כוכב מעומעם בשמי קהיר: על ביטול התמרון האמריקאי-מצרי

סדרת התמרונים האמריקאית-מצרית "כוכב זוהר", שעל ביטולה הכריז הנשיא אובמה בשל האלימות במדינה, היא אחד הביטויים הבולטים לשיתוף הפעולה הביטחוני בין המדינות והיא סייעה לצבא המצרי להפוך לגוף מודרני שמבוסס על דוקטרינה מערבית. ברוסיה כבר מיהרו לקפוץ על המציאה

הודעתו אמש של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על ביטול התמרונים המשותפים עם מצרים, שתוכננו לחודש הבא, נועדה לאותת על חוסר שביעות רצונו של הממשל בוושינגטון מהאירועים האלימים שמתרחשים בשבוע האחרון. אמנם אובמה לא השתמש בסנקציה הקשה ביותר – השהייתו של הסיוע הצבאי השנתי שעומד על 1.3 מיליארד דולר – אבל עדיין מדובר בפגיעה באחד הסממנים הבולטים לשיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות בשלושת העשורים האחרונים.

סדרת התמרונים הדו שנתית "כוכב זוהר" (Bright Star) – שבה נוטלים חלק גם צבאות מערביים וערביים זרים נוספים - יצאה לדרכה בשנת 1980 ונחשבת לגולת הכותרת של מעבר הצבא המצרי לדוקטרינת לחימה מערבית בעקבות מלחמת יום הכיפורים והסכם השלום עם ישראל.

במסגרת התרגילים הנרחבים, נחשפים המצרים לאספקטים מתקדמים של לחימה באוויר, בים וביבשה, אותם הם מיישמים בהמשך בכוחותיהם. התמרונים מדמים מצב של מלחמה, ועל כן הלקחים שמפיקים מהם המצרים עשויים לבוא לידי ביטוי אם תפרוץ מלחמה אמיתית.

בין השאר, סייעו התמרונים למצרים להכיר היטב את מטוסי הקרב החדישים מסוג F-16 שברשותם ואת מסוקי האפאצ'י, שכיום נוטלים חלק בלחימה נגד קני הטרור בחצי האי סיני. התרגילים גם אפשרו לכוחות המצריים לשפר את יכולתם בתחומי שילוב כוחות קרקע אווירי, לוחמה אלקטרונית (תחום שבו הם תמיד היו בנחיתות מול ישראל) ושליטה ובקרה.

על אף הסכם השלום, בישראל הקפידו לעקוב כיצד התרגילים מסייעים לשיפור ביכולתו של הצבא המצרי – שכבר אינו דומה לצבא של מלחמת 1973. לעתים גורמים ישראליים הביעו את דאגתם מההתפתחויות הצבאיות במצרים, כאשר הבולט שבהם היה השר יובל שטייניץ שבמשך שנים מזהיר כי אופי ההתחמשות המצרית מהווה סכנה לביטחון ישראל.

פיון במשחק הגיאו-אסטרטגי

מי שמיהר לנצל את הודעתו של אובמה על ביטול התרגיל הצבאי היה נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, שכינס את ראשי הקרמלין לישיבה דחופה, שבה הכריז כי ארצו  פותחת בפני הצבא המצרי את כל מתקניה הצבאיים וכי רוסיה מוכנה לקיים בקרוב תמרונים משותפים עם מצריים.

אפשר לזהות כמה שיקולים שעמדו לנגד עיניו של פוטין. הראשון הוא רצון לעקוץ את האמריקאים ולהראות להם כי רוסיה מוכנה למלא כל חלל שהם ישאירו במזרח התיכון. מדובר בשלב נוסף ב"מלחמה הקרה" החדשה בין שתי המדינות שמתעצמת לנוכח תמיכתה הנחרצת של מוסקבה במשטר אסד בסוריה ובשל ההחלטה להעניק מקלט למדליף סודות הביון האמריקאי, אדוארד סנואדן.

שנית, רוסיה מבקשת לנצל את ההזדמנות לחדש את קשריה הצבאיים עם מצרים, שהייתה אחת הלקוחות המובילות שלה – אם לא החשובה שבהן – עד אמצע שנות השבעים. החל מעסקת הנשק הצ'כית ב-1955 ועד סיומה של מלחמת יום הכיפורים, התבסס הצבא המצרי באופן מוחלט על טכנולוגיה סובייטית וזכורים הימים שבהם מומחים מברית המועצות לא הסתפקו רק בהדרכה ואף הפעילו מערכות נשק על אדמת מצרים ונלחמו בטייסי חיל האוויר שלנו. ירח הדבש הסתיים בשנת 1976, כאשר הנשיא אנואר סאדאת יצא נגד סירובה של מוסקבה לספק לארצו נשק מתקדם ופנה לעבר המערב בצעד שגם סייע לסלול את הדרך לעבר השלום.

והסיבה השלישית היא כמובן תקוותו של פוטין כי התמרונים המשותפים עם מצרים יאפשרו לצבא הרוסי להיחשף יותר לכלי הנשק המערביים ולשיטות הלחימה האמריקאיות. כך גם ניתן יהיה לשפר את יכולתה של התעשייה הביטחונית הרוסית לפתח אמצעי לחימה שיוכלו להוות יריב שווה ערך למקביליהם האמריקאיים. הסכנה הגדולה יותר היא שהמידע הביטחוני שייאסף בתרגילים כאלה גם יגיע למדינות עוינות לישראל, כמו סוריה. 

וכך, בעוד שפיכות הדמים במצרים נמשכת וארץ הנילוס רק ממשיכה להידרדר לעבר תהומות חדשים, נראה כי היא הופכת לכלי חדש במשחק הגיאו-אסטרטגי שמנהלות ארצות הברית ורוסיה במזרח התיכון – וכך רק מרחיקות יותר את הסיכוי לשקט וליציבות באחד האזורים הבוערים בעולם.  

עבודת המאסטר שלי בחנה את התמודדות חיל האוויר המצרי עם המעברים בין מזרח ומערב