיא נסטור קירשנר ולאחר מכן של רעייתו כריסטינה פרננדס דה קירשנר, בוטלו החוקים השנויים במחלוקת והתחדשו החקירות והמשפטים נגד המעורבים במעשי הרצח, העינויים וההיעלמויות הכפויות. לפי נתוני המרכז ללימודים משפטיים וחברתיים, ארגון בלתי ממשלתי להגנה על זכויות אדם, עד אוגוסט 2014 התקיימו 121 משפטים על עברות שבוצעו בזמן החונטה והם הביאו ל-503 הרשעות בפשעים נגד האנושות.

קרלוטו במפגש האיחוד עם הנכד האבוד

תופעה עולמית

היום, ה-30 באוגוסט, מצוין היום הבינלאומי למען קורבנות של היעלמות כפויה. לפי הצהרת האו"ם מדצמבר 1992 בדבר הגנה על כל בני האדם מפני היעלמות כפויה, היעלמות כפויה מתרחשת כאשר "אנשים נעצרים, מעוכבים לחקירה או נחטפים בניגוד לרצונם או שחירותם נשללת מהם על ידי גורמים רשמיים של זרועות שונות או רמות שונות של הממשלה, או על ידי קבוצות מאורגנות או אנשים פרטיים שפועלים בשם ממשלה או בתמיכתה הישירה או העקיפה, בהסכמתה הגלויה או בהסכמתה שבשתיקה, וכאשר יש סירוב לגלות מה עלה בגורלם או מהו מיקומם של אותם אנשים או סירוב להכיר בכך שחירותם נשללה מהם, אשר מציב אנשים כאלה מחוץ להגנת החוק".

עוד קובע האו"ם כי היעלמות כפויה היא פשע נגד האנושות מאחר שהקורבנות מאבדים את זכותם להיות מוכרים כבני אדם בפני החוק וכך נשללות מהם זכויות בסיסיות נוספות - הזכות לחירות ולביטחון, הזכות לא להיות נתונים לעינויים ולטיפול אכזר ובלתי אנושי אחר, הזכות לחיים (אם הקורבנות מאבדים גם את חייהם), הזכות לזהות, הזכות למשפט הוגן, הזכות לריפוי יעיל והזכות לדעת את האמת בנוגע לנסיבות ההיעלמות.

היעלמות בני אדם בארגנטינה היא רק דוגמה אחת של היעלמויות כפויות בהיקף נרחב. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, העלימו המשטר הנאצי בגרמניה והשלטון הקומוניסטי בברית המועצות את מתנגדיהם ואת כל מי שראו בו סיכון לשלטון ולחברה. מאז הפך אמצעי זה לכלי נפוץ של ארגוני טרור ומשטרים רודניים ברחבי העולם, כגון הקמר רוז' בקמבודיה; "המדינה הספרדית" - ספרד תחת שלטונו של הגנרליסימו פרנקו; עיראק בימיו של סדאם חוסיין; בוקו חראם – הארגון האסלאמיסטי הניגרי שחטף בשנים האחרונות מאות נשים וילדות כדי להפוך אותן למחבלות מתאבדות או לשפחות מין עבור הלוחמים (המקרה הזכור ביותר הוא חטיפתן של כ- 270 תלמידות באפריל 2014); וכוחות הביטחון וקרטלי הסמים במקסיקו, שם לפי ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הועלמו יותר מ-26 אלף בני אדם בשנים 2012-2006 במלחמה המדממת שפוקדת את המדינה (בספטמבר שעבר נחטפו 43 סטודנטים בעיר איגואלה שבדרום מקסיקו ולאחר מכן נרצחו וגופותיהם נשרפו, והחקירה העלתה כי האחראים היו חברי קרטל מקומי ששיתפו פעולה עם ראש העיר ורעייתו ועם אנשי המשטרה המקומיים).

הפגנה למען הבנות שנחטפו בניגריה

הזירה הבולטת ביותר כיום שבה מתרחשות היעלמויות כפויות היא סוריה. על פי סדרה של דוחות שפרסמה ועדת החקירה העצמאית מטעם מועצת זכויות האדם של האו"ם מאז נובמבר 2011, המשטר הסורי אחראי להעלמתם של פעילי זכויות אדם ומתנגדי משטר, של אנשים שנחשדו כמורדים ובני משפחותיהם ושל נערים וגברים בגילים 60-15 כדי למנוע את הצטרפותם לשורות ארגוני המורדים. גם ארגוני המורדים הואשמו בדוחות אלה בהעלמות בני אדם, ובייחוד ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) שאחראי לחטיפתם של תומכי השלטון ושל בני דתות וקהילות אחרות שנחשבים בעיניו לכופרים, בעיקר נוצרים ושיעים, גם בשטחים בעיראק השכנה הנמצאים תחת שליטתו.

סמאר סאלח בת ה-25 נחטפה עם ארוסה, העיתונאי מוחמד אל-עומור, על ידי חמושי המדינה האסלאמית במחוז חאלב בנובמבר 2013. אחותה מייסה, שבעצמה הוחזקה בכלא של המשטר במשך חצי שנה אחרי שנחטפה מבית קפה בדמשק, סיפרה על חוסר האונים שגורמת אי הוודאות בנוגע לגורלם של השניים. "אנחנו מתפללים שמישהו יוכל רק לומר לנו משהו לגביהם, אם הם חיים או מתים", אמרה לבי-בי-סי בנובמבר 2014. "אפילו אם סמאר מתה, לפחות תנו לנו את הגופה שלה, תנו לנו לדעת. תגידו לנו כדי שנוכל לנוח".

אריאל דוליצקי, פרופ' למשפט מאוניברסיטת טקסס ויו"ר ועדת האו"ם להיעלמויות כפויות, ציין באוגוסט 2014 כי זוהו מקרים של היעלמויות ב-89 מדינות ברחבי העולם, כולל מקרים של החזקת חשודים בטרור במתקנים חשאיים של הביון האמריקאי כחלק מהמלחמה בטרור אחרי פיגועי ההתאבדות שהתרחשו ב-11 בספטמבר 2001. "אנחנו רואים את זה בכל מקום", אמר בריאיון לאתר IBTimes הבריטי. "זו תופעה עולמית".

דוליצקי ועמיתו לראשות הוועדה עמנואל דקו הבהירו כי המדינות שבהן תועדו מקרים של היעלמויות כפויות חייבות להפסיק את התופעה, לאתר את כל הנעדרים, לפצות אותם ולהעניש את האחראים. "כל זה דורש תגובה מוסדית מוצקה ומלאת מחויבות, בעוד בדרך כלל זה נותר כיוזמה של משפחות הנעלמים או השותפים שלהם", אמרו השניים לחברי העצרת הכללית של האו"ם בנובמבר 2014. "זמן ההבטחות עבר, כעת הגיע הזמן לפעול. ההכרה בבעיה ובהיקף שלה היא הצעד הראשון והחיוני לקראת פיתוח צעדים יעילים ומקיפים לצורך הכחדתה של התופעה".

הכתבה פורסמה גם בגיליון אוגוסט של מגזין "מסע אחר"

להאכיל את העולם: על יריד האקספו במילאנו

תערוכת "אקספו" העולמית שנפתחה החודש באיטליה מוקדשת לקשר שבין מזון לקיימות, ומטרתה למצוא פתרונות שיאפשרו חלוקה שוויונית של מזון בעולם. אחד הנושאים שיידונו בה הוא מציאת דרכים לסייע לתושבים באזורים הצחיחים של העולם, אשר מהווים 41 אחוז מכלל שטחו של כדור הארץ , להתמודד עם המחסור הגובר במים. גם ישראל זוכה למקום של כבוד

באזור התעשייה שמדרום לדוחה, בירת קטאר, בצלו של מפעל אמוניה, שוכן נווה מדבר קטן וירוק שממנו צפויה לצאת בשורה לא רק לאמירות הקטנה שבמפרץ הפרסי, אלא גם למדינות מדבריות נוספות ברחבי העולם. על פני שטח של כעשרת אלפים מטר רבוע ובעלות של 7.5 מיליון דולר, חברת פרויקט יער הסהרה (The Sahara Forest Project) מנורבגיה מפעילה מאז דצמבר 2012 מתחם ניסיוני שבו מגדלים ירקות ותבואה תוך כדי ניצול מרבי של אנרגיית השמש ומי ים מלוחים, שני מרכיבים שנמצאים בשפע במדינה החמה.

קולטני שמש מפעילים משאבות שמביאות מי מלח לתוך לוחות אידוי מקרטון דמויי כוורת, אשר בתורם הופכים את האוויר המדברי החם לאוויר קריר ולח יותר שמאפשר לגידולים לצמוח, הן בתוך חממות והן בשטחי גידול חיצוניים. נוסף לכך, את מי הים אפשר להתפיל למים המתאימים לחקלאות ולשתייה, בעוד שאריות המלח מהמים שאודו מגיעות לבריכות גדולות ויכולות לשמש להפקת גבס, מלח שולחן וסידן פחמתי שמהווה מרכיב במלט ובבטון. במתחם פועלות גם בריכות שמוזנות במי ים; בבריכות אלה גדלות אצות שאפשר להפיק מהן דלקים ביולוגיים - שיספקו עוד אנרגיה לפרויקט - או לנצלן כמזון לבעלי חיים ולדגים.

"הגישה שלנו מבוססת על תשתית של מי מלח", הסביר מנכ"ל פרויקט יער הסהרה, הביולוג הנורבגי יואכים האוגה, למגזין "הנדסה וטכנולוגיה" ביוני 2014. "אנחנו משלבים את הטכנולוגיות כך שהעודפים ממערכת אחת משמשים כמשאב למערכת אחרת". התוצאות הראו כי הפרויקט – שבו גדלים כ-20 זנים שונים של ירקות, תבואה וצמחים – מספק פוטנציאל ממשי. בשנה הראשונה לעבודתו, הפיק המתחם 75 קילוגרם של ירקות למטר רבוע בשלושה יבולים בלבד, כמות זהה לתפוקה של חווה מסחרית באירופה. מבחינת קטאר, שמייבאת כיום כ-90 אחוז מהמזון שלה ממדינות אחרות, מדובר בתקווה ממשית לצמצום התלות במקורות זרים.

ואולם, אנשי פרויקט יער הסהרה אינם מתכוונים לעצור בקטאר. בימים אלה נבנה מתחם גדול יותר ליד העיר עקבה שבירדן, שיתפרש על פני שטח של 200 אלף מטר רבוע ויתבסס על מים מלוחים מהים האדום. לפי האוגה, תקוות החברה היא להגיע בעתיד גם לאזורים צחיחים אחרים ברחבי העולם כמו מדבר אטקמה (Atacama) בצפון צ'ילה או שקע קטארה (Qattara Depression) בצפון מערב מצרים.

"באמצעות שילוב של טכנולוגיות כאלה, אנחנו יכולים להתמודד עם כמה בעיות גדולות: ליצור מזון ללא פליטת פחמן (כלומר ללא זיהום סביבתי) בכמה מהאזורים הדלים ביותר במים בכדור הארץ, להפיק אנרגיה מתחדשת בשפע, להפוך מדבריות לפוריים ולספק מזון ומחיה למספר גדול של אנשים באזורים של העולם שבהחלט הולכים לסבול משינויי האקלים בעשורים הבאים", ציין מייקל פאולין, אדריכל בריטי שמתמחה בעיצוב בר קיימא ומי שהיה בין מקימי הפרויקט בקטאר, בריאיון לרשת CNN בנובמבר 2012.

