ללמוד מאחרים: המדינות שהצליחו לנצח את הטרור

הבריטים ידעו שהפתרון לטרור בצפון אירלנד הוא פוליטי, אבל נאלצו להעביר רבע מאה בהתמודדות עם הארגונים החמושים הקתוליים עד שהצליחו ליישם אותו. בסרי לנקה, קמפיין הטרור של "הנמרים הטמילים" הסתיים אחרי קרוב לשלושים שנה אחרי שהנשיא הכריז כי אפשר לנצח רק בכוח הזרוע. האם ישראל יכולה ללמוד משני המקרים הללו בבואה להתמודד עם הטרור של החמאס?

החטיפה והרצח המזעזע של שלושת הנערים הישראלים שוב העלו את השאלה כיצד ניתן להתמודד עם הטרור הפלסטיני ואם ניתן בכלל לחסל אותו לחלוטין. מצד אחד, שבו ועלו הקריאות לתת מכה קשה לחמאס כדי להשמיד לחלוטין את התשתיות שלו בגדה המערבית וברצועת עזה. מהעבר השני, היו מי שקראו דווקא להסתפק בתגובה צבאית מינורית ולהתמקד בחיזוקה של הרשות הפלסטינית בהנהגת אבו מאזן באמצעות חידוש המשא ומתן המדיני כדי שהמתונים יהוו משקל נגד לקיצונים.

ישראל, כידוע, אינה המדינה היחידה בעולם שמתמודדת עם טרור. מעיראק וסוריה ועד מצרים ואלג'יריה, מניגריה והודו ועד סין ובלגיה, הטרור על צורותיו השונות – ובמיוחד הטרור האסלאמי המתעצם מבית אל-קאעידה ודאעש – קוטל מדי שנה את חייהם של אלפי גברים, נשים וילדים. כמו בישראל, גם במדינות אלה, מקבלי ההחלטות מחפשים כל העת פתרונות כיצד להתמודד עם האיום הבלתי פוסק.

למרות זאת, ההיסטוריה הקרובה מספקת לנו גם דוגמאות למקרים שבהם מדינות הצליחו להתגבר על ארגוני טרור אחרי מאבק של עשרות שנים, ועל שניים מהם אדבר הפעם – צפון אירלנד וסרי לנקה. בשניהם יש מאפיינים שמזכירים את המקרה הישראלי-פלסטיני, אבל לא כל הלקחים ניתנים ליישום גם כאן. עם זאת, המקרים הללו מוכיחים שלא מדובר בתופעה שחייבת להימשך ללא פתרון לנצח.

צפון אירלנד: הפתרון המתין 25 שנה

אירוע ססגוני התרחש לפני חודשיים כאשר בלפסט, בירתו של חבל צפון אירלנד, אירחה את השלב הראשון של הג'ירו דה איטליה, אחד ממרוצי האופניים המפורסמים בעולם. העיר וסביבותיה נצבעו בוורוד, הצבע הרשמי של המרוץ, ועשרות אלפי תיירים ותושבים מקומיים התייצבו לאורך המסלול כדי לעודד את המתמודדים.

אבל עד לפני 16 שנה, מראה זה לא היה ניתן לתיאור בצפון אירלנד. החבל הירוק, שכיום הנופים המדהימים שלו מספקים חלק נכבד מהתפאורה של הסדרה המצליחה "משחקי הכס", היה שם נרדף לטרור ואלימות עדתית. פיצוצים של מטעני חבלה ומכוניות תופת, חיסולים וחטיפות היו חלק בלתי נפרד משגרת היומיום של תושבי צפון אירלנד, ולעתים גם של התושבים באנגליה עצמה.

כמו כאן, גם בצפון אירלנד מדובר בסכסוך בין שתי קהילות שיושבות על חבל ארץ אחד קטן. מצד אחד, נמצאים האירים הקתולים (הרפובליקנים) ששואפים לאחד את ששת מחוזות הצפון עם הרפובליקה האירית שקמה אחרי מלחמה נגד הבריטים לפני יותר מתשעים שנה. מולם נמצאים הפרוטסטנטים (הלויאליסטים) שנחושים לשמור על צפון אירלנד כחלק בלתי נפרד מהממלכה המאוחדת.