דבריו של פאולין מתבססים על הערכות של מדענים מהשנים האחרונות, ולפיהן ההתחממות העולמית צפויה להוביל לגידול בשטח האזורים המדבריים ברחבי העולם. התפשטות האזורים הצחיחים אינה ההשפעה היחידה של ההתחממות העולמית. הדוח החמישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים שפורסם במרס 2014 הזהיר כי "שינויי האקלים צפויים לערער את הביטחון התזונתי" וכי "ללא התאמה לשינויי האקלים, צפויה השפעה שלילית על התפוקה של חיטה, אורז ותירס באזורים טרופיים ומתונים עקב העלייה בטמפרטורות". עוד ציין הדוח כי "השינוי האקלימי צפוי לצמצם את המים המתחדשים על פני הקרקע ובמקורות מים תת-קרקעיים במרבית האזורים הסובטרופיים היבשים ולהגביר את התחרות על המים".

הפרויקט בקטאר. מתוך אתר "פרויקט יער הסהרה"

חלוקת מזון שוויונית

הסכנה המאיימת על אספקת המזון השוטפת ברחבי העולם היא שעומדת בבסיס התערוכה הבינלאומית "אקספו 2015", שנפתחה במילאנו ב-1 במאי ותימשך עד 31 באוקטובר. 145 מדינות, שלושה ארגונים בינלאומיים ו-13 ארגונים לא ממשלתיים לוקחים חלק בתערוכה.

האקספו מתקיימת בכל חמש שנים במדינה אחרת. היריד הראשון נערך בקריסטל פאלאס שבלונדון בשנת 1851 ועמד בסימן המהפכה התעשייתית, ומאז נערכו עשרות ירידים דומים ברחבי העולם, אשר לא רק סיפקו זירה לחדשנות ולדיון על סוגיות שנוגעות לכלל האנושות, אלא גם הותירו את רישומם על הערים המארחות - מגדל אייפל שנבנה לרגל האקספו בפריז ב-1889, מבנה האטומיום דמוי גביש הברזל שהוקם בבריסל ב-1958 או מגדל "מחט החלל" שנבנה עבור האקספו בסיאטל ב-1962.

התערוכה הנוכחית עומדת בסימן "להאכיל את העולם, אנרגיה לחיים", ונועדה, לדברי המארגנים, לאפשר לכל המשתתפים לעבוד יחד כדי למצוא פתרונות שיאפשרו חלוקה שוויונית של מזון, בעולם שבו 870 מיליון איש סובלים מתת-תזונה מחד גיסא, וקרוב ל-2.8 מיליון בני אדם מתים ממחלות הקשורות להשמנת יתר ולעודף משקל מאידך גיסא (הנתונים מתייחסים לשנים 2012-2010). המטרה היא לקדם שיטות חדשניות לייצור מזון, בין השאר באמצעות שימוש באנרגיה מתחדשת, ולמצוא דרכים לשימור מקורות המים שכה חיוניים לבני האדם.

אחד הנושאים המרכזיים שבו ידונו משתתפי האקספו הוא מציאת דרכים לסייע לתושבים באזורים הצחיחים של העולם, אשר מהווים 41 אחוז מכלל שטחו של כדור הארץ, להתמודד עם המחסור ההולך וגובר במים לנוכח ההתחממות הגלובלית. "תהליכי הבצורת הטבעיים, שמתרחשים שוב ושוב ושאולי נגרמים עקב שינויי האקלים העולמיים - שקשה לאמוד, עשויים להוביל להצטמצמות הקרקע ובשל כך לסכן את התושבים באזורים אלה וסביבם, או למנוע שימוש עתידי בקרקע", מציינים המארגנים. "חיוני לסייע לקהילות המקומיות להתמודד עם המצב הזה ולהתאים את עצמן אליו בלי להחמיר אותו".

מתחם האקספו. מתוך עמוד הטוויטר של התערוכה

הקו הירוק של אפריקה

מתחם מיוחד בתערוכה, אשר מתפרש על פני 4,000 מטר רבוע ומעוצב בסגנון של סופת חול ונווה מדבר, מוקדש לחקלאות ולתזונה באזורים צחיחים ומציג בפני המבקרים את האתגרים שניצבים בפני החקלאים והתושבים במדבריות.

אחד הפתרונות הבולטים שזוכה לאזכור הוא פרויקט הקיר הירוק הגדול באפריקה. במסגרת פרויקט זה, תוקם לאורך 11 מדינות - מסנגל במערב ועד ג'יבוטי במזרח - רצועת צמחייה (עם יותר ממיליון וחצי עצים ושיחים) ברוחב  של כ-15 קילומטר ובאורך של כ-7,700 קילומטר, במטרה לעצור את ההתפשטות של מדבר סהרה לכיוון דרום ולשקם מרחבי מחיה של בעלי חיים, ומקורות אנרגיה ולאפשר תפוקה חקלאית מחודשת.

המבקרים בביתן של סנגל יכולים להתרשם מפרויקט עץ השיטה, שהחל באופן מקומי וכעת מהווה חלק מיוזמת החומה הירוקה; פרויקט זה מופעל על ידי ממשלת סנגל וסוכנות החקלאות של האו"ם (FAO) מאז 2004, ובמסגרתו נשתלים עצי שיטה שגם עוצרים את תהליך המדבור וגם משמשים להפקת גומי ערבי, שנחשב לחומר גלם מבוקש בתעשיית המזון.

"לעצי השיטה יתרונות רבים: הם מזינים את האדמה באמצעות קליטת חנקן שמחדש את הפוריות, מספקים מחסה ליבולים וגם טובים לכלכלה – כי הם משמשים להפקת גומי ערבי, שיש לו שוק בינלאומי", הסבירה נורה ברהמוני מסוכנות המזון של האו"ם בכתבה שפורסמה באתר הסוכנות ביוני 2011. "עץ השיטה הוא גם מקור למספוא למקנה ולמזון לקהילות המקומיות".

בביתן של אנגולה. צילום מהטוויטר של האקספו

הזווית הישראלית

מי שמבקשת לספק פתרונות פורצי דרך לבעיות החקלאות המדברית היא ישראל, שמאז הקמתה הגשימה את חזונו של בן גוריון והפריחה את הנגב, ובכך הפכה לדוגמה ברחבי העולם למדינה בעלת אקלים מדברי שהצליחה לפתח חקלאות משגשגת.

אחד הפתרונות הבולטים הוא שיטת הטפטפות, אשר פותחה בשנות ה-60 על ידי המהנדס שמחה בלאס ואפשרה להזרים מים בחלוקה שווה וממוקדת לכל הגידולים תוך כדי שימוש חסכוני במים. הרעיון החדשני, שאותו הוביל בלאס עם חברת נטפים מקיבוץ חצרים שבנגב, משמש כיום חקלאים בעשרות מדינות ברחבי העולם.

בשיחה שקיימתי עם אלעזר כהן, נציב ישראל לאקספו (הנציג הרשמי של ישראל מול רשויות התערוכה ומי שמתאם את הפעילות הישראלית ביריד), ערב פתיחת התערוכה, הוא סיפר כי המטרה של הביתן הישראלי, שאינו חלק מהמתחם שעוסק בחקלאות ובתזונה באזורים צחיחים, היא "להציג את רוח החדשנות וההתחדשות של ישראל בכלל ובנושאים של האקספו בפרט".

כהן הסביר כי "ישראל, כמי שהתמודדה עם אתגרים של ייצור מזון תוך מחסור תמידי במים ובקרקע, פיתחה טכנולוגיות שאליהן העולם מבקש עדיין להגיע" וכי "בעוד העולם מנסה ליישם את הסיסמה 'לייצר יותר עם מעט', אנחנו כבר שם".

בחזית הביתן ניצב מיזם חקלאי חסר תקדים  - שדה נטוי אמיתי, שעליו גדלים חיטה, תירס ואורז. "השדה הנטוי הוא חשיבה פורצת דרך. רצינו לייצר משהו שיתפוס את העין גם כשיש חזית של 20 מטר בלבד שפונה לכיוון השביל, ולכן בחרנו בשדה הנטוי. גם אם חסרים לך משאבים, אתה לוקח את הקרקע, מרים אותה ומגדל עליה וככה הכפלת את השטח", הסביר כהן. בקצה השדה ניצבים שני מסכי לד ענקיים בגודל 220 מטר רבוע, שלדברי כהן נועדו להראות את השילוב שמייצגת ישראל בין חקלאות מסורתית לטכנולוגיה הייטקית מתקדמת.

השדה הנטוי בביתן הישראלי. מתוך הטוויטר של האקספו

בתוך הביתן יכולים המבקרים לסייר בשלושה אולמות, שכל אחד מהם מביא סיפור אחר: האולם הראשון מציג את סיפורה של ישראל הנוכחית על מגוון תושביה, נופיה ואקלימיה; האולם השני מספר על ארבעה דורות של משפחה חקלאית ישראלית, שעסקה בענף עוד לפני קום המדינה, וממחיש כיצד כל אחד מהדורות התמודד עם האתגרים ומצא פתרונות שקידמו את הענף ואת המדינה; והאולם השלישי מראה כיצד ההמצאות הישראליות בתחום החקלאות מופצות בכל העולם.

כהן ציין גם כי בכל שבוע ייערכו שני אירועים המכוונים לקהלים ספציפיים, מחקלאים וחוקרים ועד אנשי עסקים ותעשיינים. הוא מדגיש כי הפעילות הישראלית אינה עוצרת רק בגבולות התערוכה וכי ברחבי המחוז של מילאנו פועלות חמש חוות טכנולוגיות ענקיות, שמציגות חידושים ישראליים בהשקיה, בפיתוח זרעים, בטיהור מים ובדשנים מתקדמים. לדבריו, הכוונה היא להביא לשם משלחות מכל העולם כדי שיתרשמו בשטח מהיוזמות הישראליות.

כהן סיפר בהתלהבות שאף שהתערוכה טרם נפתחה (נכון לזמן הריאיון עמו), התגובות לביתן מרשימות וכלי תקשורת רבים כבר מתייחסים לחדשנות הישראלית. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ריאיון עם מנכ"ל אקספו, שנערך במרס האחרון במהדורת החדשות המובילה באיטליה ושלכל אורכו הוצגה ברקע ההדמיה של הביתן הישראלי.

"המיקום שלנו הוא ליד הביתן האיטלקי, במפגש הצירים המרכזי של התערוכה, ולכן כל המבקרים יגיעו לאזור ולא יוכלו יתעלם מהשדה הנטוי וממסכי הענק, גם אם הם לא ייכנסו לביתן", אמר כהן. "המארגנים מצפים ל-20 מיליון מבקרים. אם אצלנו יבקרו מיליון וחצי, זו תהיה הצלחה".

כאשר אתה מסתכל על כלל הפעילות באקספו, לא רק על הביתן הישראלי, האם אתה חושב שהתערוכה תקדם את היעד שלה – השגת ביטחון תזונתי, כלומר מציאת דרכים להאכיל את כל תושבי כדור הארץ?

"אני לא חושב שתערוכה אחת תעשה שינוי, אבל היא כן תהווה נדבך. המודעות של מקבלי ההחלטות ושל הציבור בכלל לכל הנושא של ייצור מזון תוך כדי שימור של מקורות המזון צפויה לגדול וזו מטרה בפני עצמה".

הכתבה מתפרסמת גם בגיליון מאי של "מסע אחר"

זיכרון במחלוקת: מאה שנה לרצח העם הארמני

היום, 24 באפריל, מציינים בארמניה ובמקומות נוספים בעולם מאה שנה לתחילתו של אחד האירועים השנויים ביותר במחלוקת במאה ה-20 - רציחתם של כמיליון וחצי ארמנים באימפריה העות'מאנית בשיאה של מלחמת העולם הראשונה. מהם שורשיו של הפשע ההיסטורי, מה מקומו בתולדות האנושות ומה חלקה של הטראומה בחלקם של הארמנים כיום במולדתם ובגולה?

מאז שנחנכה במאי 1991, הייתה כנסיית הזיכרון לרצח העם הארמני בשכונת א-רשידייה בעיר דיר א-זור (Deir ez-Zor) שבמזרח סוריה מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפים מבני הקהילה הארמנית במדינה. אלה הגיעו מדי שנה ב-24 באפריל, כדי להתייחד עם זכרם של מיליון וחצי הנרצחים ברצח העם ב-1915, ששרידיהם של רבים מהם היו טמונים בכנסייה.

לא בכדי הוקם מתחם כנסיית "הקדושים המעונים הארמנים", שכלל גם אנדרטה ומוזיאון, בדיר א-זור. העיר הייתה נקודת הסיום של מצעדי המוות של הפליטים הארמנים שגורשו מאדמותיהם על ידי התורכים העות'מאנים, ושם, במדבר הסורי, נרצחו לפי ההערכות מאות אלפי בני אדם.

"לעתים קרובות, היסטוריונים ועיתונאים משווים את דיר א-זור לאושוויץ ואומרים כי 'דיר א-זור היא אושוויץ של הארמנים'", אמר נשיא ארמניה, סרז' סרקזיאן, במהלך בביקור בכנסיית הזיכרון במרס 2010. "אני חושב שהכרונולוגיה מאלצת אותנו להציג את העובדות בדרך הפוכה: אושוויץ היא דיר א-זור של היהודים. רק דור מאוחר יותר, הייתה האנושות עדה לדיר א-זור של היהודים".

ב-21 בספטמבר 2014, בדיוק ביום עצמאותה של ארמניה, הוחרבה הכנסייה על ידי חמושי ארגון הטרור המדינה האסלאמית (דאע"ש). "ברבריות כזו היא פשע חסר מצפון שאינו קשור באופן כלשהו לדת כלשהי", אמר נשיא ארמניה בנאומו בפני העצרת הכללית של האו"ם ימים אחדים לאחר מכן. "על הידיים שהיו מאחורי פיגוע הטרור הזה לדעת שדיר א-זור, המקום הקדוש של קורבנות רצח העם הארמני, אשר מציין את הזיכרון של הקדושים שלנו ומסמל את המאבק של עמנו למען צדק, אינה יכולה להיעלם מהזיכרון של עמנו", הוסיף אראם הראשון, ראש הקתוליקוס הארמני של הבית הגדול של קיליקיה (שבתחום השיפוט שלו הוא לבנון, סוריה, קפריסין, איראן, המפרץ הפרסי, ארצות הברית, קנדה וונצואלה).

ארמנים מגורשים מבתיהם. צילום: ויקיפדיה

המסע למדבר הסורי 

ב-24 באפריל יציינו בני הקהילה הארמנית במולדתם וברחבי העולם את יובל המאה לאחד מפשעי המלחמה המפורסמים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות האנושות. על אף שנרצחו ארמנים עוד קודם לכן, מועד זה נבחר לציון רצח העם הארמני, משום שבאותו יום בשנת 1915, עצרו השלטונות התורכיים מאות אינטלקטואלים, פוליטיקאים, סופרים, עיתונאים ובעלי מקצועות חופשיים ארמנים בקונסטנטינופול (כיום איסטנבול). העצירים רוכזו במחנות מעצר ליד אנקרה, שם רובם נרצחו. לאחר מכן התרחשו עוד כמה גלי גירוש ומעצר ומספר המגורשים האמיר לכ-2,300 איש. מעטים מהם שרדו.

זו היתה רק ההתחלה. לפי עדי ראייה, ניצולים, צילומים ומסמכים ארכיוניים מארצות הברית, מבריטניה ומגרמניה – אשר הוזכרו גם בדוח של ועדת או"ם ב-1985 – בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נרצחו על ידי השלטון העות'מאני בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנים 1916-1915 (לפי הגרסה הארמנית, מעשי ההרג נמשכו עד הקמתה של הרפובליקה התורכית ב-1923). ההשמדה נעשתה בעיקר באמצעות רצח המוני של ארמנים מכל שכבות האוכלוסייה; גירוש של הארמנים מבתיהם בששת המחוזות של רמת אנטוליה, כפי שהיו באותם ימים - ארזורום (Erzurum), סיוואס (Sivas), דיארבקיר (Diyarbakır), ביטליס (Bitlis), ואן (Van) והרפוט (Harput, כיום אלזיג) – שנמצאים מערבית לארמניה של היום, מאזור קיליקיה שלחוף הים התיכון ומקונסטנטינופול; ושליחתם לצעוד בשיירות לעומק המדבר הסורי.

רבים מהארמנים שצעדו בשיירות אלה מתו מרעב וממחלות או כתוצאה מהתעללות מצד תושבים שהתגוררו לאורך נתיבי הגירוש, בעיקר כורדים, אשר ניצלו את היותם של המגורשים חסרי הגנה. היו ארמנים שהצליחו לשרוד אחרי שנמלטו למדינות אחרות, קיבלו את ההצעה להתאסלם או התחבאו בבתי שכניהם, שסיכנו בכך את חייהם.

הסיבה העיקרית לרצח העם הארמני הייתה הרצון לדכא את שאיפותיו הלאומיות. אף שהארמנים, בדומה ליהודים, זכו במשך שנים ליחס סובלני מצד השלטון העות'מאני ויכלו לשמר את אורח חייהם הדתי והתרבותי, החלה במחצית השנייה התעוררות ארמנית לאומית בעידוד של גורמים ארמניים ברוסיה. בתגובה החלו כוחותיו של הסולטאן לטבוח באלפים מבני הקהילה הארמנית הנוצרית. מעשי ההרג קיבלו גם היבט דתי כאשר הארמנים הנוצרים נפלו קורבן להתקפות מצד הכורדים המוסלמים. גם תחת שלטון "התורכים הצעירים", שהדיחו את הסולטאן ב-1908, נמשכו רדיפות הארמנים - שנתפסו על ידי השלטון החדש כמכשול ליישום רעיון הפאן-תורכיות שכלל התפשטות לעבר מרכז אסיה.

מלחמת העולם הראשונה, שפרצה ב-1914 ושבה עמדה האימפריה העות'מאנית השוקעת לצד הקיסרות הגרמנית, העלתה חשש בקרב ההנהגה התורכית כי הארמנים יהוו גיס חמישי ויסייעו למדינות ההסכמה, ובמיוחד לרוסים, בהשתלטות על שטחים ברחבי האימפריה. זאת אף על פי שמנהיגי הארמנים הביעו את נאמנותם לעות'מאנים. התבוסות שספג הצבא התורכי בפתח המלחמה סיפקו לשלטון העות'מאני את התירוץ להתחיל את טיהור האזורים הארמניים (בה בעת בוצעו מעשי טבח גם בקהילה היוונית ובקהילה האשורית).

פרופ' יאיר אורון מהמחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת שבאוניברסיטה הפתוחה, שנחשב לאבי חקר רצח העם בארץ, מבהיר לי כי אין לו שום ספק שאכן מדובר ברצח עם וכי גם המשפטן היהודי רפאל למקין, שהיגר מאירופה לארצות הברית ואיבד את כל משפחתו בשואה, התייחס למקרה הארמני בעת שטבע את המושג "רצח עם" (Genocide) לראשונה בשנת 1944. "אמנת האו"ם מ-1948 קובעת כי 'רצח עם' הוא הכוונה להשמיד באופן מלא או חלקי קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא", הסביר. "חד-משמעית מדובר ברצח עם. התורכים רצו להשמיד את הארמנים כמו שהנאצים רצו להשמיד את היהודים".

הכנסייה ההרוסה בדיר א-זור. צילום מתוך יוטיוב

כיצד זוכרים 

בעיני הארמנים, במולדתם ובגולה, רצח העם הוא חלק מהזהות הלאומית הקולקטיבית שלהם. ריצ'רד הובאניסיאן, פרופ' אמריטוס מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת לוס אנג'לס שחיבר ספרים ומאמרים רבים על נושא רצח העם, סיפר בריאיון שהעניק לי כי הארמנים הקפידו תמיד לאזכר את רצח העם, גם כשהתנאים לא אפשרו זאת – למשל בימי ברית המועצות, לפני שארמניה זכתה בעצמאות (ב-1990). "הסובייטים לא רצו לאומנות ארמנית ודיכאו אותה, אבל ביובל ה-50 התקיימו עצרות בלתי חוקיות רבות ומאות אלפים יצאו לרחובות ולא הסתירו את כעסם", אומר הובאניסיאן, בעצמו צאצא לניצולי רצח העם.

עם זאת, הובאניסיאן מודה כי רק בשנים האחרונות החלו הרשויות הארמניות ללמד את רצח העם בבתי הספר. "תחת השלטון הסובייטי זה לא היה חלק מתוכנית הלימודים והוראת רצח העם צריכה עדיין להתפתח", הוא אומר. "ואולם, מדובר באתגר כי צריך להבין כיצד אפשר ללמד ילדים קטנים על כך מבלי לגרום לטראומה, כדי שלא יחיו בפחד מתמיד".

גם אורון, שמעביר כיום קורס על רצח עם באוניברסיטה בירוואן (Yerevan), מציין כי המורשת של רצח העם היא חלק מההוויה של הארמנים בארצם ובתפוצות. "מדובר בדור רביעי וחמישי מאז רצח העם והסטודנטים כבר אינם מכירים ניצולים בחיים, אבל זה נוכח בהוויה שלהם ואין זה מרפה מהם", הוא אומר. "הצעירים בגולה מדברים ארמנית ובוחרים להיות ארמנים והם נאבקים למען ההכרה במדינה שלהם בעולם. זוהי טראומה שאינה מרפה מהם".

הזיכרון בא לידי ביטוי בדרכים שונות. מדי שנה מלווים טקסים רשמיים, קונצרטים, כנסים ועצרות פוליטיות את יום הזיכרון, החל כאמור ב-24 באפריל. לנוכח התאריך ההיסטורי של יובל המאה, האירועים הנוכחיים משתרעים על פני כל השנה ונערכים גם במדינות רבות ברחבי העולם. כך למשל, בחודש מרס נערך בירושלים קונצרט תחת הכותרת "איתך ארמניה" כחלק מסדרת קונצרטים דומים בערים מרכזיות בעולם. באותו חודש התקיים פסטיבל רד זון השנתי לחופש הביטוי באוסלו בסימן רצח העם, ובנובמבר צפוי לצאת לאקרנים סרט הוליוודי חדש בשם "מחרוזת האבן של פומגרנאטה", אשר מביא את רצח העם דרך סיפורה של שרשרת ארמנית עתיקה.

נוסף לכך, אתרי זיכרון חדשים ייחנכו בכמה ערים בעולם, בהן לאס וגאס ואתונה, ויצטרפו ליותר מ-130 אנדרטאות ואתרי זיכרון שכבר הוקמו לזכר קורבנות רצח העם ברחבי העולם. החשוב ביותר שבהם הוא המתחם להנצחת רצח העם הארמני, ששוכן על גבעה מעל בירת ארמניה, ירוואן. המתחם כולל מוזיאון-מכון מחקר (Armenian Genocide Museum-Institute), אשר מציג תערוכות על רצח העם, עדויות מוקלטות וכתובות של ניצולים ומסמכים שמתארים את האירוע ההיסטורי. כמו יד ושם בישראל, גם המוזיאון הארמני הוא בבחינת אתר חובה לכל מנהיג זר שמבקר במדינה.

על אף המודעות הבינלאומית הגבוהה לרצח העם הארמני, במיוחד השנה, עדיין מדובר בנושא רגיש מאוד מבחינה פוליטית בשל עמדתה של תורכיה. מאז הקמתה של הרפובליקה התורכית על חורבותיה של האימפריה העות'מאנית, השלטון התורכי מכחיש באופן גורף כל תוכנית לרצח מתוכנן של העם הארמני. על פי העמדה הרשמית של התורכים קרוב ל-300 אלף ארמנים אכן מתו, אך הם נהרגו במסגרת הלחימה שהשתוללה באותן שנים.