שורשי העימות הם בני מאות שנים, אולם הסכסוך האחרון – "הטראבלס" (הצרות) - פרץ בשנת 1968 על רקע מדיניות האפליה של הרוב הפרוטסטנטי נגד המיעוט הקתולי. הפגנות עממיות של הקתולים בדרישה ליותר שוויון הפכו בהדרגה לעימותים אלימים עם כוחות המשטרה הפרוטסטנטיים שאילצו את הבריטים לשלוח את הצבא כדי להשליט סדר. ההסלמה התרחשה אחרי שהחל השימוש במעצרים מנהליים נגד חשודים בטרור ב-1971, וביתר שאת אחרי אירוע "בלאדי סאנדיי" (יום ראשון העקוב מדם) בינואר 1972 כאשר 13 אזרחים נהרגו מירי חיילים צנחנים בריטים בלונדונדרי.

תזכורת מימי הטרור בצפון אירלנד

 הצבא האירי הרפובליקני (IRA) פתח בקמפיין של פיגועים נגד כוחות הביטחון ונגד אזרחים פרוטסטנטים, ומול התייצבו ארגוני טרור לויאליסטיים שביצעו פעולות נקם. הבריטים, שמצאו את עצמם באמצע, ניסו להשתמש בשיטות שונות – החל משימוש ביחידות מיוחדות ללוחמה בטרור ועד מתן עדיפות לכוחות המשטרה שיכולים לפעול יותר בקלות בקרב האוכלוסייה האזרחית.

אבל הנקודה החשובה ביותר היא שכבר בשלביו הראשונים של הסכסוך המזוין בצפון אירלנד, הכירו הפוליטיקאים הבריטים – הן הממשלה והן האופוזיציה – בכך שהפתרון יהיה חייב להיות פוליטי וכי תושבי צפון אירלנד עצמה הם שיקבעו את עתידם. השימוש בכוח צבאי, כך האמינו הבריטים, הוא רק כלי שנועד לגרום לפעילי הטרור להבין שעליהם להניח את כלי נשקם ולבחור במסלול הפוליטי.

לצורך השגת היעד, היו מוכנים הבריטים לקיים שיחות ישירות חשאיות עם נציגי ה-IRA עוד בתחילת שנות השבעים, ובנוסף הם ניהלו דיונים גלויים וסודיים עם הרפובליקה האירית בניסיון לגבש את הפתרון הפוליטי הרצוי. כל זאת, במקביל להמשך הלחימה העיקשת בטרור של המחתרת האירית.

אולם רק בשנת 1993, אחרי יותר מ-3,000 קורבנות, הצליחו שני הצדדים לגשת לתהליך פוליטי אמיתי. מצד אחד, הבריטים נוכחו לדעת כי הם לא יצליחו להביס לחלוטין בכוח צבאי את ה-IRA, שהיה אחד הארגונים החמושים ביותר בעולם בזכות משלוחי נשק שהגיעו באדיבותו של שליט לוב, מועמר קדאפי. ואילו החמושים הרפובליקנים הבינו שהבריטים לא יסכימו לנטוש את צפון אירלנד על אף המחיר הכבד של הטרור.

באפריל 1998, יום שישי הטוב של חג הפסחא, נחתם ההסכם שהביא לסיומו את הסכסוך האלים בצפון אירלנד, ואשר עקרונותיו היו תואמים לרעיונות שהועלו כבר 25 שנה קודם לכן - ובראשם הקמת ממשלה משותפת של הפרוטסטנטים והקתולים. אחרי משא ומתן נוסף, הסכימו הארגונים החמושים, ובראשם ה-IRA, להתפרק מכלי נשקם.

מאז, על אף כמה משברים שאיימו לערער את השלום השברירי, שתי הקהילות ממשיכות לעבוד יחד מתוך הבנה כי רק כך תוכל צפון אירלנד לשגשג וכי זו הדרך היחידה שבה כל התושבים ירוויחו. העדות הבולטת ביותר לכך היא אחרי פיגועים או ניסיונות פיגוע של קיצונים רפובליקנים שמתנגדים להסכם השלום, כאשר הגינויים מגיעים מכל קצוות החברה, כולל מצד פוליטיקאים שבעבר הלא רחוק היו אלה שחתומים על התקפות טרור שגבו את חייהם של חפים מפשע.