תחת הנהגתו של רג'פ טאיפ ארדואן, נראה היה כי המגמה מתחילה להשתנות. בשנת 2009 חתמו תורכיה וארמניה על פרוטוקולים שבהם סוכם על פתיחה מחודשת של הגבול ועל תחילתו של סחר בין המדינות, אך ההסכמים לא עסקו בסוגיה של רצח העם. ביום הזיכרון לרצח העם בשנה שעברה, הביע ארדואן תנחומים על מותם של הארמנים ועל גירושם, אם כי נמנע מלהתנצל רשמית על רצח העם או להודות כי האירועים היו מתוכננים. "התקריות של מלחמת העולם הראשונה הן הכאב המשותף שלנו", אמר ארדואן, ראש הממשלה דאז ומי שהפך באוגוסט 2014 לנשיא תורכיה. "מיליוני בני אדם מכל הדתות והקהילות האתניות איבדו את חייהם במלחמת העולם הראשונה. אירועים בעלי השלכות בלתי אנושיות – כמו יישוב מחדש – במהלך מלחמת העולם אינם צריכים למנוע מתורכים ומארמנים לגבש עמדות של רחמים והומניות אלה כלפי אלה".

אנדרטת הזיכרון בירוואן. צילום מתוך אתר המוזיאון

מכחישי שואה?

פרופ' הובאניסיאן מבהיר כי מעמדה הבינלאומי של תורכיה הוא שגורם לכך שרק מיעוט מדינות – פחות מ-30 – הכירו רשמית ברצח העם הארמני עד כה, לעומת השואה היהודית שזוכה להכרה בינלאומית נרחבת. "לארמנים יש מעמד פוליטי נחות לעומת התורכים. קל יותר למעצמות לשמור על היחסים עם תורכיה, אפילו אם הן עושות משהו בהקשר של אזכור רצח העם", הוא אומר. "השואה מוכרת יותר כי ישראל והקהילות היהודיות עושות יותר למען הזיכרון ויש להן יותר כוח פוליטי לעומת הארמנים. אני בספק אם היו מכירים בשואה אם גרמניה הייתה מכחישה אותה ואם מדינת ישראל לא הייתה קיימת".

פרופ' אורון מסכים כי מצב זה, ובו מדינות ספורות מכירות ברצח העם הארמני, הוא "עגום מאוד". "העולם ציני. ארמניה אינה שווה בשוק העולמי, בעוד תורכיה שווה מהרבה בחינות", אומר אורון ומדגיש כי "רצח עם מוכחש מכין את הקרקע לרצח עם חדש. אפשר לראות איך בסוריה לא עושים כלום אחרי ארבע שנים עם 300 אלף הרוגים ובדארפור שבסודן ההרג נמשך מאז 2003. והעולם חי עם זה בשלום".

עיקר ביקורתו של אורון מופנית לעבר מדינת ישראל, אשר לדבריו, על אף השואה, לא רק שאינה מוכנה להכיר בקיומו של רצח העם הארמני אלא גם מכחישה אותו ואף לוחצת לטענתו על מדינות אחרות שלא להכיר ברצח העם. אורון אף ציין ציטוט שמיוחס לשמעון פרס, בעת שהיה שר החוץ ב-2001, ובו אמר לכאורה לעיתון טורקיש דיילי ניוז כי "אנו דוחים ניסיונות ליצור דמיון בין השואה לבין ההאשמות הארמניות. לא התרחש דבר הדומה לשואה. הארמנים עברו טרגדיה אך לא ג'נוסייד".

"זהו חילול זכר קורבנות השואה. אנחנו דה פקטו מצדדים בעמדה התורכית וזה דבר פסול מבחינה מוסרית. זה גורם לנו נזק וזה עלול להגיע בהמשך גם לשואה", אומר אורון בכעס. הוא מציין כי מבחינת הארמנים סוגיית ההכחשה של רצח העם היא אובססיה יומיומית וכי ארמנים רבים מדגישים בפניו שההכחשה של ישראל היא "פצע מדמם פתוח" מאחר שבראייתם, ישראל – בשל השואה – הייתה אמור להיות הראשונה שמכירה במה שעבר עליהם.

מאה שנה אחרי רצח העם, אין עוד ניצולים חיים שעדיין נושאים על גופם את הצלקות ויכולים להביא את סיפורם באופן בלתי אמצעי. פרופ' הובאניסיאן מודה כי מדובר באתגר של שימור הזיכרון, בייחוד בקרב הגולים שנמצאים כבר חמישה דורות מחוץ למולדתם. ואולם, הוא מאמין שמורשת הזיכרון של רצח העם תישאר ואף תמשיך לשגשג."כשאני למדתי, היו אולי שני ספרים על רצח העם וכיום יש מאות ספרים בנושא. יש יותר ויותר חוקרים בתחום ויש מודעות ציבורית גדולה יותר לסוגיה לעומת המצב לפני 30 ו-40 שנה".

עם זאת, הובאניסיאן מציין כי הפיכתו של רצח העם הארמני לנושא מוכר ברמה הבינלאומית תלויה "ביכולת של החוקרים ושל הקהילה הארמנית להפוך את הניסיון שלהם לכזה שאינו ייחודי רק לארמנים אלא לכל העולם". "אם השואה מוכרת בעולם זה מפני שזו היסטוריה של העולם ולא רק של היהודים, ולכן רצח העם הארמני צריך להיות מוצג כחלק ממלחמת העולם הראשונה", הוא גורס. "רצח העם הוא חלק מההיסטוריה העולמית ויש לשלב אותו בלימודים של ההיסטוריה האנושית".

פרופ' אורון מודה כי יש פעמים שבן הוא חש שיהיה שינוי ביחס הבינלאומי לרצח העם הארמני, אך לא פעם הוא גם חש את ההפך. המפתח לשינוי, לדעתו, טמון בשינוי ביחסה של ישראל. "אם ישראל תכיר ברצח העם הארמני, גם ארצות הברית תכיר בו ואז כל העולם יכיר בו. כרגע אנחנו מכחישים אותו ובכך אנחנו בעצם עוזרים לתורכים", הוא מסכם בצער.

הכתבה פורסמה לראשונה בגיליון אפריל של מגזין מסע אחר

אדריכל המלחמה הקרה: מי אתה וויליאם בראודר?

בדפי ההיסטוריה של המשבר הבינלאומי בין רוסיה לבין ארצות הברית, יישמר מקום של כבוד לוויליאם בראודר - איש עסקים לונדוני שהיה אחד ממקורביו של הנשיא פוטין עד לפני עשור, וכעת הוא אחד מיריביו המרים ביותר ומבוקש על ידי הרשויות במוסקבה. ניסיון לפצח את דמותו של האיש השנוי במחלוקת שהצליח לשכנע את הבית הלבן לאשר את החוק התקיף ביותר נגד רוסיה

אחת המטרות המוצהרות של מדיניות החוץ של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, עם כניסתו לתפקיד הייתה לפתוח דף חדש ביחסים עם רוסיה אחרי העוינות ההדדית בתקופתו של הנשיא הקודם, ג'ורג' בוש. אולם אירועי ששת החודשים האחרונים באוקראינה שינו לחלוטין את התמונה ושתי המדינות שוב עומדות זו מול זו במה שנראה כמו "מלחמה קרה" חדשה, במיוחד לאור הדיווחים על פלישה רוסית בימים האחרונים.

לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, יש לא מעט אחריות למשבר. זו הייתה התנהלותו של פוטין - שלא הסתיר מעולם את רצונו לחדש ולחזק את השפעתה של מוסקבה באזורים שהיו חלק מברית המועצות, שעוררה את כדור השלג שהוביל להתקוממות העממית באוקראינה - ולאחר מכן לסיפוח האי קרים ולמרד האלים במזרח המדינה. אירועים אלה הם שהפכו את מוסקבה ליעד לסנקציות חריפות מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי.

אבל כאשר תיכתב ההיסטוריה של המשבר הבינלאומי המשמעותי ביותר של המאה ה-21 (עד כה), יהיה מקום של כבוד לשחקן נוסף – וויליאם (ביל) בראודר, איש העסקים המצליח שמתגורר כיום בלונדון ,אשר היה עד לפני עשר שנים אחד ממקורביו של פוטין, אבל כעת הוא אחד מיריביו המרים ביותר ומבוקש על ידי הרשויות במוסקבה.

בראודר הוא אדם שנוי במחלוקת. מצד אחד, הוא נראה כמי שמוביל מסע צלב נגד השחיתות בשלטון ובכלכלה ברוסיה. אולם מצד שני, נאמר עליו כי הוא מנהל מסע נקם אישי נגד פוטין ואחראי בעצמו למעשי שחיתות ואולי אף למעשים חמורים יותר. אולם השורה התחתונה מעידה, כפי שעולה ממסמכים שהגיעו לידי מעריב סופהשבוע, כי בראודר, שאינו אזרח אמריקאי או רוסי, הוא האדם שרקם בפומבי ומאחורי הקלעים את החוק הנוקשה ביותר שהעבירה ארצות הברית נגד רוסיה ואשר תרם לא מעט לקרע בין המעצמות.

וויליאם בראודר (50) נולד בשיקגו למשפחה מוכרת ביותר. סבו, ארל בראודר, עמד בראש המפלגה הקומוניסטית האמריקאית ואף ניסה להתמודד פעמיים על נשיאות ארצות הברית. הוא סולק מהמפלגה על ידי מנהיג ברית המועצות, יוזף סטלין, אחרי שטען כי הקומוניזם והקפיטליזם יכולים לחיות זה לצד זה. אביו של בראודר, פליקס, היה מתמטיקאי מחונן שהתקשה במשך שנים להשתלב בממסד האקדמאי בארצות הברית בשל הזהות הקומוניסטית של משפחתו, אך בסופו של דבר עמד בראש המחלקה למתמטיקה של אוניברסיטת שיקגו.

בניגוד לתפיסה הקומוניסטית שהייתה בבית, וויליאם בראודר בחר בדרך הקפיטליסטית. הוא למד כלכלה באוניברסיטת שיקגו ובהמשך קיבל תואר במינהל עסקים מאוניברסיטת סטנפורד. בשנת 1989, עבר בראודר ללונדון, שם עבד במחלקות לענייני מזרח אירופה של קבוצת הייעוץ של בוסטון ושל בנק ההשקעות "סולומון בראדרס". לפי פרסומים שונים, בראודר אף שימש אנליסט של הסוכנות הבריטית למודיעין חוץ (MI-6).

בזכות שהותו בלונדון, שם גם נישא לתושבת מקומית, קיבל בראודר אזרחות בריטית. אולם מסיבות שעדיין אינן ברורות, הוא החליט שלא לשמור יותר על אזרחותו האמריקאית. "הגענו ממשפחה שנרדפה באמריקה", ניסה להסביר בראיון למגזין "ניו רפובליק" בנובמבר 2012 את הסיבות להחלטה, אך הודה שאינו רוצה לפרט.

וויליאם בראודר (מתוך ויקיפדיה)

מוות בתא המעצר

עם נפילת חומת ברלין ב-1989, נפתחה מזרח אירופה – ובמיוחד רוסיה – בפני אזרחי המערב ובראודר ניצל את ההזדמנות. אחרי ששהה שנים אחדות בפולין ולמד על תהליכי ההפרטה של המדינות הקומוניסטיות לשעבר, הוא הקים בשנת 1996 את קרן ההשקעות הרמיטאז' קפיטל לצורך פעילותו ברוסיה, בסיוע של 25 מיליון דולר מצדו של הבנקאי היהודי ואחד מעשירי העולם, אדמונד ספרא. ההצלחה הייתה מיידית, בתוך שנה אחת גדל הרווח של הקרן ל-125 מיליון דולר וכעבור שנה נרשם רווח נוסף של יותר מ-200 אחוז.

שנים אלה, תחת שלטונו של הנשיא בוריס ילצין, התאפיינו בהפרטה נרחבת של נכסי המדינה לטובת משקיעים זרים, כמו בראודר וספרא, ולטובתה של שכבת מתעשרים חדשה – האוליגרכים – שהשם הבולט ביותר בקרבה היה של בוריס ברזובסקי, שבין השאר החזיק בתחנת הטלוויזיה המובילה ברוסיה ובחברות נפט. רוסיה החדשה נראתה בדרך לשגשוג עד אשר בשנת 1998, התרחש המשבר הכלכלי החריף שהביא את המדינה לסף פשיטת רגל ואילץ את הממשלה לבצע פיחות חד ברובל.

בזמן המשבר, נעלמו מיליארדי דולרים מקופת האוצר הרוסי, ואחד החשדות המרכזיים היה שמדובר בפעולה של ארגוני המאפיה הרוסית, שלפי הספר "מקמאפיה" של מישה גלני, היו קשורים לאוליגרכים החדשים. חקירה גילתה כי הכספים הועברו דרך בנק ניו יורק לבנק רפובליק שהיה בבעלותו של ספרא, והמיליארדר היהודי החליט לסייע לבולשת האמריקאית לחשוף את נתיבי הלבנת הכספים מרוסיה.

אולם ב-3 בדצמבר 1999, נספה ספרא בדליקה מסתורית באחוזתו במונקו. מי שנעצר והואשם ברצח של ספרא ושל האחות המטפלת היה טד מאהר, לוחם לשעבר בצבא האמריקאי שהצטרף זמן לא רב לפני כן לצוות המטפלים של ספרא. עם זאת, ממשיך לטעון כי הוא הוכה על ידי שני רוסים שהיו מחופשים לנינג'ות. שאלות נוספות היו מדוע ספרא – שהיה אובססיבי לביטחונו, במיוחד אחרי שהחל לסייע לבולשת, שחרר באותו לילה את כל צוות האבטחה שלו שמנה בעיקר יוצאי יחידות מובחרות ישראליות, ומדוע לקח לכבאים זמן כה רב להגיע ולהשתלט על האש. גם אחרי 15 שנה, התעלומה עדיין פתוחה, אבל זה לא היה המוות המסתורי האחרון בסביבתו של בראודר.

על אף המשברים, בראודר לא עצר את פעילותו הענפה ברוסיה. הוא השקיע בחברות ממשלתיות רבות, בהן ענקית הגז גזפרום, כשהוא פועל לחשוף את השחיתויות שבמסגרתן העלימו בכירים מאות מיליוני דולרים. בראודר מצא בן ברית בולדימיר פוטין, סוכן הקג"ב שהיה ראש הממשלה האחרון של הנשיא בוריס ילצין לפני שירש אותו בשנת 2000. "פוטין נלחם באותם אנשים שאנחנו נלחמנו בהם: האוליגרכים", אמר בראודר בראיון עיתונאי.

אבל בפועל, כפי שמתארים הספרים "פוטין: האיש ללא פנים" של מאשה גסן ו"הנפט של פוטין" של מרטין סיקסמית,, היה זה הנשיא הרוסי שהחל להיות מעורב יותר בשחיתות כשהוא דואג לגזור קופונים מעסקאות שבהן היו מעורבים מקורביו.

בשנת 2003, בירך בראודר על מעצרו של מיכאיל חודורקובסקי, מנכ"ל חברת הנפט יוקוס והאיש העשיר ביותר ברוסיה, אשר הואשם העלמת מס ונשלח לכלא. גסן מציינת כי האירוניה היא שדווקא חודורקובסקי היה זה שנלחם בשחיתות וכי הוא נעצר רק בגלל שניסה להביע עמדה נגדית לפוטין ולא התכופף מול איומיו. בראודר, שעדיין לא הבין זאת, לא ידע כי בקרוב, גורלו הולך להשתנות וכי גם הוא יהיה עד לאותו מסלול שעבר חודורקובסקי.

שנתיים מאוחר יותר, אחרי שהרמיטאז' רשמה ברוסיה השקעות בשווי של 4.5 מיליארד דולר בתוך עשור, הפך גם בראודר לאויב השלטון במוסקבה. בנובמבר 2005, הוא עוכב בשדה התעופה של מוסקבה ואחרי שעות אחדות גורש לצמיתות בטענה שהוא מהווה "סכנה לביטחון המדינה". בתוך זמן קצר, העביר בבראודר את מרבית הונו ואנשיו מחוץ לרוסיה והתמקם מחדש בלונדון.

ביוני 2007, נערכה פשיטה על משרדי החברה במוסקבה ונתפסו מסמכים, מחשבים וחומרים רגישים אחרים. לטענתו של בראודר, גורמים מושחתים במשטרה וברשות המסים הרוסית השתמשו במסמכים ובחותמות כדי להקים חברות קש על בסיס החברות של בראודר ולקבל את החזר המס הגדול ביותר בתולדות רוסיה – 230 מיליון דולר.

כדי לחשוף את הפרשה, הפעיל בראודר את סרגיי מגניצקי, שעבד בפירמה שייצגה את הרמיטאז' קפיטל ברוסיה. אחרי שאסף מסמכים רבים שמעידים לכאורה על מעשי המרמה מצד גורמים ברשויות החוק והמס, פנה מגניצקי לרשויות בנובמבר 2008 כדי להגיש תביעה רשמית נגד בכיר במשטרה, אולם במקום זאת הוא נעצר והואשם בעבירות מס יחד עם בראודר.

לפי המסמכים שהציגו הרשויות הרוסיות במסגרת המשפט, בראודר – בסיועו של מגניצקי - הקים שתי חברות באזור קלמיקיה שברוסיה שהעלימו מס בשווי של 17 מיליון דולר בשנת 2001. התביעה טענה כי בראודר ומגניצקי ניצלו תקנה שמאפשרת הקלות מס של 50% עבור חברות שיותר ממחצית העובדים הם מוגבלים, וטענו כי באחת החברות עובדים שלושה בני אדם – בראודר ושני מוגבלים שעבורם יוצרו פנקסי עבודה מזויפים.

מגניצקי מעולם לא הגיע למשפט. אחרי שהועבר בין ארבעה מתקני כליאה, הוא הגיע לבית הכלא הידוע לשמצה בוטקיריה שבמוסקבה, שם הוא מת ב-16 בנובמבר 2009, שבוע בלבד לפני תום המועד שבו היה יכול להיות מוחזק ללא משפט. נסיבות מותו של עורך הדין בן ה-37 עדיין לא ברורות. פוטין ורשויות הכלא טענו כי מדובר בהתקף לב, אולם ועדה של הקרמלין דווקא קבעה כי מגניצקי עבר עינויים לפני מותו ונמנע ממנו טיפול רפואי. למרות זאת, לא נפתחה חקירה כלשהי נגד המעורבים.

ולדימיר פוטין (מתוך אתר הקרמלין)

הנתיב לבית הלבן

בראודר, שסיפר כי הידיעה על מותו של מגניצקי הרגישה עבורו כמו "סכין בלב", החליט לנקום באחראים למותו של העובד שלו, אך גם לצאת למלחמה אישית נגד פוטין, אותו סימן כמי שאחראי לשחיתות המשתוללת ברוסיה.

חודשים ספורים אחרי מותו של מגניצקי, נפגש בראודר עם ידידו ג'ונתן ויינר, לשעבר בכיר במחלקת המדינה, שסיפר לו על הצו הנשיאותי 7750, שמאפשר למשרד החוץ לאסור על גורמים בכירים זרים להיכנס למדינה. אולם במחלקת המדינה התנגדו לכך.

על כן, פנה בראודר לסנאטור הדמוקרט, בנג'מין קרדין, שדרש משרת החוץ, הילארי קלינטון, לבטל מיד את הוויזה לשישים בכירים רוסים שהיו מעורבים לכאורה במותו של מגניצקי. בשל חוסר התגובה מצד מחלקת המדינה, החל מהלך בקונגרס להעברת חוק רשמי שיאפשר את מיסודה של הרשימה השחורה. את הצעת החוק של בית הנבחרים גיבש הציר הדמוקרט, ג'יימס מקגוורן, ואילו בסנאט הוביל קרדין את הצעת החוק יחד עם 25 סנאטורים נוספים משתי המפלגות, בהם ג'ון מקיין הרפובליקני.

במרץ 2012, במסגרת הדיונים בקונגרס, הופיע בראודר בפני ועדת החוץ של בית הנבחרים כדי לעודד את הצירים לתמוך בחוק. "ברור שלא ניתן להשיג צדק ברוסיה, ולכן אני ומשפחתו (של מגניצקי), החלטנו לחפש צדק מחוץ לרוסיה", אמר בראודר שהציג את גרסתו לאירועים. "הסיפור הזה הוא סיפור שובר לב עבור משפחתו של סרגיי ועבורי, אבל זה קצהו של קרחון אדיר ברוסיה. הסיפור הזה חושף את פניה של רוסיה כיום".

מי שהסתייג מהצעת החוק הוא הבית הלבן שחשש כי המהלכים בקונגרס יקשו על ההתקרבות לרוסיה. אולם מסמכים שהגיעו לידי "מעריב סופהשבוע" מציגים כיצד הצליח בראודר להשפיע על הבית הלבן לאשר בסופו של דבר את הצעת החוק.

לצורך המשימה, שכרה קרן הרמיטאז' של בראודר את "קבוצת אשקרופט", חברת הייעוץ שהקים שר המשפטים לשעבר, ג'ון אשקרופט. את הטיפול קיבלה ג'וליאנה גלובר, לשעבר אחת היועצות הבכירות של הסנאטור הרפובליקני, ג'ון מקיין, במהלך התמודדותו לנשיאות בשנת 2008.

גלובר, כך עולה מהמידע שהגיע לידי "מעריב סופהשבוע", ארגנה פגישה עם סטיבן מוילנן, שעבד במשרדה של האחראית מטעם הבית הלבן על המאבק בשינוי האקלימי, קרול ברונר. ביום שבו הם נפגשו לראשונה, העבירה קרן הרמיטאז' סכום של 7,393.50 דולר לידי קבוצת אשקרופט.

לפגישה בין גלובר ומוילנן הצטרף ג'ורג' עבאר, פעיל דמוקרטי בכיר שעבד במשרדו של יו"ר ועדת החוץ של הסנאט (וכיום מזכיר המדינה), ג'ון קרי. במקביל, נפגשה גלובר פעמיים גם עם דיוויד זיקוסוקה, אחד מאנשי הצוות של סגן הנשיא ושל היועץ לביטחון לאומי. פגישות אלה סיפקו למעשה לנציגיו של בראודר גישה ישירה לתוך הבית הלבן.

הפעילות הנמרצת של גלובר וקבוצת אשקרופט למען "חוק צדק למגניצקי 2010" – לא רק מול הבית הלבן, אלא גם מול המועצה לביטחון לאומי, הסנאט, בית הנבחרים, משרדי האוצר, המשפטים והמסחר, כפי שעולה מהדוח שפרסמה החברה ברבעון השני של 2010 – סייעה לשנות את הגישה של ממשל אובמה.

ב-14 בדצמבר 2012, אחרי שההצעה אושרה בשני בתי הקונגרס, חתם הנשיא על "חוק מגניצקי", אשר צורף לחוק שהסדיר את יחסי הסחר עם רוסיה. ארבעה חודשים לאחר מכן, פרסם משרד האוצר את שמותיהם של 18 בכירים במשטרה, ברשות בתי הסוהר, ברשות המסים ובסוכנות לחקירות שנטען כי היו מעורבים בחקירה נגד מגניצקי ובמותו ונאסרה עליהם הכניסה לארצות הברית וחשבונותיהם בארצות הברית הוקפאו.

בקבוצת אשקרופט לא הסתירו את קורת רוחם מההישג ומהקשר שלהם עם בראודר. באתר הקבוצה מופיעה בגאון כתבה שפורסמה באתר הפוליטי The Hill, שבו נאמר כי העברת החוק "הגיעה בזכות עבודת שטח עקשנית של ביל בראודר". "לבראודר היה ייצוג של רחוב K (רחוב הלוביסטים בוושינגטון) – ג'ולאנה גלובר מקבוצת אשקרופט – והוא היה נוכח כל העת בגבעת הקפיטול במהלך הדיון על חוק הסחר עם רוסיה", נאמר בידיעה.