סרי לנקה: עם כוח, ורק כוח

אם יש דוגמה בולטת למדינה שהצליחה לחסל לחלוטין את הטרור בכוח הזרוע, אין ספק שמדובר בסרי לנקה. לפני חמש שנים, אחרי התקוממות שנמשכה כשלושה עשורים, הצליחו כוחות הביטחון להשמיד את ארגון הטרור "הנמרים הטמיליים" אחרי פעולה צבאית מוחצת. אבל המחיר האנושי של הניצחון היה כבד.

המחתרת החלה את מאבקה למען הקמת מדינה עצמאית למיעוט הטמילי בצפון מזרח סרי לנקה במחצית השנייה של שנות השבעים, ובהדרגה הפכה מארגון גרילה קטן לאחד הארגונים הצבאיים למחצה החזקים בעולם, עם כ-20 אלף חיילים (בהם גם ילדים ונשים) וכוחות ים ואוויר, ואף שלט בשטח שהתפרש על פני 15 אלף קמ"ר. "הנמרים" היו גם אחד מארגוני הטרור העשירים בעולם, בזכות תרומות של גולים טמילים ברחבי העולם ובשל מעורבותם בסחר בבני אדם ובסמים.

עבור "הנמרים", הטרור היה חלק בלתי נפרד מהאסטרטגיה הכוללת להשגת המטרה. למעשה, הם אלה שהמציאו את חגורות הנפץ ששימשו מחבלים ומחבלות לביצוע מאות פיגועי התאבדות, כולל רציחתם של ראש ממשלת הודו, רג'יב גנדי, ב-1991 ושל נשיא סרי לנקה, רנסינגה פרמדסה, בשנת 1993.

ממשלות סרי לנקה ניסו להתמודד עם איום הטרור של "הנמרים" בדרכים שונות. הם השתמשו בכוח צבאי, כולל אמצעי לחימה שנרכשו מישראל כמו מטוסי כפיר וספינות דבורה, ובנוסף ניסו לקדם פתרון פוליטי. בשנת 2002, הכריזו שני הצדדים על הפסקת אש וניהלו שיחות שלום בתיווך נורבגיה. השיחות אמנם נקלעו למבוי סתום באביב 2003, אולם ראשי ארגון הטרור הבהירו כי הם מחויבים לפתרון של שלום ואף שיתפו פעולה עם הרשויות בשיקום אחרי הצונאמי הקטלני של דצמבר 2004.

מי שהביא את השינוי הוא מהינדה רג'פקסה, שנבחר לנשיא סרי לנקה ב-2005. עוד בקמפיין הבחירות, הוא הבהיר כי הפתרון לטרור ולאלימות מצד "הנמרים" הוא צבאי בלבד, והציבור החליט לתת בו אמון כדי שישיג את המטרה. יחד עם אחיו גוטאביה, שמונה לשר ההגנה, הוא החל במשימה המורכבת.

ראשית, הוא הכפיל את תקציב הביטחון, ערך רפורמה בשירותי המודיעין והרחיב את שורות הצבא. במקום יחידות צבאיות גדולות שנעות כבדות, החלו האחים רג'פקסה להשתמש ביחידות מיוחדות קטנות וניידות שניהלו לוחמת גרילה נגד המורדים החמושים.

אמצעי נוסף היה שיטת "הפרד ומשול". הממשלה תמכה בקבוצות שהתפלגו מארגון "הנמרים" כדי ליצור רקע בקרב הבדלנים, והתגובה הנזעמת של "הנמרים" נגד מי שנחשבו לבוגדים, ובעיקר נגד אזרחים שהיו מזוהים עמם, רק הובילו להתנתקות נוספת של האוכלוסייה ממי שטענו כי הם נלחמים למען התושבים.