מה יש לו להסתיר?

מוסקבה זעמה על המהלך האמריקאי, ובתגובה העביר בית הנבחרים הרוסי חוק שאוסר על זוגות אמריקאים לאמץ ילדים רוסים. כמו כן, פורסמה רשימה של 18 אישים אמריקאים, שנטען כי היו מעורבים במעשי עינויים במתקן המעצר לחשודים בטרור בגואנטנמו ובמעצרם של אזרחים רוסים, ונאסרה עליהם הכניסה למדינה.

גורמים ברוסיה אף האשימו כי בראודר קשור למותו של מגניצקי מאחר שעורך הדין עמד לחשוף את האמת על התנהלותו של איש העסקים הבריטי. "המוות הטראגי הזה לא נתן שום דבר לאף אחד מלבד לבראודר", אמר איש העסקים דמיטרי קלויב, שבראודר ואנשיו האשימו אותו במעורבות במותו של מגניצקי, בראיון לעיתון כלכלי ברוסיה. "הוא הרוויח הכל ממותו של מגניצקי. יש לי רושם שאם סרגיי לא היה מת, בראודר היה ממציא את המוות הזה איכשהו".

ביולי 2013, גזר שופט בית המשפט המחוזי במוסקבה תשע שנות מאסר על בראודר בשל האישומים על העלמת המסים (האישומים נגד מגניצקי בוטלו בשל מותו). רוסיה אף פנתה לאינטרפול בבקשה שיוציא צו מעצר בינלאומי נגד איש העסקים, אולם בסוכנות השיטור דחו פעמיים את הבקשה מאחר שראו בה מהלך פוליטי.

בינתיים, ממשיך בראודר לשבת בבטחה בבריטניה, שאין לה הסכם הסגרה עם רוסיה, וממשיך לקרוא למדינות המערב להקשיח את צעדיהן נגד משטרו של פוטין באמצעות חשבונו הפעיל בטוויטר, ובמקביל הוא מקדם גרסה של "חוק מגניצקי" גם במדינות אירופה.

אולם המניעים לגבי פעילותו של בראודר נגד רוסיה ופוטין עדיין לא ברורים לחלוטין. האם הוא אכן "האביר על הסוס הלבן" שרוצה לטהר את השחיתות ברוסיה ולסגור חשבון עם המעורבים במותו של מגניצקי או שמא מדובר בנקמה אישית על כך שהרשויות במוסקבה עצרו את הפעילות המשגשגת שלו?

בחודש האחרון גברו סימני השאלה סביב התנהלותו של בראודר. איש העסקים הבריטי הוא עד מפתח במשפט שמנהלת התביעה האמריקאית בבית משפט מחוזי בניו יורק נגד חברת פרבזון אחזקות הרוסית בחשד שנכסים שרכשה בעיר היוו למעשה חלק ממזימה להלבנת 230 מיליון דולר שנגנבו מקופת האוצר הרוסי.

הפרשה מבוססת על המסמכים של מגניצקי ובראודר, ועורך הדין של ההגנה, מארק סימרוט, דורש כי איש העסקים יגיע לדוכן העדים כדי "לענות על שאלות קשות בנוגע להעלמת המסים שלו עצמו ברוסיה ועל היבטים נוספים של פעולותיו כדי להראות שאין לו אמינות ושהוא לא צריך להיות עד או אפילו מקור שעליו יכול התובע להסתמך לצורך התביעה".

במשך חודשים, הצליח בראודר להתחמק מהניסיונות להגיש לו את הצו להופעה בבית משפט. רק ב-29 ביולי, בעת ששהה באספן שבקולורדו, איתר אותו בלש פרטי מטעם ההגנה והגיש לו את הצו. למרות זאת, לא הגיע בראודר לשני הדיונים שנקבעו בחודש אוגוסט, ובינתיים, השופט העניק לעורכי דינו של בראודר ארכה עד 12 בספטמבר. אולם ההערכות הן כי הוא יימנע מלהגיע והתמיהות סביבו רק יתעצמו.

אישור "חוק מגניצקי" בארצות הברית היה ניצחון גדול עבור בראודר ומקרה נדיר – ואולי אף תקדימי – של אדם שאינו אזרח אמריקאי שמצליח להשפיע על מקבלי ההחלטות להעביר חוק בעל השלכות מרחיקות לכת על הזירה הבינלאומית. מאז העברת החוק, לא מתקיימים קשרים מהותיים בין רוסיה לבין ארצות הברית, ובמיוחד בין פוטין לבין אובמה, דווקא כאשר צריך קו חם בין וושינגטון לבין מוסקבה במטרה להרגיע את המתיחות באוקראינה, כמו גם בזירות בוערות אחרות כמו סוריה ועיראק.

הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון מעריב סופהשבוע ב-29.8.14

משבר הקטינים: הבעיה האמיתית של אובמה

ארצות הברית מתקשה להתמודד עם גלי ההגירה המתנפצים על גבולה הדרומי, מהם עשרות אלפי ילדים ממרכז אמריקה שמגיעים ללא מסמכים או קרובים מבוגרים. הקונגרס המשותק מונע העברת סיוע חירום שאותו ביקש אובמה, והרפובליקנים מפחדים ממחטף פוליטי ומאיימים בהליך הדחה

פארק אנזלדואס שבדרום טקסס הוא אחד מאתרי הנופש היפים במדינה. מאות מבקרים מגיעים מדי סוף שבוע ובחגים אל פיסת הטבע שעל גדות נהר ריו גרנדה, עושים פיקניקים, שוחים במים ושטים בסירות ובאופנועי מים או צופים על מגוון הציפורים שמקננות באתר, החל מאנפות ועד נקרים זהובי חזה.

אבל בחודשים האחרונים, הפארק הוא מקור לכאב ראש עבור הרשויות בטקסס בכלל, ובארצות הברית בפרט. בשל מיקומו על הגבול עם מקסיקו, הפך אתר התיירות והנופש לאחד מנקודות המעבר המועדפות על אלפי המהגרים הבלתי חוקיים ממרכז אמריקה שמנסים לבנות חיים חדשים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בעיית ההגירה הבלתי חוקית לארצות הברית אמנם אינה חדשה, הרי צריך לזכור שאמריקה היא בבסיסה ארץ מהגרים ומהווה מוקד משיכה עבור פליטים ומהגרים מרחבי העולם. אבל הפעם מדובר בבעיה אקוטית במיוחד כאשר השנה נשבר שיא חדש במספר הילדים המהגרים שמגיעים לגבולה הדרומי של ארצות הברית בלי ליווי של קרובים מבוגרים ובלי מסמכים אחרי מסע ממושך ומסוכן.

על פי המשרד להגנת המולדת, מאז אוקטובר 2013 (תחילתה של השנה התקציבית בארצות הברית – ח"א), חצו את הגבול 57 אלף קטינים שהגיעו לבדם, פי שניים מהתקופה המקבילה שנה לפני כן, והתחזית היא כי מספרם יגיע עד סוף השנה ל-90 אלף. עוד מעריך הממשל כי בשנה הבאה עלול המספר להגיע ל-150 אלף ילדים.

מנתונים ממשלתיים שפרסם בשבוע שעבר מכון המחקר פיו עולה כי הייתה עלייה של 117 אחוז במספר המעצרים של קטינים ללא ליווי בני 12 ומטה, ועלייה של 77 אחוז במספר הבנות שהגיעו. 84 אחוז מכלל הקטינים שנעצרו הם בגילאים 13 עד 17, מרביתם נערים בני 16 עד 17.

עיקר המהגרים הבלתי חוקיים מגיעים משלוש מדינות אמריקה המרכזית – הונדורס, אל סלבדור וגואטמלה – ומיעוטם הם תושבי מקסיקו. הן נחשבות למדינות מסוכנות ביותר בגלל פעילות של ארגוני פשע וקרטלי סמים, והן בין העניות ביותר בחצי הכדור המערבי. בהונדורס, למשל, עומד אחוז מעשי הרצח על 90.4 אחוז ל-100 אלף בני אדם, הנתון הגבוה ביותר בעולם.

נער בן 16 מהונדורס סיפר מה גרם לו ולאחיו לברוח מביתם. "גנגסטרים אמרו שבן דודי ואני צריכים למכור איתם סמים ואמרנו לא", תיאר הצעיר. "הם לקחו אותנו לבית קברות ותקעו כדור בראש של בן דודי. הם נתנו לי ללכת ואמרו שהם יעשו אותו דבר גם לי אם לא אמכור סמים".

על כן, ברור מדוע משפחות רבות במדינות הללו בוחרות לשלוח את ילדיהן, לעתים לבדם ולפעמים באמצעות סוחרים בבני אדם שדורשים תשלומים של מאות או אלפי דולרים, כדי לחפש עתיד חדש בארצות הברית, שם במקרים רבים כבר ממתינים להם קרובי משפחה. אבל הדרך הממושכת לעבר הארץ המובטחת רצופה תלאות. קטינים שהצליחו להגיע לגבול סיפרו כיצד הם נאלצו לעלות על רכבות ומשאיות באמצע הלילה, ללכת קילומטרים בחום במדבריות מקסיקו או להיות עדים למעשי רצח ואונס.

אולם חציית הגבול אינה מבטיחה שהמסע הושלם בהצלחה. אלפים מבין הילדים שנעצרו לאורך הגבול הארוך בין מקסיקו לבין ארצות הברית מועברים למקלטים בטקסס, אוקלהומה, קליפורניה ואריזונה בהמתנה לדעת מה יעלה בגורלם. תלונה שהגישו בחודש שעבר חמישה ארגונים שפועלים למען זכויות המהגרים תוארו מקרים שבהם ילדים בני חמש עד 17 היו נתונים לאלימות פיזית ומילולית, הוכנסו לתאים צפופים בלי תנאים בסיסיים, בלי לקבל מזון ומים ראויים.

שופטי ההגירה, שאמורים להכריע בגורלם של הקטינים, קורסים תחת הנטל לנוכח המספרים ההולכים וגדלים של מהגרים בלתי חוקיים, ורק לפני ימים אחדים קבע שופט שימועים בווירג'יניה שימועים לפברואר 2017. "זה כמו לנהל משפטים של עונש מוות בבית משפט לתעבורה", הסבירה שופטת ההגירה, דנה לי מרקס, את הקושי שלה ושל עמיתיה מול העומס חסר התקדים.

ילדים מהגרים בלתי חוקיים במתקן שהייה

מיליציות חמושות בגבול

לנוכח גלי ההגירה המתנפצים על הגבול הדרומי של ארצות הברית, לא פלא שהנשיא ברק אובמה נאלץ להקדיש את מרבית זמנו לפתרון הבעיה, שאותה כבר כינה "משבר הומינטרי", לעתים אף יותר מהזמן שהוא מקדיש לשני המשברים הבינלאומיים שמתרחש כיום בעולם – המלחמה בין ישראל לחמאס והמלחמה הקרה מול רוסיה בשל הלחימה במזרח אוקראינה.

בשבוע שעבר, נפגש אובמה בבית הלבן עם שלושת מנהיגי מרכז אמריקה שמעורבים בבעיית ההגירה – נשיא גואטמלה, פרז מולינה, נשיא הונדורס, חואן אורלנדו הרננדז, ונשיא אל סלבדור, סאנצ'ס סרן. בהודעת הסיכום נאמר כי הארבעה הסכימו כי מדובר במשבר חמור שמצריך מאמץ משותף וטיפול מעמיק בבעיות היסוד, כמו האלימות והסמים, ומאבק בסוחרי בני האדם שמנצלים את הקטינים ובני משפחותיהם. בהונדורס, כבר החלו הרשויות להציב יחידות עילית לאורך הגבול עם גואטמלה בניסיון לעצור את גלי ההגירה.

"הונדורס אינה כלא. לא מדובר במבצע מעצרים, אלא משימה של הצלה ומידע", הסביר קפטן מיגל מרטינז, מפקד הימ"מ של הונדורס שמנהל את המבצע. "אנחנו לא אוזקים ילדים או אדם שחוצה את הגבול. אנחנו מזהים את המבריחים, מצילים ילדים, מעניקים להם טיפול רפואי ומזון ולוקחים אותם למתקני סיוע לילדים בעיר".

אובמה הבהיר לעמיתיו כי מרבית הילדים יצטרכו לשוב לארצותיהם, וכי מטוסים כבר החלו להשיב חלק מהקטינים לבני משפחותיהם. "ייתכן שיהיו נסיבות מסוימות שבהן יש מעמד הומינטרי או מעמד פליט שמשפחה תוכל לזכות בו", אמר. "אבל אני סבור שחשוב להכיר בכך שלא נוכל לאכלס מספר גדול".

סקרים שפורסמו השבוע מעידים כי עתידם של הילדים מעורר מחלוקת עמוקה בציבור האמריקאי. סקר של המכון הציבורי למחקר דתי מצא כי 70 אחוז מהאמריקאים תומכים במתן מקלט לקטינים עד אשר ייקבע מעמדם, בעוד שבסקר של סוכנות אי-פי ציינו 52 אחוז כי הילדים שנכנסים באופן בלתי חוקי לארצות הברית צריכים להיות מטופלים כמו מהגרים בלתי חוקיים ולא כפליטים שנמלטים מאלימות בארצותיהם.

המתיחות סביב המהגרים באה לידי ביטוי גם בשטח. לפני כשבוע, חסמו מפגינים שלושה אוטובוסים שהעבירו משפחות של מהגרים לאל מסמכים למתקן בעיירה מורייטה שבקליפורניה אחרי שלא היה להם מקום במתקני השהייה בטקסס. באירוע נוסף, מושל טנסי הרפובליקני, ביל הסלם, לא הסתיר את כעסו אחרי שנודע לו כי סוכנים פדרלים שחררו באישון לילה 760 קטינים לקרובי משפחה שמתגוררים במדינה. "זה בלתי מתקבל על הדעת שהדבר נודע לנו על כך מהודעה שפורסמה באתר המשרד להגנת המולדת", כתב המושל לנשיא אובמה.

השבוע, אף התקבלו דיווחים על כך שפעילים חמושים של מיליציות ימניות מסתובבים באזורים שבהם עוברים המהגרים בטקסס, לעתים תוך עצימת עין של הרשויות. צילומים שהציג העיתון סן אנטוניו אקספרס-ניוז תיעדו עשרות פעילים מכוונים רובים ואקדחים ואף מנהלים שיחות עם סוכני משמר הגבול.

מושל טקסס הרפובליקני ריק פרי, ממבקריו הבולטים של אובמה, כבר מיהר לשלוח אלף חיילים של המשמר הלאומי לגבול והבהיר כי רק חיזוק הגבול עם מקסיקו ישלח מסר הרתעתי. "אם יש לך חולה שמדמם, הדבר הראשון שאתה עושה הוא לעצור את הדימום, וזו הסיבה שצריך לאבטח את הגבול", אמר פרי לרשת CBS. "מדינות מרכז אמריקה יקבלו מהר מאד את המסר שהן לא יכולות לשלוח את הילדים שלהן לפה שהם לא יכולים לתפוס רכבת או אוטובוס או להשתמש במבריחים כדי להגיע לפה, לחצות את הגבול ולהישאר בחופשיות בארצות הברית".

הפגנה נגד מהגרים בלתי חוקיים

קולות של הדחה

בניסיון להתמודד עם התופעה, פנה החודש אובמה לקונגרס בבקשה שיקצה תקציב חירום של 3.7 מיליארד דולר שיאפשרו את חיזוק הגבול עם מקסיקו, ישפר את הטיפול בקטינים שנעצרו, יגדיל את מספר השופטים המטפלים בתיקי ההגירה, יוסיף עוד מתקנים שבהם יאוכלסו המהגרים ויסייע למדינות מרכז אמריקה שמהן מגיעים המהגרים.

אבל שלושה חודשים בלבד לפני בחירות האמצע הקדנציה לקונגרס, הפכה סוגיית ההגירה לכלי ניגוח פוליטי בין המפלגות היריבות. ביום שישי בלילה אישר הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים הצעת חוק שמקצה רק 694 מיליון דולר לטובת הטיפול בסוגיית המהגרים, כולל הצבת חיילי המשמר הלאומי לאורך הגבול והגדלת מספר שופטי ההגירה. ההצעה מכניסה שינויים בחוק שהתקבל על ידי ממשל בוש, ולפיו מותר לגרש רק מהגרים בלתי חוקיים שמגיעים ממדינות שגובלות בארצות הברית, קרי מקסיקו וקנדה, אבל לא מהמדינות שמהן מגיעים כעת עיקר הקטינים.

מנגד, לא הצליח הסנאט להעביר הצעה משלו לחוק סיוע החירום, אשר היה אמור להקצות 2.7 מיליון דולר לטובת הסוכנויות הממשלתיות האחראיות על אבטחת הגבול והטיפול במהגרים. הניסיון לאשר את ההצעה כשל אחרי שהדמוקרטים ביקשו לאר את הסיוע במסגרת חבילה שתכלול גם את הסיוע של 225 מיליון דולר עבור "כיפת ברזל" (סיוע שבסופו של דבר התקבל בנפרד).

למרות האישור בבית הנבחרים, הצעת החוק עדיין רחוקה מהפיכתה לחוק רשמי בשל התנגדותם של הדמוקרטים בסנאט ושל הנשיא אובמה למרבית סעיפי החוק, ובעיקר לשינוי החוק מ-2008. מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד, כבר הבהיר כי הוא מתכוון לנצל את הדיונים הצפויים בין שני בתי הקונגרס על גיבוש הצעה מוסכמת אחת כדי לקדם את רפורמת ההגירה המקיפה שמתכנן ממשל אובמה ואשר אמורה להסדיר באופן תקדימי את מעמדם של המהגרים הבלתי חוקיים שמתגוררים בארצות הברית. הצעת הרפורמה כבר עברה את אישור הסנאט בשנה שעברה, אולם הרפובליקנים בבית הנבחרים מתנגדים לכך בתוקף מחשש שמיליוני מהגרים יוכלו להפוך לאזרחים.

בסוף השבוע יצא הקונגרס לפגרת הקיץ עד לחודש ספטמבר, אולם נראה כי הסוגיה צפויה להמשיך ולהתחמם עם שובם של המחוקקים לדיונים בעוד חמישה שבועות. גורמים שמעורבים בשיחות עם הבית הלבן מסרו לסוכנות אי-פי כי בחודש הבא, צפוי אובמה לחתום על צו נשיאותי, אשר יעניק היתרי עבודה למיליוני מהגרים בלתי חוקיים וימנע את גירושם, וזאת בלי צורך באישורם של חברי הקונגרס. בניסיון למנוע זאת, אישרו הרפובליקנים בבית הנבחרים גם החלטה שנועדה למנוע מאובמה לנקוט בצעד כזה.

הסערה סביב ההגירה גם עוררה אזהרות מצד גורמים בפלג הימני במפלגה הרפובליקנית שאיימו כי יפעלו להדיח את אובמה אם ימשיך לנצל את כוחו כדי לפעול חד צדדית.  בכירים בבית הלבן הודו כי הם מכירים בכך שמדובר באפשרות סבירה. "ראיתי סקר שבו רבים מתומכי הרפובליקנים אמרו שהם תומכים בהדחת הנשיא. הרבה צוחקים על זה, אבל לא הייתי פוסל את האפשרות", אמר יועצו הבכיר של אובמה, דן פייפר. גם דובר הבית הלבן, ג'וש ארנסט, אמר דוברים דומים.

עד כה, הרעיון של הדחת הנשיא עוד לא צובר תאוצה בקרב רוב הרפובליקנים בקונגרס, ויו"ר בית הנבחרים, ג'ון ביינר, אף טען כי מדובר ב"מזימה של הדמוקרטים בבית הלבן" בניסיון לגייס תרומות עבור המפלגה לקראת הבחירות הקריטיות בנובמבר.

בינתיים הסתפקו הרפובליקנים ביום רביעי קבלת החלטה על תביעה נגד הנשיא בשל טענות כי הצווים הנשיאותיים שעליהם חתם כדי לקדם את רפורמת הבריאות היו מנוגדים לחוקה. אבל בהחלט ייתכן כי עם התסכול הגובר ממדיניותו של אובמה בנושאי פנים וחוץ, ואם הרפובליקנים יצליחו להשתלט גם על הסנאט בבחירות הקרובות, המגמה דווקא עשויה להשתנות והקיצונים במפלגה יצליחו להוביל מהלך דרמטי שלא נראה בפוליטיקה האמריקאית מאז ימי ביל קלינטון ופרשת מוניקה לווינסקי.

אי המריבה: 40 שנה לפלישה הטורקית לקפריסין

ב-20 ביולי 1974 פלש צבא טורקיה לצפון קפריסין והאי התפצל לשני חלקים - יווני וטורקי, כאשר בתווך עומדת ורושה – פעם יעד תיירותי לוהט והיום עיר רפאים דוממת. בימים אלה מתקיים סבב שיחות חדש בין הצדדים, בניסיון להגיע להסדר שיסיים את הפילוג. כיצד משפיעים גילוי הגז הטבעי בחופי הים התיכון והמשבר הכלכלי בקפריסין על אפשרות להסכם והאם ורושה תשוב לשקוק חיים?


ורושה (Varosha), פרבר של העיר פמגוסטה (Famagusta) שבמזרח קפריסין, הייתה אחד היעדים הלוהטים ביותר של תחילת שנות ה-70. חופי הים הזהובים, מלונות היוקרה שניצבו זה לצד זה בשדרה המרכזית שנקראה על שמו של נשיא ארצות הברית המנוח ג'ון פ. קנדי, המסעדות ומועדוני הלילה הפכו אותה למוקד משיכה תיירותי - לא פחות מהריביירה הצרפתית - לאליטה האירופית והאמריקאית. אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון, פול ניומן, בריז'יט ברדו וראקל וולש היו רק חלק מהשמות הנוצצים שהרבו לבקר באתר הנופש הפופולרי הזה. 

ואולם, כבר 40 שנה שוורושה היא עיר רפאים. הים הוא אותו ים כחול אבל הרחובות שוממים, מלאים בעשבים שגדלו פרא. בבתים הריקים ניצבים עדיין הרהיטים של אלפי התושבים שנמלטו שעות ספורות לפני הפלישה, ועל השולחנות ממתינות הצלחות לארוחה המשפחתית שלא התקיימה. בחלונות הראווה נראות עדיין בובות עם בגדי מעצבים של ראשית שנות ה-70, ובאחת מסוכנויות הרכב עומדות ללא נוע מכוניות משנת 1974.

"זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת. זה היה עצוב ומטריד", סיפר אוקאן דאגיל, תושב פמגוסטה, ל"ניו יורק טיימס" בספטמבר 2012 על המראות שלהם היה עד בעת שסייר בוורושה במסגרת שירותו בצבא הטורקי. 

מבט אל ורושה

הקרב על האי

ורושה עומדת כיום כאנדרטה חיה למלחמה בין טורקיה ליוון, שפילגה את קפריסין בדיוק לפני 40 שנה. ב-20 ביולי 1974, חמישה ימים אחרי שאנשי צבא קפריסאים ביצעו הפיכה באי וקראו לאיחוד עם יוון, פלשו כוחות הצבא הטורקי לצפון קפריסין מהאוויר ומהים. הממשלה באנקרה טענה כי הפעולה, שקיבלה את הכינוי "מבצע אטילה", נועדה להגן על האוכלוסייה התורכית באי. 