גם לקהילה הבינלאומית היה תפקיד נכבד במערכה של סרי לנקה. ארצות הברית, האיחוד האירופי, קנדה, הודו ואוסטרליה הכריזו כי "הנמרים" הם ארגון טרור והחלו לפעול להקפאת כספיהם ברחבי העולם, אחד מצינורות החיים החשובים ביותר של הארגון. צבא סרי לנקה גם זכה לסיוע צבאי חיצוני, מסין ועד ישראל, שאפשר לו לשפר את יכולותיו מול ארגון הגרילה המסוכן.

מדיניות זו הצליחה להחליש בהדרגה את "הנמרים" ולדחוק אותם ממרבית האזורים שבהם שלטו. בראשית 2009, פתח צבא סרי לנקה במבצע המכריע שנועד להשמיד סופית את ארגון הטרור ולהחזיר את ריבונות הממשלה על כל חלקי המדינה. הפעם, לא היה מדובר רק ביחידות מובחרות, אלא בשימוש מסיבי בכוח אווירי וארטילרי שנועד להביא לידי ביטוי את מלוא עוצמתו של הצבא.

במאי 2009, הודיע הנשיא רג'פקסה כי הושג ניצחון מוחלט וכי מנהיג ארגון הטרור מיום היווסדו, וולופילאי פרבקראן, נהרג בלחימה. "שחררנו לחלוטין את המדינה מהטרור של הנמרים הטמילים. כעת ביססנו את שלטוננו בכל המדינה", אמר. "הכוונה שלנו הייתה להציל את הטמילים מאחיזתם האכזרית של הנמרים טמילים. כעת עלינו לחיות כמו שווים במדינה החופשית הזו".

אבל המחיר האנושי של הניצחון היה כבד ביותר. אזרחים הפכו למגנים חיים של הטרוריסטים, בעוד מאות אלפים נמלטו מבתיהם אבל נותרו בתוך קו האש בין שני הצדדים היריבים. הממשלה מנעה מאמצעי התקשורת ומארגונים הומינטריים להיכנס לאזור הלחימה, אולם עדויות של תושבים שנמלטו גילו כי המחיר האנושי בקרב האוכלוסייה המקומית היה גבוה ביותר כתוצאה מהפצצות הצבא.

מאז סיום הלחימה וחיסול ארגון הטרור, החלה ממשלתו של רג'פקסה לקדם תהליך פיוס במטרה להפוך את הטמילים לחלק בלתי נפרד מהחברה בסרי לנקה. אבל נראה כי הזוועות של המלחמה הממושכת, ובייחוד של המערכה המכריעה ימשיכו לרדוף את המדינה. כלי תקשורת בבריטניה חשפו צילומים שמעידים לכאורה על פשעי מלחמה שביצעו שני הצדדים, כולל פגיעה מכוונת באזרחים, הוצאות להורג ומניעת מים ומזון מאזרחים שנקלעו לאזור הלחימה. בממשלת סרי לנקה דחו את הטענות כי כוחותיה ביצעו פשעים, אך הבטיחו להפיק לקחים. למרות זאת, ועדת זכויות האדם של האו"ם המליצה במרץ האחרון להקים ועדת חקירה לבירור הפגיעה באזרחים ונראה כי הפרשה עדיין רחוקה מסיום.

בינואר האחרון הגיע רג'פקסה לביקור רשמי ראשון של נשיא סרי לנקה בישראל. "הגעת לכאן כמנהיג עם רקורד מרשים", אמר המארח, נשיא המדינה שמעון פרס. "השקעת את לבך ואת מחשבתך, את ימיך ולילותיך בשלום, ואתה רואה את הפירות. הגעת לאזור שעדיין מחפש שלום ופיוס. ישראל נחושה לעשות שלום".

אירועי הימים האחרונים הוכיחו כי הדרך לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני עדיין רחוקה מאד וכי ייתכן שהאזור עומד שוב בפני סבב לחימה. כעת עולה השאלה אם המנהיגים בירושלים יבחרו בתסריט של צפון אירלנד וישימו את הדגש על השגת פתרון פוליטי ולא רק על הפעלת כוח, או שכמו רג'פקסה, גם הם יגיעו למסקנה שכוח הוא הדרך היחידה שיכול להביא להשמדה מוחלטת של הטרור – תוך שימוש בכל האמצעים האפשריים, גם אם לעתים הם רחוקים מדמוקרטיה.