כדי להבין מדוע טורקיה מיהרה להתערב, צריך לחזור אחורה בזמן. יוונים החלו להתיישב באי כבר באלף השני לפני הספירה, בעוד הטורקים החלו להגיע רק אחרי כיבוש קפריסין על ידי האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-16. אחרי שקפריסין הפכה למושבה בריטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ניסו הקפריסאים היוונים לנהל מלחמת גרילה כדי לאחד את האי עם יוון, בעוד הקפריסאים הטורקים הקימו מיליציה משלהם שנלחמה ביוונים ופעלה למען חלוקת האי בין הקהילות היריבות. 

ב-1960 קיבלה קפריסין עצמאות אחרי הסכם בין בריטניה, יוון וטורקיה, והחוקה החדשה ארגנה את חלוקת השלטון בין הקהילות באופן שוויוני, עם זכות וטו הדדית. ואולם, כעבור שלוש שנים, על רקע כוונתו של הנשיא, הארכיבישוף מקריוס השלישי, להציע תיקונים לחוקה שיחזקו את מעמד הקהילה היוונית, פרצו עימותים אלימים בין הצדדים. יותר מ-500 בני אדם נהרגו בסכסוך שנמשך קרוב לשנה וכלל מעשי טבח הדדיים. הרגיעה הגיעה אחרי שהאו"ם הציב כוח שמירת שלום שהפריד בין השכונות התורכיות לשכונות היווניות בניקוסיה, אך המתיחות נמשכה, במיוחד לאחר ההפיכה הצבאית באתונה ב-1967, כאשר החונטה הצבאית שאפה לאחד את המדינה עם קפריסין.

ההפיכה של יולי 1974 בקפריסין נראתה כהזדמנות להשיג את המטרה, אך התורכים לא היו מוכנים להשלים עמה. הקרבות בין הצדדים נמשכו עד 17 באוגוסט, אז הושגה הפסקת אש שפילגה את האי ואת הבירה ניקוסיה. הצבא הטורקי כבש סופית את הרבעים הטורקיים בעיר והוקמה חומה שמפרידה עד היום בין הצדדים. הטורקים הצליחו להשתלט על כשליש משטח האי והקימו את הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין, שלא זכתה להכרתה של אף מדינה בעולם מלבד טורקיה. לפי הערכות האו"ם, כ-170 150 אלף קפריסאים יוונים נמלטו לחלק הדרומי, בעוד כ-45 60 אלף קפריסאים טורקים ברחו לחלק הצפוני של האי. מדובר בממוצע, בדקתי בכמה מקורות, דוחות וספרים, ואלה המספרים. אין מספרים ממש מדויקים כי כיום היוונים גם מעבירים את התואר פליט לדור הבא.

יומיים לפני סיום המלחמה, נכבשה גם העיר פמגוסטה ועמה גם הפרבר ורושה. כל 39 אלף התושבים נמלטו לחלק היווני עם כל מה שהיו יכולים לקחת, בתקווה לחזור לשם יום אחד - אבל עד כה זה לא קרה. הטורקים הציבו גדרות מסביב לוורושה והכניסה לאתר הנופש מותרת רק לחיילים הטורקים ולאנשי האו"ם שמפקחים על הפסקת האש. בשנת 1984 קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה שקובעת כי ורושה תהיה תחת אחריות האו"ם וכי רק התושבים המקוריים יוכלו להתיישב בה, אך תורכיה סירבה לקבלה. 

ניסיונות הפיוס

היום, כאשר מציינים 40 שנה למלחמה, שוב מנסים שני הצדדים היריבים בקפריסין להתגבר על המחלוקת ולנסות למצוא פתרון של שלום שיסיים את הפילוג. בפברואר האחרון פרסמו נשיא קפריסין ניקוס אנסטסיאדיס ונשיא קפריסין הטורקית דרוויש ארוגלו הודעה משותפת על פתיחת סבב של שיחות שלום בחסות האו"ם. 

"הסטטוס קוו אינו מתקבל על הדעת ולהתמשכותו יהיו השלכות שליליות על הקפריסאים היוונים ועל הקפריסאים הטורקים", נאמר בהצהרה המשותפת. "המנהיגים הצהירו שלהסדר תהיה השפעה חיובית על כל האזור, ומי שירוויחו בראש ובראשונה יהיו הקפריסאים התורכים והקפריסאים היוונים, אשר יכבדו עקרונות דמוקרטיים, זכויות אדם וחירויות בסיסיות ואת הזהות הנבדלת והשלמות של הצד השני, ויבטיחו את העתיד המשותף שלהם בקפריסין מאוחדת במסגרת האיחוד האירופי". 

זו לא הפעם הראשונה שבה שתי הקהילות מנסות ליישב את הסכסוך. הניסיון הבולט ביותר התרחש לפני כעשור, כאשר תחת חסותו של מזכ"ל האו"ם דאז קופי אנאן, ניסו הצדדים לגבש הסכם אשר יאפשר את צירופם של שני חלקי האי לאיחוד האירופי כישות אחת. לפי התוכנית, קפריסין הייתה אמורה להפוך לפדרציה עם שתי מדינות שתנוהל על ידי מועצה נשיאותית, פרלמנט שוויוני ובית משפט עליון שוויוני. כמו כן התוכנית קבעה כי תתאפשר זכות שיבה מוגבלת של תושבים משתי הקהילות. 

אחרי שנתיים של דיונים בין הצדדים, נערך ב-24 באפריל 2004 משאל עם כפול על התוכנית שגיבש אנאן. בקפריסין היוונית הצביעו 75.38 אחוז נגד ההסכם, בעוד בחלק הטורקי של האי נתנו 64.91 אחוז את קולם בעד התוכנית. הקפריסאים הטורקים ראו בהסכם הזדמנות לשפר את מצבם הכלכלי ולהשוות את מעמדם לעמיתיהם מהדרום, אך הצד היווני חש שההסכם מקפח אותו מכמה סיבות מרכזיות. ראשית, הם היו הרוב בקפריסין וסברו כי החלוקה השוויונית אינה צודקת. שנית, הם התנגדו לסעיפים שמעניקים לתורכיה זכות להחזיק כוחות צבא באי ומאפשרים לה להתערב בהסדרים הכלכליים ולשלוט על המרחב האווירי של קפריסין. מכיוון שהתוכנית לא זכתה לאישור בשני חלקי האי היא בוטלה, וקפריסין היוונית הצטרפה שבוע לאחר מכן לאיחוד האירופי. 

בשנים שחלפו מאז כישלון משאל העם נעשו ניסיונות נוספים להתקדם בתהליך השלום. בשנת 2008 שוב התחדשו המגעים בין הצדדים ואף הוסכם על פתיחתו של מעבר הגבול ברחוב לדרה, שהיה אחד מסמלי החלוקה של ניקוסיה, אך ארבע שנים לאחר מכן הסתיים סבב השיחות אחרי שהלאומנים עלו לשלטון בקפריסין. 



נותנים גז להסכם

עם פתיחת סבב השיחות הנוכחי הייתה תקווה רבה שהפעם, בניגוד לניסיונות הקודמים, אפשר יהיה להגיע להסדר. אחת הסיבות לכך הייתה גילוי הגז הטבעי בים התיכון, שכן גם קפריסין וגם טורקיה רוצות ללכת בדרכה של ישראל שצפויה להרוויח מיליארדי דולרים ממאגרי "תמר" ו"לווייתן". בריאיון שהעניק נשיא קפריסין אנסטסיאדיס לסוכנות אי-פי עם חידוש השיחות בפברואר, הוא ציין כי הסכם יוכל לאפשר לתורכיה לקבל אספקת גז מקפריסין ומישראל. חודש לאחר מכן, העריך גם שגריר ארצות הברית בקפריסין ג'ון קניג כי איחוד האי יוכל להביא להקמת צינור לאספקת גז לאירופה.

גורם נוסף שקשור בנושא ועודד אף הוא את פתיחת השיחות היה המשבר הכלכלי שפוקד את קפריסין היוונית. בשנה שעברה זכתה המדינה לחבילת סיוע של עשרה מיליארד אירו מהאיחוד האירופי ומקרן המטבע העולמית אחרי שעמדה על סף פשיטת רגל בשל קריסת מגזר הבנקאות. "נסיבות כלכליות, קשות ככל שיהיו, מזכירות לאנשים שמציאת פתרון היא צעד רווחי עבור האי", אמר אלכסנדר דאונר, לשעבר שליח האו"ם לשיחות השלום בקפריסין, בריאיון לסוכנות רויטרס במרס האחרון. 

הפעם, גם האמריקאים נמצאים בתמונה ומעודדים את הצדדים להתקדם לקראת הסכם. בחודש מאי האחרון הגיע סגן נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לביקור בקפריסין, שבמהלכו נפגש עם מנהיגי שתי הקהילות ואף היה הנציג האמריקאי הבכיר ביותר שסייר בחלק הטורקי של האי מאז המלחמה. "שלום הוא תמיד אפשרי, אבל הוא דורש מחויבות לא רק מהמנהיגים אלא גם מאזרחים", אמר ביידן. "רק תדמיינו מה יכול לקרות אם תבטיחו שהפעם הזאת היא שונה, שהפעם יושג פתרון". 

אגמן בצ'י, חוקר מאוניברסיטת סקאריה שבטורקיה ועורך בכיר בכתב העת
Jerusalem Review for Near East Affairs ציין כי גם הקשרים המתהדקים בין ישראל לקפריסין עודדו את טורקיה לתמוך בשיחות. "תורכיה לא רוצה לראות את ישראל עושה עסקאות עם קפריסין שעלולות לערער את האינטרס הטורקי באזור", הסביר בשיחה עם "מסע אחר". "לכן, פתרון באי, כמו הקמת פדרציה, יחזק את האינטרסים הטורקיים". 

לדברי בצ'י, בהשוואה לשיחות שהתנהלו לפני עשר שנים, הפעם יש יותר נכונות מצד שני הצדדים. עם זאת, הוא הזהיר כי אם אחת הסיבות שעודדו את פתיחת המשא ומתן תשתנה – למשל אם קפריסין תצא מהמשבר הכלכלי או אם יימצא נתיב אחר לאספקת מאגרי הגז הטבעי – הפתרון עלול להידחות פעם נוספת.

ואכן, על אף האופטימיות של פתיחת השיחות, בפועל התגלעו קשיים. מצד אחד, הקפריסאים הטורקים האשימו את היוונים כי הם משתמשים בגילוי הגז הטבעי לקידום האינטרסים שלהם בלי להתחשב בצרכים של הצד התורכי, בעוד הקפריסאים היוונים טענו כי הטורקים מנסים לרוץ לעבר הסכם בלי לפתור לעומק את כל סוגיות הליבה. 

אחת מנקודות המחלוקת היא פתיחתה של ורושה מחדש. בעוד היוונים רוצים כי הטורקים יאפשרו גישה לפרבר הנטוש כצעד בונה אמון שיאפשר התקדמות לעבר הסכם, הטורקים טוענים כי הם יעשו זאת רק אם יקבלו תמורה מהצד היווני. בינתיים ורושה עומדת נטושה, מחכה ליום שבו אולי תיושב מחדש ותחדש את ימיה כקדם. 

מי שמקווה שהיום הזה יגיע במהרה היא ואסיה מרקידס, יוצרת סרטים מניו יורק שאמה הייתה בין המגורשים מוורושה. בתחילת השנה השיקה מרקידס פרויקט שנועד לבנות מחדש את פמגוסטה בכלל ואת ורושה בפרט, ולהפוך אותה לעיר אקולוגית ולמרכז תרבותי וכלכלי (ecocityproject.com/famagusta).

"לקחת מקום שהוא סמל של מלחמה והזנחה, שנאה והפקרות, ולהפוך אותו למודל ששאר העולם יכול להשתמש בו – בעיניי זה סיפור הצלחה אפילו אם רק ניצור מודעות, תוכנית עבור קהילות אחרות", אמרה מרקידס בריאיון שהעניקה לבי-בי-סי בינואר האחרון. 

הכתבה התפרסמה גם בגיליון יולי של מגזין "מסע אחר"